משנה תורה -
ספר נזקים -
הלכות חובל ומזיק - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
א כיצד משערין הבושת, הכול לפי המבייש והמתבייש: אינו דומה מתבייש מן הקטן, למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו זה הקל, בושתו מרובה.
ב המבייש את הערום, או את מי שהוא במרחץ--פטור. נשבה הרוח, והפכה שוליו על פניו, והרי הוא ערום, והוסיף זה בהפשטתו--חייב בבושת; ואינו דומה מבייש את זה שנעשה ערום, למבייש את שאינו ערום. וכן אם הגביה בגדיו לירד לנהר, או שעלה מן הנהר וביישו--חייב; ואינו דומה מבייש זה, למבייש את המכוסה בבגדיו.
ג המבייש את הישן, חייב בבושת. ואם מת מתוך שינתו, ולא הקיץ, ולא הרגיש בזה שביישו--אין גובין בושת זו מן המבייש; ואם תפסו היורשין, אין מוציאין מידן.
ד המבייש את השוטה, פטור; והמבייש את החירש, חייב. המבייש את הגר או את העבד, חייב. המבייש את הקטן--אם כשמכלימין אותו נכלם, חייב; ואם אינו נכלם, פטור. ומכל מקום אינו דומה המבייש את הקטן, למבייש את הגדול; ולא המבייש את העבד, למבייש בן חורין; ולא מבייש חירש, למבייש פיקח.
ה המבייש את חברו בדברים, או שרקק על בגדיו--פטור מן התשלומין. ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן, כמו שיראו. ואם בייש תלמיד חכמים--חייב לשלם לו בושת שלמה, אף על פי שלא ביישו אלא בדברים.
ו כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכמים, אפילו בדברים--קונסין אותו, וגובין ממנו משקל חמישה ושלושים דינר מן הזהב: שהוא משקל תשעה סלעים פחות רביע. וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ.
ז [ו] מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד; ויש תלמידי חכמים שהיו מוחלין על זה, וכך נאה להם. ויש שתובע, ועושין פשרה ביניהן. אבל הדיינים היו אומרין למבייש, חייב אתה ליתן לו ליטרה זהב.
ח [ז] אף על פי שהמבייש שאר העם בדברים פטור מן התשלומין, עוון גדול הוא; ואינו מחרף ומגדף לעם ומביישן, אלא רשע שוטה. ואמרו חכמים הראשונים שכל המלבין פני אדם כשר מישראל ברבים, אין לו חלק לעולם הבא.
ט [ח] יש הכאות רבות שיש בהן ביזוי וצער מעט, ואין בהן נזק; וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים. וכל המכה חברו הכאה מהן, משלם אותו הממון הקצוב; וכולן קנסות הן. ואותו הממון הקצוב, הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת: בין צריך לרפואה ושבת, בין לא צריך--כזה הוא משלם.
י [ט] וכמה הוא משלם: הבועט בחברו ברגלו, משלם חמישה סלעים. הכהו בארכובתו, משלם שלושה סלעים. קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה, והכהו בידו כשהיא אגודה--משלם שלושה עשר סלעים.
יא תקע את חברו בכפו, משלם סלע. סטרו על פניו, משלם חמישים סלע; סטרו באחר ידו, משלם מאה סלע. וכן אם צרם באוזנו, או תלש בשיערו, או שרקק והגיע הרוק בבשרו, או שהעביר טליתו מעליו, או שפרע ראש האישה--משלם מאה סלע.
יב וכזה הוא משלם, על כל מעשה ומעשה. כיצד: כגון שבעט בחברו ארבע בעיטות, אפילו זו אחר זו--משלם עשרים סלע. סטרו על פניו שתי סטירות, משלם מאה סלע. וכן בשארן.
יג [י] כל אלו הסלעים--הם מכסף ארץ ישראל באותו הזמן, שהיה בכל סלע חצי דינר כסף ושלושה דינרין ומחצה נחושת; לפיכך מי שנתחייב בהכאות אלו לשלם מאה סלע, הרי זה משלם שנים עשר סלע ומחצה כסף נקי.
יד [יא] במה דברים אמורים, במכובד. אבל אדם שהוא מבוזה, ואינו מקפיד בכל אלו הדברים וכיוצא בהן--אינו נוטל אלא לפי מה שראוי לו, וכמו שיראו הדיינים שהוא ראוי ליטול: לפי שיש בני אדם כעורין שאינן מקפידין על בושתם; וכל היום מבזים עצמן בכל מיני ביזוי דרך שחוק וקלות ראש, או כדי ליטול פרוטה אחת מן הלצים המשחקים עימהם.
משנה תורה -
ספר נזקים -
הלכות חובל ומזיק - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח