משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות נדרים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

הלכות נדרים פרק ב

א  אחד הנודר מפי עצמו, או שהדירו חברו ואמר אמן, או דבר שעניינו כעניין אמן, שהוא קבלת דברים.  [ב] אין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו, עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו וליבו שווין, כמו שביארנו בשבועות.

ב  אבל המתכוון לנדור בנזיר ונדר בקרבן, בקרבן ונדר בנזיר, בשבועה ונדר, או שנתכוון לנדור ונשבע, או שנתכוון לומר תאנים ואמר ענבים--הרי זה מותר בשניהם, ואין כאן נדר.

ג  הנודר על דעת אחרים, הרי זה כנשבע על דעת אחרים; וכן הנודר וחזר בו בתוך כדי דיבור, או שמיחו בו בתוך כדי דיבור וקיבל--הרי זה מותר.  ודין כל אלו הדברים בנדרים, כדינן בשבועות.

ד  מי שהתנה קודם שיידור ואמר, כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים, הריני חוזר בהן, או הרי הן בטילין, וכיוצא בדברים אלו, ואחר כך נדר--אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר--הרי נדרו קיים, שהרי ביטל התנאי בנדר זה.  ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר--אף על פי שקיבל התנאי בליבו וקיים התנאי, הרי הנדר בטיל, ואף על פי שלא הוציא עתה החזרה בפיו, כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם.  ויש שמורה להחמיר ואומר, והוא שיזכור התנאי אחר שנדר, בתוך כדי דיבור.

ה  מי שהקדים את התנאי לשנה או לעשר, ואחר כך נדר, ונזכר בשעה שנדר שיש לו תנאי, ושכח על איזה דבר התנה וכיצד היה התנאי--אם אמר על דעת ראשונה אני עושה--אין נדרו נדר, שהרי ביטלו.  ואם לא אמר על דעת ראשונה אני עושה--כבר ביטל התנאי, וקיים הנדר:  שהרי זכר בשעת הנדר שיש שם תנאי, ואף על פי כן נדר.

ו  יש מן הגאונים שאמר אין כל הדברים האלו נוהגין אלא בנדרים בלבד, לא בשבועות; ויש מי שמורה שדין הנדרים והשבועות בעניינות אלו אחד הם, וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמרו בנדרים.

ז  סתם נדרים להחמיר, ופירושן יש בו להקל ולהחמיר.  כיצד:  האומר הרי הפירות האלו עליי כבשר מליח וכיין נסך--אומרין לו, מה היה בליבך:  אם פירש ואמר כבשר מליח של קרבן, וכיין שנתנסך על גבי המזבח היה בליבי--הרי זה אסור; ואם אמר לא היה בליבי אלא תקרובת עבודה זרה, ויין שנתנסך לה--הרי זה מותר; ואם נדר סתם, הרי זה אסור.

ח  וכן האומר הרי הפירות האלו עליי חרם--אם כחרם של בדק הבית, אסור; ואם כחרמי כוהנים, מותר, מפני שהן ממון שלהם, ואין בה איסור; ואם סתם, אסור.

ט  הרי הן עליי כמעשר--אם כמעשר בהמה--אסור, מפני שהוא קרבן שהקדישו בידו כמו שביארנו; ואם כמעשר דגן, מותר; ואם סתם, אסור.

י  הרי הן עליי כתרומה--אם לתרומת הלשכה נתכוון, הרי זה אסור; ואם לתרומת הגורן נתכוון, מותר; ואם סתם, אסור.  וכן כל כיוצא בזה.

יא  במה דברים אמורים, במקום שמשמע כל אחד מאלו שם שני עניינות.  אבל במקום שדרכן שאין קוראין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד, ואמר שם הרי הן עליי חרם--הרי זה אסור; וכן אם היה דרכן שאין קוראין חרם סתם אלא לחרמי כוהנים, הרי זה מותר.  וכן כל כיוצא בזה, שאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון אנשי אותו מקום באותו זמן.

יב  הנודר בחרם ואמר, לא היה בליבי אלא חרמו של ים שהיא המכמורת, נדר בקרבן ואמר, לא היה בליבי אלא בקרבנות המלכים, אמר לחברו הרי עצמי עליך קרבן ואמר, לא היה בליבי אלא לאוסרו בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו דרך שחוק, נדר שלא תיהנה לו אשתו ואמר, לא היה בליבי אלא אשתי ראשונה שגירשתיה--וכן כל כיוצא באלו מדברים שמשמען לכל העם איסור, והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ולכך--אם היה הנודר תלמיד חכמים, הרי זה מותר ואין צריך שאלה לחכם; ואם היה עם הארץ, מראין בעיניו שזה נדר ושהוא אסור, ופותחין לו פתח ממקום אחר, ומתירין לו.  ובין שהיה תלמיד חכמים או עם הארץ--גוערין בהן, ומלמדין אותן שלא ינהגו מנהג זה בנדרים, ולא יהיו נודרין דרך שחוק והתל.

יג  וכן האומר לאשתו הרי את עליי כאימי, או פירות אלו עליי כבשר חזיר, שאין כאן נדר, כמו שביארנו--אם היה הנודר תלמיד חכמים, אינו צריך שאלה לחכם; ואם היה עם הארץ, צריך שאלה לחכם, ומראין בעיניו שאשתו אסורה ושאותן הפירות אסורין, ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

יד  ההפקר--אף על פי שאינו נדר--הרי הוא כמו נדר, שאסור לו לחזור בו.  ומה הוא ההפקר--הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכול, בין במיטלטלין בין בקרקעות.  וכיצד דין ההפקר:  כל הקודם וזכה בו--קנהו לעצמו, ונעשה שלו; ואפילו זה שהפקיר, דינו בו כדין כל אדם--אם קדם וזכה בו, קנהו.

טו  המפקיר לעניים אבל לא לעשירים, אינו הפקר--עד שיפקיר לכול, כשמיטה.  והמפקיר עבדיו הגדולים, קנו עצמן; והקטנים--כל הקודם בהן זכה, כשאר כל המיטלטלין.  [טז] המפקיר את הקרקע--כל שקדם והחזיק בה, זכה.

טז  דין תורה--אפילו הפקיר בפני אחד, הרי זה הפקר, ונפטר מן המעשרות, כמו שיתבאר במקומו; אבל מדברי סופרים--אינו הפקר, עד שיפקיר בפני שלושה, כדי שיהיה אחד זוכה אם רצה, והשניים מעידים.

יז  האומר הרי זה הפקר, וזה--הרי השני ספק הפקר; ואם אמר וזה כמו זה, או שאמר וגם זה--הרי התפיס השני, ויהיה הפקר ודאי.

יח  [יז] המפקיר את שדהו, ולא זכה בה אדם--כל שלושה ימים, יכול לחזור בו; אחר שלושה ימים, אינו חוזר, אלא אם קדם וזכה בה, הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר.

יט  [יח] האומר שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחד--עד שלא זכה בה הוא או אחר, יכול לחזור בו; ומשזכה בה בין הוא בין אחר, אינו יכול לחזור בו.  ומפני מה יש לו לחזור כאן עד שיזכו בה--מפני שזה דבר שאינו מצוי הוא, שאין אדם מפקיר לזמן קצוב.

כ  [יט] דבר המופקר שבא אחר ושמרו, והיה מביט בו שלא ייטלנו אדם--לא קנהו בהבטה:  אלא עד שיגביהו אם היה מיטלטלין, או יחזיק בקרקע, כדרך שקונין הלקוחות.

משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות נדרים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג