משנה תורה -
ספר נזקים -
הלכות חובל ומזיק - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
א הנוגף את האישה, ויצאו ילדיה--אף על פי שלא נתכוון--חייב לשלם דמי ולדות לבעל, ונזק וצער לאישה. [ב] וכיצד משערין דמי ולדות: שמין את האישה כמה הייתה יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה; ונותנין לבעל. אם מת הבעל, נותנין ליורשיו; ואם נגפה אחר מיתת הבעל, אף דמי ולדות לאישה.
ב [ג] הייתה נשואה לגר, וחבל בה בחיי הגר--נותן דמי ולדות לבעל; מת הגר, פטור. ואם חבל בה אחר מיתת הגר, זכת היא בדמי ולדות. [ד] הייתה שפחה או גויה בשעת הריון, ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה--הרי דמי ולדות שלה.
ג [ה] הנוגף את האישה, ויצאו ילדיה ומתה--אף על פי שהיה שוגג--הרי זה פטור מן התשלומין, ואינו משלם כלום: שנאמר "ולא יהיה, אסון--ענוש ייענש" (שמות כא,כב)--לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת בית דין, לפוטרו מן התשלומין.
ד [ו] במה דברים אמורים, בשנתכוון לאישה; אבל אם נתכוון לחברו, ונגף את האישה--אף על פי שמתה, הואיל והמיתה בלא כוונה להכותה, הרי זה כדבר שאין בו מיתת בית דין, ומשלם דמי ולדות.
ה [ז] המכה אביו ואימו, ולא עשה בהן חבורה--חייב בחמישה דברים. אבל אם עשה בהם חבורה, או שחבל בחברו בשבת, אפילו היה שוגג--פטור מן התשלומין: מפני שהוא עוון מיתת בית דין; וכבר ביארנו שלא חילק הכתוב בדבר שיש בו מיתת בית דין בין שוגג למזיד, לפוטרו מן התשלומין.
ו [ח] והלוא החובל מקלקל הוא, וכל המקלקלין בשבת פטורין מן המיתה; ולמה נחשוב זה החובל עוון שיש בו מיתת בית דין: הואיל ונחת רוח עשה ליצרו הרע בעת שחבל בחברו--הרי הוא כמתקן, ונמצא עוון מיתה; ולפיכך פטור מן התשלומין.
ז [ט] החובל בחברו ביום הכיפורים, אפילו במזיד--חייב בתשלומין, אף על פי שעבר עבירה שהוא חייב עליה מלקות. והלוא כל המחוייב מלקות ותשלומין--לוקה ואינו משלם, שאין אדם לוקה ומשלם: כך הם הדברים בכול--חוץ מחובל בחברו, שהוא משלם, שהרי בפירוש ריבתה תורה חובל בחברו לתשלומין, שנאמר "רק שבתו ייתן, ורפוא ירפא" (שמות כא,יט).
ח [י] החובל בעבד כנעני שלו, פטור. חבל בעבד עברי שלו--חייב בכולן, חוץ מן השבת. החובל בעבד כנעני של חברו, רבו של עבד נוטל חמישה דברים; ואפילו ציערו בסם, ונתרפא במהרה--הרי כל רפואתו לרבו.
ט [יא] כל עבד שיצא לחירות, ועדיין לא הגיע גט שיחרור לידו--אין לו קנס. ואחרים שחבלו בו--אינו יכול להוציא מהן לעצמו, שעדיין לא גמר שיחרורו; ולא האדון יכול להוציא מהן, שהרי לא נשאר לו בו קניין.
י לפיכך המפיל שן עבדו, ואחר כך סימה עינו--יוצא בשינו, ואינו נותן לו דמי עינו; ואם תפס, אין מוציאין מידו. [יב] מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, שביישו אדם, או ציערו, או שנגחו שור, וכיוצא באלו--חייב: אם אירעו זה ביום של רבו, לרבו; ביום של עצמו, לעצמו.
יא [יג] החובל בעבד עברי של חברו, חייב בחמישה דברים. ויילקח בהן קרקע, ורבו אוכל פירותיה; ולכשייצא העבד לחירות, תצא השדה מתחת ידי רבו. הזיקו היזק שאינו מעכב מלאכה כלל, כגון שקטע ראש אוזנו או ראש חוטמו--הכול לעבד, ואין לרבו בהן פירות.
יב [יד] החובל בבת קטנה של אחרים--אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא, הרי הוא של אב; וכן שבתה, של אב: שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה, של אביה הוא. אבל צער ובושת וריפוי, הרי הוא שלה; וכן נזק שאינו פוחת אותה מכספה, הרי הוא שלה. וכן החובל בבתו, משלם לה צער וריפוי ובושת.
יג [טו] החובל באשת איש--השבת והריפוי לבעלה, והצער שלה. והבושת והנזק--אם בגלוי הוא, כגון שחבל בפניה ובצווארה או בידיה וזרועותיה--השליש שלה, ושני שלישים לבעל; ואם בסתר הוא הנזק--השליש לבעל, ושני שלישים לאישה. של בעל, נותנין לו מיד; ושל אישה, יילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות.
יד [טז] במה דברים אמורים, בשחבלו בה אחרים. אבל הבעל שחבל באשתו--חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער, וכל הבושת; והכול שלה, ואין לבעל בהן פירות. ואם רצתה ליתן הדמים לאחר, נותנת. וכזה הורו הגאונים. והבעל מרפא אותה, כדרך שמרפא כל חולייה. [יז] והמזיק אשתו בתשמיש המיטה, חייב בנזקיה.
טו [יח] האישה שחבלה בבעלה--אם היה לה תוספת בכתובתה--מחייבין אותה למכור התוספת לבעלה בטובת הניה, וגובה ממנה אם רצה הבעל; ואם רצה לגרשה ולגבות מן הכול, גובה. ואם לא היה לה תוספת, אינה יכולה למכור לו עיקר כתובתה, שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. אלא אם רצה הבעל, כותבין עליה שטר בדמי חבלו; או מגרשה, ונוטל מכתובתה הראוי לו.
טז [יט] החובל בבניו הגדולים--אם אין סמוכין על שולחנו, נותן להם מיד; והקטנים--יילקח להן קרקע בנזקן, והן אוכלין פירותיו. וכן הדין באחרים שחבלו בהן. ואם היו סמוכין על שולחנו, וחבל בהן--פטור, בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים. ואם חבלו בהן אחרים--בגדולים, ייתן להם מיד; ובקטנים--יילקח בהן קרקע, והן אוכלין פירותיה עד שיגדילו.
יז [כ] חירש שוטה וקטן, פגיעתן רעה; החובל בהן חייב. והן שחבלו באחרים, פטורין; אף על פי שנתפתח החירש, ונשתפה השוטה, והגדיל הקטן--אינם חייבין לשלם: שבשעה שחבלו, לא היו בני דעת.
יח [כא] העבד והאישה, פגיעתן רעה; החובל בהן חייב. והן שחבלו באחרים, פטורין; אבל משלמין לאחר זמן--אם נתגרשה האישה או מת בעלה, או נשתחרר העבד: שהרי בני דעה הן, והרי הן כבעל חוב שאין לו מה יפרע--שאם העשיר, חייב לשלם.
יט [כב] עבדו של אדם כגופו, ובהמתו כממונו. כיצד: הרי שהניח גחלת על לב עבדו של חברו, ומת, או שדחפו לים או לאש והוא יכול לעלות משם, ולא עלה ומת--פטור מן התשלומין. ואם עשה כן לבהמת חברו, חייב, וכאילו הניח הגחלת על בגדו ונשרף, שהוא חייב לשלם. וכן כל כיוצא בזה.
משנה תורה -
ספר נזקים -
הלכות חובל ומזיק - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח