משנה תורה - ספר קניין - הלכות זכייה ומתנה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

הלכות זכייה ומתנה פרק ד

א  המקבל את המתנה, וזכה בה, ואחר שבאת לידו והוא שותק, חזר בו ואמר איני רוצה בה, או איני מקבלה, או הרי היא בטילה, או שאמר מום זה נראה לי בה--לא אמר כלום.  וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו, כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזכה.

ב  מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאת לידו--הרי היא הפקר, וכל הקודם בה זכה:  שהרי הפקירה המקבל, אחר שזכה בה.  אבל אם היה צווח מעיקרו--לא קנה המקבל, וחוזרת לבעלים הראשונים.

ג  [ב] המזכה לחברו במתנה על ידי אחר--כיון שהחזיק בה האחר, כגון שמשך המיטלטלין, או הגיע שטר קרקע לידו, או החזיק בקרקע--זכה חברו, אף על פי שלא הגיעה מתנה לידו; ואין הנותן יכול לחזור בו.

ד  אבל המקבל, ידו על העליונה:  אם רצה, מקבל; ואם לא רצה, לא יקבל.  שזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו; וזכות היא לו שתינתן לו מתנה, אם ירצה, אבל אם לא ירצה, אין נותנין לאדם מתנה בעל כורחו.

ה  [ג] זיכה לו על ידי אחר, וכששמע המקבל שתק, ואחר כך צווח ואמר איני מקבלה--הרי זה ספק:  אם זה ששתק, כבר רצה, וזה שחזר וצווח, חזר בו; או זה ששתק, מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום, וזה שצווח, הוכיח סופו על תחילתו.

ו  לפיכך אם קדם אחר, וזכה בה לעצמו--אין מוציאין אותה מידו:  שמא המקבל זכה; וכיון שאמר איני רוצה בה, הרי הפקירה כמו שביארנו, וזה שקדם ולקחה, מן ההפקר זכה.  ואם חזרו הבעלים הראשונים, ותפסוה מיד זה שקדם וזכה בה--אין מוציאין אותה מידם:  שמא המקבל הוכיח סופו על תחילתו, ולא קנה אותה; וברשות בעליה הראשונים היא קיימת עדיין.

ז  [ד] ראובן שרצה ליתן מאה דינרין לשמעון, ושלח לו המאה על ידי לוי--אם אמר לו זכה במאה זו לשמעון, או תן מאה זו לשמעון--אינו יכול לחזור בו; אבל אם אמר לו הילך מאה זו לשמעון--יכול לחזור בו, עד שיגיע המאה ליד שמעון.

ח  [ה] הלך לוי במאה זו שנשתלחה עימו להוליכה לשמעון, וביקש שמעון ולא מצאהו--יחזיר לראובן.  מת שמעון בחיי ראובן, יחזיר לראובן או ליורשיו.  מת ראובן בחיי שמעון--ייתן המאה לשמעון או ליורשיו, שמצוה לקיים דברי המת, ואף על פי שאמר הדברים והוא בריא, שהרי המאה בידו של שליח עדיין.

ט  [ו] אין אדם זוכה במתנה לחברו, עד שיהיה הזוכה גדול ובן דעת:  אחד איש ואחד אישה, ואפילו אשת איש, ואפילו עבד ושפחה.  אבל הגוי אינו זוכה:  הואיל ואינו ראוי לשליחות לעולם, כך אינו זוכה לישראל.  וכשם שאין ישראל נעשה שליח לגוי, כך אינו זוכה לגוי.

י  [ז] קטן שנותנין לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו--זוכה לעצמו, ואינו זוכה לאחרים:  פחות מזה--לא לעצמו, ולא לאחרים.  וכן השוטה אינו זוכה, לא לעצמו ולא לאחרים; והמזכה לשוטה על ידי בן דעת, זכה.  אבל החירש זוכה לעצמו, כמו שביארנו בהלכות גזילה.

יא  [ח] זכין לקטן, אפילו בן יום אחד, ולגדול, בין בפניו בין שלא בפניו.  וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אף על פי שאינו עומד שם:  כיון שהגיעה המתנה לחצרו, כאילו זכה לו בה אחר.  [ט] במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת.  אבל בחצר שאינה משתמרת, כגון שדהו וחורבתו--עד שיהיה עומד בצידה ויאמר זכת לי שדי.

יב  וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצידן קונין לו בסימטה, או בצידי רשות הרבים, או בחצר שאין לה בעלים.  אבל ברשות הרבים, או בשדה חברו--אינו זוכה, עד שתגיע מתנה לידו.  קטנה תזכה לה חצרה, וארבע אמות שלה; אבל הקטן אינו זוכה, עד שתגיע מתנה לידו או שיזכה לו אחר.

יג  [י] המתנה כגט, שאין אדם יכול למסור דברים לשליח.  כיצד:  אמר לשלושה אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה, וייתנוהו לפלוני--אין זה כלום; ואם אמרו לאותן העדים, וכתבו ונתנו למקבל--לא קנה.

יד  וכן אם אמר לשניים כתבו וחתמו בשטר מתנה, ותנוהו לפלוני--אינן יכולין לומר לסופר לכתוב, אלא הן עצמן כותבין כמו הגט.

טו  [יא] הכותב בשטר נתתי שדה פלונית לפלוני, או שכתב נתתיה לו, או הרי היא שלו--הרי זה זכה, כשיגיע השטר לידו.  אבל אם כתב בשטר אתננה לו--אף על פי שהעידו עליו עדים, לא זכה המקבל:  עד שיאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו, וכותבין ונותנין--שאין המקבל זוכה, עד שיגיע שטר מתנה לידו, או עד שיזכה לו בו על ידי אחרים, כמו שביארנו.

טז  [יב] האומר נתתי שדה פלונית לפלוני, והוא אומר לא נתן לי--חוששין, שמא זיכה לו על ידי אחר.  אבל אם אמר כתבתי ונתתי לו, והוא אומר לא כתב ולא נתן לי--אם המקבל מתנה הוא שאמר כן--הודאת בעל דין כמאה עדים היא, והנותן אוכל פירות שדהו.

יז  ואם בן המקבל הוא שאמר, לא נתת לאבי שדה זו, והוא אומר כתבתי ונתתי לו--מניחין את הפירות על ידי שליש, עד שייוודע הדבר היאך הוא.

יח  [יג] מקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה וכיוצא בו, או שאמר בטילה הייתה מתחילתה לפי שלא קיבלתיה, אלא בעל כורחי באונס, או בטעות, וכיוצא בדברים אלו--דבריו קיימין; ונשבע על זה שבועת היסת, ותחזור לבעליה.  [יד] טען הנותן ואמר שומר אתה עליה, או שאמר שלא מדעתי נתתיה, או גזילה היא בידך, וזה אומר אתה נתתה לי--נשבע המקבל שבועת היסת, ונפטר.

משנה תורה - ספר קניין - הלכות זכייה ומתנה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב