משנה תורה - ספר נזקים - הלכות גזילה ואבידה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

הלכות גזילה ואבידה פרק יא

א  השב אבידה לישראל--מצות עשה, שנאמר "השב תשיבם, לאחיך" (דברים כב,א).  והרואה אבידת ישראל, ונתעלם ממנה והניחה--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תראה את שור אחיך . . ." (שם); וביטל מצות עשה.  ואם השיבה, קיים מצות עשה.

ב  לקח את האבידה, ולא השיבה--ביטל מצות עשה, ועבר על שני לאוין:  על "לא תוכל, להתעלם" (דברים כב,ג), ועל "לא תגזול" (ויקרא יט,יג).

ג  אפילו היה בעל האבידה רשע, ואוכל נבילה לתיאבון וכיוצא בו--מצוה להשיב אבידתו.  אבל אוכל נבילה להכעיס, הרי הוא מין; והמינין מישראל, והאפיקורוסים, ועובדי עבודה זרה, ומחללי שבת בפרהסיה--אסור להחזיר להן אבידה, כגוי.

ד  [ג] אבידת הגוי--מותרת, שנאמר "אבידת אחיך" (דברים כב,ג).  והמחזירה--הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם.  ואם החזירה לקדש את השם, כדי שיפארו את ישראל ויידעו שהם בעלי אמונה--הרי זה משובח.  ובמקום שיש חילול השם--אבידתו אסורה, וחייב להחזירה.  ובכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל, מפני דרכי שלום.

ה  [ד] טעות הגוי, כאבידתו ומותרת:  והוא, שטעה מעצמו; אבל להטעותו, אסור.  [ה] כיצד:  כגון שעשה הגוי חשבון וטעה.  וצריך שיאמר לו ישראל, ראה שעל חשבונך אני סומך, ואיני יודע, אלא מה שאתה אומר אני נותן לך.  כגון זה מותר--שמא יתכוון הגוי לבודקו, ונמצא שם שמיים מתחלל.

ו  עיר שישראל וגויים דרין בה, ומחצה גויים ומחצה ישראל, ומצא בה אבידה--נוטל ומכריז; ואם בא ישראל ונתן סימניה, חייב להחזיר.

ז  היה רוב העיר גויים--אם מצא במקום מן העיר שרוב המצויים שם ישראל, חייב להכריז.  אבל אם מצא בסרטיה ופלטיה גדולים בבתי כנסייות ובבתי מדרשות שהגויים מצויין שם תמיד, ובכל מקום שהרבים מצויין שם--הרי המציאה שלו:  ואפילו בא ישראל ונתן סימניה--שהרי נתייאש ממנה כשנפלה, מפני שהוא אומר גוי מצאה.

ח  אף על פי שהיא שלו--הרוצה לילך בדרך הטוב והישר, ועושה לפנים משורת הדין--מחזיר את האבידה לישראל, כשייתן את סימניה.

ט  [ח] מצא בעיר זו שרובה גויים חבית של יין--יינה אסור בהניה, וקנקנה מותר משום אבידה; ואם בא ישראל ונתן סימניה, מותרת בשתייה לזה שמצאה.

י  [ט] עוף שחטף בשר והשליכו בחצר אחרת--אף על פי שרוב העיר ישראל--הרי זה מותר משום אבידה, שהרי נתייאשו הבעלים ממנו.

יא  [י] המוצא אבידה בזוטו של ים, ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק--אף על פי שיש בה סימן, הרי זו של מוצאה:  שנאמר "אשר תאבד ממנו, ומצאתה" (דברים כב,ג), מי שאבודה ממנו ומצואה אצל כל אדם; יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם, שזה ודאי נתייאש ממנה.

יב  [יא] המאבד ממונו לדעת, אין נזקקין לו.  כיצד:  הניח פרתו ברפת שאין לה פתח ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, וכל כיוצא בזה--הרי זה איבד ממונו לדעתו.  ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר--שנאמר "אשר תאבד" (דברים כב,ג), פרט למאבד לדעתו.

יג  [יב] אבידה שאין בה שווה פרוטה--אינו חייב להיטפל בה, ולא להחזירה.  [יג] מצא שק או קופה--אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב להיטפל בהן; ואומד את דעתו:  אילו היו שלו--אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חברו; ואם לא היה מוחל על כבודו, אפילו היו שלו--כך בשל חברו, אינו חייב להחזיר.

יד  היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה, ואין דרכו להחזירן בעיר, ומצאן בעיר--אינו חייב להחזיר; מצאן בשדה--חייב להחזירן, עד שיגיעו לרשות הבעלים, ואף על פי שהרי נכנס בהן לעיר, ואין דרכו בכך.  [יד] וכן אם מצא בהמה והכישה--נתחייב להיטפל בה ולהחזירה, אף על פי שאינה לפי כבודו:  שהרי התחיל במצוה.

טו  החזירה וברחה, אפילו מאה פעמים--חייב להחזיר:  שנאמר "השב תשיבם" (דברים כב,א)--"השב", אפילו מאה פעמים משמעו.  לעולם הוא חייב להיטפל בה, עד שיחזירנה לרשות בעליה למקום המשתמר; אבל אם החזירה למקום שאין משתמר, כגון גינה וחורבה, ואבדה משם--חייב באחריותה.

טז  [טו] החזיר את האבידה בשחרית למקום שהבעלים נכנסין ויוצאין שם בשחרית--אינו חייב להיטפל בה, שהרי הבעלים רואין אותה, אף על פי שהוא מקום שאינו משתמר.  במה דברים אמורים, בדבר שאין בו רוח חיים; אבל בבעלי חיים--לעולם חייב להיטפל בה עד שיכניסנה לרשות הבעלים המשתמרת, ואינו צריך דעת בעלים.

יז  [טז] ראה בהמה שברחה מן הדיר, והחזירה למקומה--הרי קיים המצוה, ואינו צריך דעת הבעלים.

יח  [יז] ההולך בדרך הטוב והישר, ועושה לפנים משורת הדין--מחזיר את האבידה בכל מקום, ואף על פי שאינה לפי כבודו.

יט  [יח] כוהן שראה האבידה בבית הקברות--אינו מיטמא להחזירה, שבעת שמקיים מצות עשה של השב אבידה, מבטל עשה של "קדושים יהיו" (ויקרא כא,ו), ועובר על לא תעשה של "לא ייטמא, בעל בעמיו" (ויקרא כא,ד); ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

כ  [יט] ראה את האבידה, ואמר לו אביו אל תחזירנה--יחזיר, ולא יקבל ממנו:  שאם קיבל מאביו, נמצא בעת שמקיים מצות עשה של "כבד את אביך" (שמות כ,יא; דברים ה,טו), ביטל עשה של "השב תשיבם" (דברים כב,א), ועבר על "לא תוכל, להתעלם" (דברים כב,ג).

כא  [כ] הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בניין חברו, או להשחית שדהו--חייב לגדור בפניהם ולמונעם:  שנאמר "לכל אבידת אחיך" (דברים כב,ג), לרבות אבידת קרקעו.

משנה תורה - ספר נזקים - הלכות גזילה ואבידה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח