משנה תורה - ספר עבודה - הלכות כלי המקדש והעובדים בו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הלכות כלי המקדש פרק ג

א  זרע לוי כולו--מובדל לעבודת המקדש, שנאמר "בעת ההיא, הבדיל ה' את שבט הלוי" (דברים י,ח); ומצות עשה להיות הלויים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש, בין רצו בין שלא רצו--שנאמר "ועבד הלוי הוא, את עבודת אוהל מועד" (במדבר יח,כג).  ובן לוי שקיבל עליו כל מצוות לוייה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו--עד שיקבל את כולן.

ב  עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש, ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו; ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום, שנאמר "ושירת, בשם ה' אלוהיו--ככל אחיו, הלויים" (דברים יח,ז)--איזה הוא שירות שהוא בשם ה', הוי אומר זו שירה.

ג  ומתיי אומרין השירה:  על כל עולות הציבור החובה, ועל שלמי עצרת--בעת ניסוך היין; אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ המזבח, וכן הנסכין הבאין בפני עצמן--אין אומרין עליהן שירה.

ד  [ג] לוי האונן, מותר לעבוד ולשורר.  ואין פוחתין משנים עשר לויים עומדים על הדוכן בכל יום, לומר שירה על הקרבן; ומוסיפין עד לעולם.  ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי--שעיקר השירה שהיא עבודתם, בפה.

ה  ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר--מהן לויים ומהן ישראליים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס; ואין אלו המשוררים על פי הכלים, עולין למניין השנים עשר.

ו  [ד] ובמה הם מנגנין, בנבלים וחלילים וכינורות וחצוצרות והצלצל.  ואין פוחתין משני נבלים, ולא מוסיפין על שישה; ואין פוחתין משני חלילים, ולא מוסיפין על שנים עשר; ואין פוחתין משתי חצוצרות, ולא מוסיפין על מאה ועשרים; ואין פוחתין מתשעה כינורות, ומוסיפין עד לעולם; והצלצל, אחד בלבד.

ז  [ה] בימי המועדות כולם, ובראשי חודשים, היו הכוהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן, והלויים אומרין שירה--שנאמר "וביום שמחתכם ובמועדיכם, ובראשי חודשיכם--ותקעתם בחצוצרות" (במדבר י,י).

ח  החצוצרות הייתה נעשית מן העשת של כסף:  עשה אותה מן הגרוטאות של כסף, כשרה; משאר מיני מתכות, פסולה.  והחלילין שהיו מנגנין בהן--היה אבוב שלהן של קנה, מפני שקולו ערב; ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי, מפני שהוא מחלק יפה.

ט  [ו] בשנים עשר יום בשנה, החליל מכה לפני המזבח--בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, וביום טוב הראשון של פסח, וביום טוב הראשון של עצרת, ובשמונת ימי החג.  וחליל זה דוחה שבת, מפני שהוא חליל של קרבן, וחליל של קרבן עבודה הוא, ודוחה את השבת.

י  [ז] אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו, עד שילמדוהו חמש שנים תחילה:  שנאמר "זאת, אשר ללויים:  מבן חמש ועשרים שנה" (במדבר ח,כד), וכתוב אחד אומר "מבן שלושים שנה" (במדבר ד,ג; ועוד שש פעמים בהמשך הפרק)--הא כיצד, חמש לתלמוד.  ואינו נכנס לעבודה, עד שיגדיל ויהיה איש--שנאמר "איש איש על עבודתו" (במדבר ד,יט; במדבר ד,מט).

יא  [ח] זה שנאמר בתורה בלויים "ומבן חמישים שנה, ישוב מצבא העבודה" (במדבר ח,כה)--אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום, ואינה מצוה הנוהגת לדורות.  אבל לדורות, אין הלוי נפסל בשנים; ולא במומין אלא בקול--כשיתקלקל קולו מרוב הזקנה, ייפסל לעבודתו במקדש.  וייראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים.

יב  [ט] שמואל הרואה ודויד המלך, חילקו הלויים לעשרים וארבע משמרות; ועובד משמר בכל שבת.  וכל אנשי המשמר, מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות; וכל יום מימי השבת, עובדים בו אנשים ידועים.  וראשי האבות מחלקין אלו העובדים ביום שלהן, איש איש על עבודתו.

יג  וכל הלויים מוזהרין על עבודת המזבח, שנאמר "אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו, ולא ימותו" (במדבר יח,ג)--לא יקרבו לעבודה, אבל ליגע מותרין.  [י] וכשם שהלויים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכוהנים--כך הכוהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלויים, שנאמר "גם הם גם אתם" (שם).  וכן הלויים עצמם מוזהרין, שלא יעשה אחד מלאכת חברו, שלא יסייע המשורר לשוער, ולא השוער למשורר--שנאמר "איש איש על עבודתו, ועל משאו" (במדבר ד,מט).

יד  [יא] לויים שעבדו עבודת הכוהנים, או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו--חייבין מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא ימותו" (במדבר יח,ג); אבל כוהן שעבד עבודת לוי--אינו במיתה, אלא בלא תעשה.

משנה תורה - ספר עבודה - הלכות כלי המקדש והעובדים בו - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י