משנה תורה -
ספר טהרה -
הלכות טומאת אוכלין - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
א כל האגודות שבשווקים, וכל הקמחים וכל הסלתות שבשווקים--בחזקת מוכשרין: האגודות, מפני שדרכן לזלף המים עליהן תמיד; והקמח והסלת, לותתין אותו ואחר כך טוחנין אותו.
ב וכן חיטים שחולקין אותן בריחיים אחת לשתיים ואחת לשלוש כדי לעשות מהן מעשה קדירה, כגון הריפות וכיוצא בהן--הרי הן בחזקת מוכשרין בכל מקום, בין של שווקים בין של בתים: מפני שלותתין אותן כדי להסיר קליפתן.
ג [ב] כל אלו שהן בחזקת מוכשרין--הרי הן בחזקת טומאה, מפני שהכול ממשמשין בהן והן מוכשרין. ועל כולן, נאמן עם הארץ לומר לא הוכשרו; ואין צריך לומר שאר אוכלין שאין להן חזקה, שעם הארץ נאמן עליהן לומר לא הוכשרו.
ד [ג] כל הדגים בחזקת מוכשרין, ואין עם הארץ נאמן עליהן לומר לא הוכשרו; לפיכך הדגים לעולם בחזקת טומאה.
ה הדגים--בין שצדן בחרם, בין שצדן בכפיף, בין שצדן במצודה--אם לא ניער את המצודה עליהן, לא הוכשרו; ואם ניער, הוכשרו. ואין עם הארץ נאמן לומר לא ניערתי את המצודה עליהן, והרי הן בחזקת טומאה עד שיתכוון לצודן בטהרה.
ו [ד] כל הציר בחזקת מוכשר. ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהן--הרי הכול משקה, ומכשיר ומיטמא טומאת משקין; לפיכך חזקתו טמא. נפל לתוכו יין ודבש וחלב, הולכין אחר הרוב. וכן מי פירות שנתערבו בשאר המשקין, הולכין אחר הרוב; נתערבו במים כל שהן--הרי הכול משקה, ומיטמא טומאת משקין ומכשיר. וציר חגבים טמאים--אינו מכשיר, אבל מיטמא טומאת משקין.
ז [ה] הלוקח ציר מעם הארץ--משיקו במים, וטהור: שאם היה רוב הציר מים, הרי המים מיטהרין במקוה; ואם היה רובו מליחה של דגים, אינה מקבלת טומאה, והמים שבה, בטלו במיעוטן. במה דברים אמורים, לטבול בהן פת; אבל לקדירה, מצא מין את מינו וניעור, ונמצאו רוב המים טמאים, שהמיעוט שהיה בציר לא טהר במקוה.
ח [ו] הפירות בכל מקום בחזקת טהרה, אפילו היה המוכר גוי, עד שיידע שהוכשרו, או שהיו מדברים שחזקתן מוכשרין. [ז] האוג, בכל מקום בחזקת טומאה. וכן כל הקישואין והדלועין התלויות בגמי על פתחי חנייות, בחזקת מוכשרין וטמאין.
ט [ח] כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות--אינו אלא לעניין מקדש וקדשיו ותרומות ומעשר שני בלבד, שהרי הזהיר את הטמאין מלהיכנס למקדש או לאכול קודש או תרומה ומעשר בטומאה. אבל החולין--אין בהן איסור כלל, אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאין: הרי נאמר בתורה "והבשר אשר ייגע בכל טמא, לא ייאכל--באש, יישרף" (ויקרא ז,יט)--מכלל שהחולין מותרין, שאינו מדבר אלא בבשר קודשים.
י אם כן מפני מה נאמר הראשון שבחולין טמא והשני פסול: לא שיהיה אסור באכילה, אלא למנות ממנו לתרומה ולקודש, שאם נגע שני של חולין בתרומה פסלה ועשה אותה שלישי. וכן אם נגע באוכלין של קודש--טימאן, ועשה אותן שלישי כמו שביארנו; וכן האוכל אוכל שני של חולין--אם נגע בתרומה, פסלה.
יא [ט] כשם שמותר לאכול חולין טמאין ולשתותן, כך מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל; ויש לו לטמא את החולין המתוקנין, לכתחילה. וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהיטמא בהן: שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרון ואת הנזיר מהיטמא במת, מכלל שכל העם מותרין; ושאף כוהנים ונזירים מותרין להיטמא בשאר טומאות, חוץ מטומאת מת.
יב [י] כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל, מפני שהן נכונים להיכנס למקדש ולאכול קודשים. וזה שנאמר בתורה "ובנבלתם לא תיגעו" (ויקרא יא,ח; דברים יד,ח), ברגל בלבד; ואם נטמא, אינו לוקה. אבל בשאר ימות השנה, אינו מוזהר.
יג [יא] "הטמא, והטהור, יחדיו" (דברים יב,כב; דברים טו,כב)--מפי השמועה למדו שהטמא והטהור, אוכלין בקערה אחת. אבל לא יאכל הבעל עם אשתו בקערה אחת, כשהיא נידה; ולא ישתה עימה, ולא תמזוג לו את הכוס, כמו שביארנו. ולא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה, שמא יבוא לבעול.
יד [יב] אף על פי שמותר לאכול אוכלין טמאים ולשתות משקין טמאים, חסידים הראשונים היו אוכלין חוליהן בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהן; והן הנקראין פרושים. ודבר זה קדושה יתרה היא, ודרך חסידות שיהיה אדם נבדל ופורש משאר העם, ולא ייגע בהן ולא יאכל וישתה עימהן: שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להידמות בשכינה, שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני" (ויקרא יא,מד).
משנה תורה -
ספר טהרה -
הלכות טומאת אוכלין - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז