משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת אוכלין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז

הלכות טומאת אוכלין פרק טו

א  מים שבכלים--מיטמא, בין לרצון בין שלא לרצון, ומטמא אוכלים וכלים, בין שנפל עליהן ברצון בין שנפל שלא ברצון.  אבל מים שבקרקעות, כגון מי בורות שיחין ומערות ומי גבאים שאין בהן ארבעים סאה--אין מיטמאין אלא ברצון, ואין מטמאין אלא ברצון.

ב  כיצד:  מים שבקרקע שאין בהן ארבעים סאה, בין שהיו שאובין בין שאינן שאובין, שנפל לתוכן המת, או שהלך בהן הטמא--הרי אלו טהורין.  אבל אם שתה מהן אדם טמא, או שמילא מהן בכלי טמא, או שנפלו לתוכן משקין טמאין ברצון--הרי אלו טמאין, ואף על פי שהן בקרקע.

ג  שתה מהן הטהור אחר שנטמאו בקרקע, או שמילא מהן בכלי טהור--נטמא השותה, ונטמא הכלי:  שהרי ברצון שתה או מילא.  נפל לתוכן כיכר של תרומה--הרי הוא טהור כשהיה, שאין מיטמאין אלא לרצון; לפיכך אם הדיח ידו, והוציא הכיכר--נטמא הכיכר במים שבידיו, שהרי הן ברצון.

ד  [ב] מי גבאים וכיוצא בהן ממים שבקרקעות, כגון מי בורות שיחין ומערות, ומי תמצית שפסקו, ומקוות שאין בהן ארבעים סאה, שנטמאו, וירדו להם גשמים ורבו מי גשמים עליהן--אף על פי שלא שטפו, הרי הן טהורין.

ה  לפיכך כל המים שבקרקעות, כגון מי גבאים וכיוצא בהן--בשעת הגשמים, הכול בחזקת טהרה.  [ג] פסקו הגשמים--הקרובים לעיר או לדרך, טמאין:  שהן בחזקת ששתה מהן טמא, ושמילאו מהן בכלים טמאין.  והרחוקים טהורין, עד שיהלכו רוב האדם; הלכו--הכול בחזקת טומאה, שההולכין בשיירות שותין וממלאין מהן.

ו  במה דברים אמורים, בגבא שאפשר לשתות ממנו; אבל בגבא שאי אפשר לשתות ממנו אלא בדוחק גדול--הרי זה בחזקת טהרה, עד שימצא מקום פרסות רגלי האדם או פרסות רגלי בהמה גסה ניכרת בו.  מצא פרסות רגלי בהמה דקה--הרי זה טהור, שאפשר שירדה ושתת.

ז  [ד] חזקת טיט וגמומייות שבפתחי חנייות ברשות הרבים בשעת הגשמים, שהן טהורין; פסקו הגשמים, הרי הן כמי שפיכות.  ושבשווקין, הולכין בהן אחר הרוב.

ח  גבא שנפל לתוכו יין או חלב או דבש, הולכין אחר הרוב.  נפל לתוכו שמן--אף על פי שהקפיאוהו, הרי זה מיטמא ומטמא שלא ברצון:  לפי שאפשר לו לצאת ידי ציחצוחי [ה] שמן.  ושאר המשקין, חוץ מן המים--הרי הן בקרקע כמות שהן בכלים:  דין אחד הוא.

ט  [ו] מי תמצית שלא פסקו--אף על פי שאין בהן ארבעים סאה, הואיל והן בקרקע, והרי המים נמשכין ובאין להן--אינן מקבלין טומאה; ואף על פי ששתה מהן הטמא, ומילא מהן בכלי טמא, או נתן לתוכן מים טמאים--הרי הן טהורין לכל דבר.

י  [ז] מי שהיה אוכל תרומה בידיים טמאות, כגון דבילה שלא הוכשרה, והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור--אם היפך, נטמאת הדבילה ברירו:  שהרי נטמא בידו, מפני שעקרו.  ואם לא היפך, טהורה:  שהמשקה שבפיו קודם שיהפכנו או ימצוץ אותו להוציאו, דומה למים שלא נתלשו, אלא עדיין הן בקרקע שאין מיטמאין ולא מטמאין אלא ברצון, כמו שביארנו; וזה אין רצונו אלא ליטול הצרור.

יא  היה פונדיון לתוך פיו, ופשט ידו לנוטלו והדבילה לתוך פיו--אם הניחו לצמאו, הרי זה הרוק כעקור, ונטמאת הדבילה מחמת משקה פיו, שנטמא מחמת ידו.

יב  [ח] האישה שהייתה אוכלת אוכלין של תרומה שאינן מוכשרין, והייתה גורפת את התנור הטמא, והכה הקוץ ויצא ממנה דם, ומצצה אצבעה מפני הדם, או שנכוות, ונתנה אצבעה לתוך פיה--נטמאת התרומה שבפיה, שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה ולעוקרו במציצת אצבעה.

משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת אוכלין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז