משנה תורה - ספר נזקים - הלכות גזילה ואבידה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

הלכות גזילה ואבידה פרק ה

א  אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן, ואסור לסעדו על שינוייו כדי שיקנהו:  שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהן--מחזק ידי עוברי עבירה, ועובר על "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).

ב  אסור ליהנות בדבר הגזול, ואפילו לאחר ייאוש:  והוא, שיידע בוודאי שדבר זה הוא הגזילה עצמה.  כיצד:  ידע בוודאי שבהמה זו גזולה, אסור לרכוב עליה או לחרוש בה.  [ג] גזל בית או שדה--אסור לעבור בתוכה, או להיכנס לה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים; ואם דר בתוכה--חייב להעלות שכר לבעלים, כדין הדר בחצר חברו שלא מדעתו.  גזל דקלים, ועשה מהן גשר--אסור לעבור עליו.  וכן כל כיוצא בזה.

ג  [ד] מי שעבר, ואכל הגזילה אחר ייאוש--פטור מלשלם.  ואם אכל קודם ייאוש, ורצו הבעלים לגבות מן האוכל--גובין, שעדיין ברשותן היא; ואם רצו, גובין מן הגזלן.

ד  [ה] הגוזל ומת, בין שהאכיל את הגזילה לבנים אחר ייאוש, בין שלא האכילם אלא מכרה או איבדה--אם הניח קרקע, חייבין לשלם; אבל מן המיטלטלין, אינן חייבין לשלם--שדמי הגזילה חוב הן על הגזלן, ואין המיטלטלין משתעבדין לבעל חוב.

ה  [ו] כבר תיקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המיטלטלין, ואפילו במלווה על פה; לפיכך חייבין לשלם בין אכלו בין לא אכלו, בין נתייאשו הבעלים בין לא נתייאשו, בין מן הקרקע בין מן המיטלטלין שהניח.

ו  [ז] דין הלוקח מיטלטלין מן הגזלן, כלוקח מן הגנב:  אם גזלן מפורסם הוא, לא עשו בו תקנת השוק.  ואם אינו מפורסם, עשו בו תקנת השוק, ונותן הנגזל ללוקח דמים שנתן, ולוקח גזילתו; וחוזר ותובע הגזלן בדמי הגזילה.  ואם כבר נתייאשו הבעלים--קנה לוקח עצמה של גזילה, ואינו מחזירה.

ז  [ח] אסור ליהנות מן הגזלן; ואם היה מועט שלו--אף על פי שרוב ממונו גזול, מותר ליהנות ממנו עד שייוודע בוודאי שדבר זה גזול בידו.

ח  [ט] בני אדם שחזקתן גזלנין, וחזקת כל ממונן מן הגזל מפני שמלאכתן גזלנות, כגון המוכסין והליסטין--אסור ליהנות מהן, שחזקת מאכל זה שהוא גזול; ואין מצרפין דינרים מן התיבה שלהן, שהכול בחזקת גזילה.

ט  [י] נטלו מוכסין כסותו, והחזירו לו כסות אחרת, נטלו חמורו, והחזירו לו חמור אחר--הרי אלו שלו:  מפני שזו כמכירה היא; וחזקתן שנתייאשו הבעלים מהן, ואינו יודע בוודאי שזו גזילה.  ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו, מחזירן לבעלים הראשונים.

י  [יא] במה דברים אמורים שהמוכס כליסטיס, בזמן שהמוכס גוי, או מוכס העומד מאליו, או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה.  אבל מכס שפסקו המלך, ואמר שיילקח שליש או רביע או דבר קצוב, והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך, ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך--אינו בחזקת גזלן, לפי שדין המלך דין הוא.  ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח מן המוכס זה, מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי, בין שהיה מלך ישראל.

יא  [יב] וכן מלך שהשים מס על בני העיר, או על כל איש ואיש, דבר קצוב משנה לשנה, או על כל שדה ושדה דבר קצוב, או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה יילקחו כל נכסיו לבית המלך, או כל מי שיימצא בשדה בשעת הגורן הוא ייתן המס שעליה בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה, וכל כיוצא בדברים אלו--אינו גוזל, וישראל שגבה אותן למלך אינו בחזקת גזלן, והרי הוא כשר:  והוא שלא יוסיף ולא ישנה כלום, ולא ייקח לעצמו כלום.

יב  [יג] וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה, ולקח שדהו או חצרו--אינה גזל, ומותר ליהנות בה.  והלוקח אותה מן המלך--הרי היא שלו, ואין הבעלים מוציאין אותה מידו:  שזה דין המלכים כולם ליקח כל ממון שמשיהם כשכועסין עליהם, והרי המלך הפקיע שיעבודן; ונעשת חצר זו או שדה זו כהפקר, וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה.

יג  אבל מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס, שלא כדינין שחקק--הרי זה גזלן, והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו.  [יד] כללו של דבר:  כל דין שיחקוק אותו המלך לכול, ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו--אינו גזל; וכל שייקח מאיש זה בלבד, שלא כדת הידועה לכול אלא חמס את זה--הרי זה גזל.

יד  לפיכך גבאי המלך ושוטריו שמוכרים השדות במס הקצוב על השדות, ממכרן ממכר.  אבל מס שעל כל איש ואיש, אינו גובה אלא מן האדם עצמו; ואם מכרו השדה במס שעל האיש--הרי זה אינו ממכר, אלא אם כן היה דין המלך כך.

טו  מלך שהיו דיניו שכל מי שלא ייתן המס שעל השדה, תהיה השדה לנותן המס, וברח בעל השדה מפני המס, ובא זה ונתן מס שעליה למלך ואכל פירותיה--אין זה גזל, אלא אוכל פירות ונותן המס עד שיחזרו הבעלים:  שדין המלך דין הוא, כמו שאמרנו.

טז  וכן מלך שגזר שכל מי שייתן מס הקצוב על האיש, ישתעבד בזה שלא נתן, ובא ישראל ונתן המס שעל ישראל זה העני--הרי זה עובד בו יתר מדיי, שדין המלך דין; אבל אינו עובד בו כעבד.

יז  מלך שכרת אילנות של בעלי בתים, ועשה מהן גשר--מותר לעבור עליו; וכן אם הרס בתים, ועשה אותן דרך או חומה--מותר ליהנות בה.  וכן כל כיוצא בזה, שדין המלך דין.

יח  במה דברים אמורים, במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ, וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים.  אבל אם אין מטבעו יוצא, הרי הוא כגזלן בעל זרוע, וכמו חבורת ליסטים המזויינין, שאין דיניהן דין; וכן מלך זה וכל עבדיו, כגזלן לכל דבר.

משנה תורה - ספר נזקים - הלכות גזילה ואבידה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח