משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת אוכלין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז

הלכות טומאת אוכלין פרק ב

א  כל האוכלין הגדלין מן הקרקע--אינן מקבלין טומאה, עד שייעקרו; אבל כל זמן שהן מחוברין, אפילו בשורש קטן שיכולין לחיות ממנו--אינן מקבלין טומאה.  [ב] ייחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה שאינו יכול לחיות ממנה, כל האוכלין שבו מיטמאין; ויש בדבר ספק אם יהיה שאר האילן כמו יד לזה הייחור שנשבר, או לא.

ב  [ג] ירקות שיבשו באיביהן, כגון כרוב ודלעת שיבשו באיביהן--אינן מיטמאין טומאת אוכלין; ליקטן לייבשן--הרי הן אוכלין כשהיו, עד שייבשו וייעשו כעץ.  [ד] אילן שנפשח, ובו פירות--הרי הן כתלושין; וכן אם יבש האילן, ובו פירות--הרי הן כתלושין.  [ה] תאנים שיבשו באיביהן, מיטמאות טומאת אוכלין במקומן.

ג  [ו] כל האוכלין שהן מבעלי חיים--אינן מקבלין טומאה, עד שימותו.  שחט בהמה חיה ועוף--אף על פי שעדיין הן מפרכסין, מקבלין טומאה; ודגים מאימתיי מקבלין טומאה, משימותו.  נולד בהן טריפה, ונטמאו כשהן מתנדנדין--הרי יש בדבר ספק אם הן חשובין כמתים, הואיל ונטרפו, או אינן מקבלין טומאה, עד שיידמו כאבן ולא יתנדנדו.

ד  האבר או הבשר המדולדלין בבהמה או חיה שאינן יכולין לחיות--אם הוכשרו--מקבלין טומאה במקומן, מפני שהן חשובין כאוכל שפירש.  נשחטה הבהמה, הוכשרו בשחיטה:  שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה, ויד שהוכשר הוכשר האוכל כולו כמו שיתבאר.  ויש בדבר זה ספק אם תהיה הבהמה בחייה כמו יד, לאבר או בשר המדולדלין בה.

ה  [ז] השוחט בהמה חיה ועוף, הוכשר כל הבשר בדם שיצא בשחיטה; לפיכך אם לא יצא מהן דם בשחיטה, הרי כל בשרן צריך הכשר כמו כל האוכלין שלא הוכשרו.

ו  [ח] אוכלין שהוכשרו כשהן מחוברין לקרקע, או שהוכשרו במים שבקרקע--אינו הכשר:  עד שיוכשרו אחר שנעקרו, במים התלושין מן הקרקע או בשאר משקין--שנאמר "בכל כלי" (ויקרא יא,לד), אינו מכשיר עד שייתלש מן הקרקע כעין המים שבכלים.  שאב המים בכלי, ונתנן בקרקע--אינן מכשירין.

ז  [ט] קישות שנטעה בעציץ, והגדילה--אף על פי שיצאת חוץ לעציץ, אינה מקבלת טומאה.  ועציץ שהוא נקוב כדי שורש קטן--הרי הוא כארץ, והנטוע בו אינו מקבל טומאה; וכן אם היו בו מים, אינן מכשירין.

ח  [י] עציץ שאינו נקוב, הרי הנטוע בו מקבל טומאה; ואם היו מים בתוכו, מכשירין.  [יא] כלי גללים וכלי אדמה שהשורשים יכולין לבקוע בהן ולצאת, אינן מכשירין את הזרעים; ואף על פי שאינן נקובין, הרי הן כנקובין.

ט  [יב] עציץ שמילאהו עפר עד שפתו--אינו חשוב כלי, אלא הרי הוא כטבלה שאין לה שפה, שאינו כלי קיבול.  [יג] משקין טמאין שנפלו על האוכלין--נטמאו, אף על פי שנפלו שלא ברצון הבעלים, שהרי הטומאה וההכשר, באין כאחת:  והוא, שלא יהיו בקרקע.

י  [יד] כל אוכל שנפסד ונסרח, והרי אינו ראוי למאכל אדם--אינו מקבל טומאה.  וכן משקה שנסרח ונפסד, ואינו ראוי לשתיית האדם--אינו מקבל טומאה, כדרך שאינו מכשיר:  שנאמר "אשר יישתה" (ויקרא יא,לד).

יא  [טו] העור ששלקו, והשליה שחישב עליה לאכילה--מיטמאין טומאת אוכלין בפני עצמן.  [טז] עור חמור ששלקו--הרי זה ספק אם מיטמא טומאת אוכלין, מפני ששלקו, או אינו מיטמא, מפני שהוא מאוס הרבה.

יב  [יז] חיטים שבגללי הבקר ושעורים שבגללי הבהמה שליקטן, אינן מקבלין טומאה; ואם חישב עליהן לאכילה, מיטמאות טומאת אוכלין.

יג  [יח] כל אוכל שנטמא, ואחר שנטמא נפסד ונסרח--אם נפסל מלאכול הכלב, או שיבש כחרס--הרי זה טהור; נפסל מלאכול אדם, ועדיין הוא ראוי לכלב--הרי זה טמא כשהיה.  וכל האוכלין שנטמאו, אין להן טהרה במקוה.

יד  [יט] זרעים טמאים שזרען--הרי הצומח מהן טהור, ואפילו בדבר שאין זרעו כולה:  והוא, שהשרישו; אבל קודם השרשה--הרי הן בטומאתן, אפילו בדבר שזרעו כולה.

טו  [כ] אוכלין שהן מחוברין לכלים, בטלו מתורת אוכל; ואם נטמא הכלי, הרי הן מיטמאין כטומאת הכלי--הואיל והן משמשין תשמיש עץ, הרי הן כעץ.

טז  [כא] כל משקה שנטמא, ואחר שנטמא נפסד ונסרח--הרי זה בטומאתו לעולם:  שאין המשקה יוצא ידי הכלב לעולם.  ואין למשקה שנטמא טהרה, חוץ מן המים בלבד:  שאם הטביל מים במקוה--כיון שצף מי המקוה עליהן, טהרו; ומטבילין חמין בצונן, וצונן בחמין, ורעים ביפים, ויפים ברעים.

יז  [כב] מקל שהיא מלאה משקין, והטביל מקצתה במקוה--לא טהרו המים שעל מקצתה:  עד שיטביל את כולה.

יח  [כג] שלג שנטמא, והשיק מקצתו למי מקוה--הואיל וטהר מקצתו, טהר כולו.

יט  [כד] התמד הטמא, בין שנטמא אחר שתמדו בין שתמדו במים טמאים--עד שלא החמיץ--משיקו במקוה ויטהר, שהרי הוא כמים; משהחמיץ--הרי הוא כיין, ואין לו טהרה במקוה.

כ  [כה] קדירה שהייתה מלאה משקין כגון דבש ויין וכיוצא בהן, ונתונה בתוך המקוה, ופשט הראשון לטומאה את ידו ונגע בה--הרי זה מטמא את המשקין, אף על פי שהן במקוה; ונטמאת הקדירה מחמת המשקין, אף על פי שהיא בתוך המקוה, שהרי המשקין שבה חוצצין.

כא  הייתה מלאה מים--הקדירה טהורה, שאין הראשון מטמא כלי חרס לעולם; ואין המים שבתוכה טמאים, מפני שהן מעורבים במי מקוה.  פשט אב הטומאה את ידו ונגע בה--נטמאת הקדירה, שאין המקוה מטהר כלי חרס.

כב  [כו] מי שפיכות, הרי הן בחזקת טומאה.  ירדו עליהן מי גשמים--אם רבו עליהן, הרי הן טהורים; מחצה למחצה, הכול טמא בין בכלים בין בקרקעות.  אימתיי, בזמן שקדמו מי שפיכות; אבל אם קדמו מי גשמים, וירדו להן כל שהוא ממי שפיכות--הכול טמא:  שמשקין טמאין שירדו לטהורים, מטמאין בכל שהוא.

כג  [כז] הטורף את גגו והמכבס את כסותו, והרי הן מנטפין, וירדו גשמים עליהן, ורבו הנטיפות--הרי רבו מי גשמים עליהן, והנוטפין מהן טהורין.

כד  [כח] הסך שמן טהור, ונטמא זה האדם, וטבל, והרי השמן על בשרו--אם היה כדי סיכת אבר קטן, הרי הוא טהור כשהיה מקודם.  סך שמן טמא, וטבל--לא טהר השמן שעליו:  אלא אם נשאר ממנו משקה טופח, הרי השמן בטומאתו; ואם לא נשאר ממנו כדי להטפיח, בטל במיעוטו.

משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת אוכלין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז