משנה תורה - ספר נזקים - הלכות גזילה ואבידה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

הלכות גזילה ואבידה פרק טז

א  המוצא מחטים וצינורות ומסמרים וכיוצא בהן--אם מצאן אחת אחת, הרי אלו שלו; מצא שניים שניים או יתר--חייב להכריז, שהמניין סימן.

ב  וכן המוצא מעות מפוזרים, הרי אלו שלו; אפילו היו מקצת מטבע זה על גבי זה, הרי הן כמפוזרין.  אבל אם מצא ציבור מעות, חייב להכריז.

ג  מצא שלושה מטבעות זה על גבי מטבע זה, והן עשויין כמגדל, או שהיו אחד מכאן ואחד מכאן, ואחד על גביהן, או שהיו מקצת זה על מקצת זה, כדי שאם יכניס קיסם ביניהן יינטלו בבת אחת--חייב להכריז.  היו עשויין כשיר, או כשורה, או כחצובה, או כסולם--הרי זה ספק, ולא ייטול.

ד  [ג] המוצא מעות בכיס, או כיס כמות שהוא--חייב להכריז.  מצא כיס, ולפניו מעות מפוזרים--הרי אלו שלו; ואם מראין הדברים שהכיס והמעות של אדם אחד, ומן הכיס נפלו--חייב להכריז.

ה  [ד] המוצא מעות בחנות--אם היו בין תיבה לחנווני, הרי הן של בעל החנות; ואם מצאן על התיבה, ואין צריך לומר מתיבה ולחוץ--הרי הן של מוצאן.  ולמה לא תקנה החנות לבעל החנות:  לפי שאינה חצר המשתמרת; ואף על פי שבעל החנות בתוכה, צריך לומר תקנה לי חנותי כמו שיתבאר.

ו  [ה] מצא מעות בחנות השולחני--בין כיסא לשולחני, הרי אלו של שולחני.  מצאן על הכיסא לפני השולחני--אפילו היו צרורין ומונחין על השולחן, הרי אלו של מוצאן:  והוא, שיהיו רוב גויים כמו שביארנו.  אבל אם היו רוב ישראל, חייב להכריז:  מפני שהן צרורים, יש להם סימן.

ז  [ו] הלוקח פירות מחברו, או ששלח לו חברו פירות, ומצא בתוכן מעות צרורות--נוטל ומכריז.  מצאן מפוזרות, הרי אלו שלו.  במה דברים אמורים, בשהיו הפירות מן התגר, או מבעל הבית שלקחן מן התגר; אבל אם בעל הבית דש הפירות בעצמו, או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנעניים--הרי זה חייב להחזיר.

ח  [ז] המוצא מטמון בגל, או בכותל ישן--הרי אלו שלו, שאני אומר של גויים הקדמוניים הן:  והוא, שימצא אותן מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות; אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש, אפילו נסתפק לו הדבר--הרי זה לא ייגע בהן, שמא מונחים הם שם.

ט  [ח] והואיל וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר, למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן, אף על פי שהוא של אמוריים, ותהיה מציאה זו לבעל החצר:  מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם; ולפיכך הוא של מוצאו.

י  ומה אבידה של אדם אמרה תורה "אשר תאבד ממנו, ומצאתה" (דברים כב,ג)--מי שאבודה ממנו, ומצויה אצל כל אדם; יצאת זו שנפלה לים, שאבודה ממנו ומכל אדם:  קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם, והוא אבוד ממנו ומכל אדם; לפיכך הוא של מוצאו.

יא  [ט] מצא מטמון בכותל חדש--אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית, הרי הוא שלו; ואם מוכיח שהוא לאחד מן השוק, הרי הוא של מוצאו.  כיצד:  הסכין, הרי הניצב שלו מוכיח; והכיס, פיו מוכיח.  ואם נמצא תוך הכותל מלא מהן, חולקין.

יב  [י] היו בתוך הכותל מעות או לשונות של זהב, שאין שם מוכיח--מחצייו ולחוץ, של מוצא; מחצייו ולפנים, של בעל הבית.  [יא] וייראה לי שאין הדברים אמורים, אלא בשטען בעל הבית שהמטמון שלו, או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו הן; אבל אם הודה שהן מציאה, הרי הן של מוצאן.  לפיכך אם היה משכיר ביתו לאחרים, הרי הן של שוכר האחרון; ואם השכירו לשלושה גויים כאחת, הרי עשאהו פונדק, וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית, הרי הוא של מוצאן:  מפני שאין אחד יכול לטעון שהן שלו או שהוא טמן, שהרי עשאהו פונדק.

משנה תורה - ספר נזקים - הלכות גזילה ואבידה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח