משנה תורה -
ספר עבודה -
הלכות מעילה - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
א קודשים קלים--אין מועלין בהן, עד שייזרק הדם. נזרק הדם--מועלין באימוריהן, עד שייצאו לבית הדשן: שהרי הן לאישים, ואין מועלין בדבר הנאכל כמו שביארנו. אפילו העלה האימורין שלהן למזבח, קודם זריקה--אין מועלין בהן, עד שייזרק הדם.
ב הוציא אימוריהן לחוץ, קודם זריקה--אין מועלין בהן, עד שייזרק הדם. נזרק הדם--אף על פי שעדיין הן בחוץ ולא החזירן, מועלין בהן: שהזריקה מועלת ליוצא, בין להקל בין להחמיר.
ג [ב] כל קודשי קודשים--מועלין בהן משהוקדשו, עד שייזרק הדם. נזרק הדם--מועלין בהן בדבר שכולו לאישים, עד שיישרף וייצא לבית הדשן; ואין מועלין בדבר הנאכל, כמו שביארנו.
ד [ג] כיצד: העולה אחד עולת העוף ואחד עולת בהמה, והקומץ, והלבונה, ומנחת כוהנים, והחביתין, ומנחת נסכים--מועלין בהן משעת הקדשן, עד שייצאו אחר שריפתן על המזבח לבית הדשן.
ה [ד] וכן פרים הנשרפין, ושעירים הנשרפין--מועלין בהן משעת הקדשן, עד שיישרפו ותיגמר שריפתן בבית הדשן וייתוך הבשר; אבל קודם שייתוך--מועלין בו, והוא בבית הדשן. [ה] וכן פרה אדומה--מועלין בה משהוקדשה, עד שתיעשה אפר: אף על פי שהיא כקודשי בדק הבית, הרי נאמר בה "חטאת היא" (במדבר יט,ט). ותנאי בית דין הוא, שלא ימעול אדם באפר הפרה.
ו חטאת בהמה, ואשם, וזבחי שלמי ציבור--מועלין בכולן משהוקדשו, עד שייזרק הדם. נזרק הדם--מועלין באימוריהן, עד שייצאו לבית הדשן; ואין מועלין בבשר. וכן חטאת העוף--מועלין בה משהוקדשה, עד שיזה דמה. הוזה דמה--אין בה מעילה, אבל אסור ליהנות במוראתה ונוצתה; והנהנה בהן אחר הזיה, לא מעל.
ז המנחות--מועלין בהן משהוקדשו, אף על פי שעדיין לא נתקדשו בכלי שרת, עד שיקטיר הקומץ; קרב הקומץ, הותרו השיירים באכילה. ואם נפסלו השיירים או חסרו, ואחר כך הקטיר הקומץ--הואיל והקטרה זו אינה מתרת השיירים באכילה, הרי הדבר ספק אם יצאו ידי מעילה או לא יצאו.
ח לחם הפנים--מועלין בו משהוקדש, אף על פי שעדיין לא נאפה, עד שיקטיר הבזיכין; הקטיר הבזיכין, הותר באכילה. וכן שתי הלחם--מועלין בהן משהוקדשו, קודם שייאפו, עד שייזרק דם הכבשים; נזרק דם הכבשים, הותרו באכילה.
ט הנסכים, מועלין בהן משהוקדשו; ירדו לשיתין, אין מועלין בהן. מים שמנסכים בחג הסוכות--כל זמן שהן בכד של זהב, אין נהנין בהן; והנהנה, לא מעל. נתנו אותן בצלוחית--מועלין בכולן, שהרי הן מכלל הנסכים.
י לוג שמן של מצורע--מועלין בו משהוקדש בכלי, עד שייזרק דם האשם; נזרק דם האשם--לא נהנין ולא מועלין, עד שייתנו ממנו מתנותיו; נתנו ממנו המתנות--הותרו השיירים באכילה, כבשר חטאת ואשם.
יא כל דמי שחיטת הקודשים--אין מועלין בו, בין לפני כפרה בין לאחר כפרה, עד שייצא לנחל קדרון; יצא לנחל קדרון, מועלין בו--מפני שהיה נמכר לגינות, ודמיו הקדש. אבל המקיז דם לבהמת קודשים--הרי הוא אסור בהניה, ומועלין בו: הואיל ואינה יכולה לחיות בלא דם, הרי הוא כגופה.
יב העצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים--שפירשו מקודשי קודשים לפני זריקת דמים, מועלין בהן; פירשו לאחר זריקת דמים, אין מועלין בהן. עצמות העולה--שפירשו לפני זריקה, אין מועלין בהן לאחר זריקה: שהזריקה מתרת אותן. ואם פירשו אחר זריקה, מועלין בהן לעולם.
יג עצמות העולה שפקעו מעל המזבח--קודם חצות הלילה, מועלין בהן; לאחר חצות, אין מועלין בהן אף על פי שפקעו קודם חצות--כיון שהגיע חצות הלילה, נעשו כל האברים כמי שנתאכלו ונעשו אפר. [יג] גחלת שפקעה מעל המזבח, בין לפני חצות בין לאחר חצות--לא נהנין, ולא מועלין; אבל גחלת של קודשי בדק הבית, מועלין בה. והשלהבת--לא נהנין, ולא מועלין.
יד דשן המזבח החיצון, בין קודם הרמת הדשן בין אחר הרמה--מועלין בו. [טו] דישון המזבח הפנימי, ודישון המנורה--לא נהנין, ולא מועלין.
טו [טז] כל בהמת קודשי קודשים שהיא בעלת מום--בין שקדם מום קבוע להקדשה, בין שקדם הקדשה למום קבוע, ואפילו הייתה מחוסר זמן--מועלין בהן משהוקדשו, עד שייפדו. אבל תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, והן קודשי מזבח--אף על פי שאסור ליהנות בהן, הנהנה לא מעל: הואיל ואינן ראויין לפדיון, הרי הן כחטאות המתות; לפיכך אין מועלין בהן.
משנה תורה -
ספר עבודה -
הלכות מעילה - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח