משנה תורה - ספר נזקים - הלכות חובל ומזיק - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח

הלכות חובל ומזיק פרק ה

א  אסור לאדם לחבול, בין בעצמו בין בחברו.  ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל--בין קטן בין גדול, בין איש בין אישה, דרך ניציון--הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יוסיף . . . להכותו" (דברים כה,ג):  אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק.  [ב] אפילו להגביה ידו על חברו, אסור; וכל המגביה ידו על חברו, אף על פי שלא הכהו--הרי זה רשע.

ב  [ג] המכה את חברו הכאה שאין בה שווה פרוטה--לוקה, שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין.  ואפילו הכה עבד חברו הכאה שאין בה שווה פרוטה--לוקה, שהרי ישנו במקצת מצוות.  וגוי שהכה את ישראל--חייב מיתה, שנאמר "וייפן כה וכה, וירא כי אין איש; ויך, את המצרי" (שמות ב,יב).

ג  [ד] קנס קנסו חכמים לאלו השוטים בעלי זרוע, שיהיה הנחבל נאמן, ונשבע בנקיטת חפץ שזה חבל בו חבל זה, ונוטל מה שראוי לו:  והוא, שיהיו שם עדים.

ד  כיצד:  היו שני עדים מעידין אותו שנכנס לתוך ידו שלם, ויצא חבול, ולא ראוהו בעת שחבל בו, והוא אומר לא חבלתי, והלה אומר אתה חבלת בי--הרי זה נשבע ונוטל.

ה  במה דברים אמורים, בשהייתה המכה במקום שאפשר לו להכותה לעצמו, או שהיה עימהם שלישי שאפשר שזה הנחבל אמר לו לחבול בו, ולהתרעם על אחר; אבל אם אין עימהם אחר, והייתה המכה במקום שאינו יכול לעשותה בעצמו, כגון שהייתה נשיכה בין כתפיו וכיוצא בזה--הרי זה נוטל בלא שבועה.

ו  הודה החובל שהוא חבל, משלם חמישה דברים, שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה, ויצא חבול.  אבל אם לא היו שם עדים כלל, והוא אומר חבלת בי, והודה מעצמו--פטור מן הנזק ומן הצער, וחייב בשבת ובושת וריפוי על פי עצמו; לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי, נשבע שבועת היסת.

ז  ולמה משלם אדם שלושה דברים אלו, על פי עצמו:  שהשבת והריפוי ממון הוא, ואינו קנס--שאם לא ייתן לו, הרי חיסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטיל ממלאכתו.  והבושת לא הגיעה לו, אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו--שהנחבל שלא חבל בו אדם, אין לו בושת, והודאתו בבית דין, היא שביישה אותו.

ח  נמצאת למד שאין הפרש בבושת בין בושה המגיעה לו אם חבל בו בפני אחרים, ובין בושה המגיעה לו בעת שהודה בפני אחרים שחבל בו; לפיכך משלם אדם בושת, על פי עצמו.

ט  אינו דומה מזיק חברו בגופו, למזיק ממונו:  שהמזיק ממון חברו--כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם, נתכפר לו.  אבל חובל בחברו--אף על פי שנתן לו חמישה דברים, אין מתכפר לו; ואפילו הקריב כל אילי נביות, אין מתכפר לו, ולא נמחל עוונו, עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו.

י  ואסור לנחבל להיות אכזרי, ולא ימחול לו; ואין זו דרך זרע ישראל.  אלא כיון שביקש ממנו החובל, ונתחנן לו פעם ראשונה ושנייה, וידע שהוא שב מחטאו, וניחם על רעתו--ימחול לו.  וכל הממהר למחול--הרי הוא משובח, ורוח חכמים נוחה הימנו.

יא  ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי ממונו, שהאומר לחברו סמה עיני, קטע את ידי, על מנת שאתה פטור--הרי זה חייב בחמישה דברים:  שהדבר ידוע, שאין אדם רוצה בכך.

יב  אבל האומר לחברו קרע את כסותי, שבר את כדי, על מנת שאתה פטור--הרי זה פטור; ואם לא אמר לו על מנת שאתה פטור--הרי זה חייב לשלם, אף על פי שהרשהו להשחית.

יג  [יב] במה דברים אמורים, בשבאו הכלים לידו תחילה בתורת שמירה, כגון שהיו שאולין או מופקדין אצלו, ואמר לו שבר וקרע, ועשה כן--חייב לשלם, עד שיאמר לו על מנת שאתה פטור; אבל אם אמר לו קח כלי זה ושברו, בגד זה וקרעו, ועשה כן--הרי זה פטור.

יד  [יג] האומר לחברו שבר כלייו של פלוני על מנת שאתה פטור, ועשה--הרי זה חייב לשלם, וכאילו אמר לו סמה עינו של פלוני על מנת שאתה פטור.  ואף על פי שהעושה הוא החייב לשלם--הרי זה האומר לו שותפו בעוון ורשע הוא, שהרי הכשיל עיוור וחיזק ידי עוברי עבירה.

משנה תורה - ספר נזקים - הלכות חובל ומזיק - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח