משנה תורה -
ספר אהבה -
הלכות ציצית - הכול
פרק
א
ב
ג
א ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד--הוא הנקרא ציצית, מפני שהוא דומה לציצית הראש: שנאמר "וייקחני בציצית ראשי" (יחזקאל ח,ג). וזה הענף--הוא הנקרא לבן, מפני שאין אנו מצווין לצובעו. ואין לחוטי הענף, מניין מן התורה.
ב ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע, וכורכין אותו על הענף; וחוט זה, הוא הנקרא תכלת. ואין למניין הכריכות שכורך חוט זה, שיעור מן התורה.
ג נמצאו במצוה זו, שתי צוויות--שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה, ושיכרוך על הענף חוט תכלת: שנאמר "ועשו להם ציצית . . . ונתנו על ציצית הכנף, פתיל תכלת" (במדבר טו,לח).
ד התכלת, אינו מעכב את הלבן; והלבן, אינו מעכב את התכלת. כיצד: הרי שאין לו תכלת, עושה לבן לבדו; וכן אם עשה לבן ותכלת, ונפסק הלבן, ונתמעט עד הכנף, ונשאר התכלת לבדו--כשר.
ה אף על פי שאין אחד מהן מעכב את חברו, אינן שתי מצוות, אלא מצות עשה אחת היא; והלובש טלית שיש בה לבן, או תכלת, או שניהם כאחד--הרי קיים מצות עשה אחת. אמרו חכמים הראשונים, "והיה לכם, לציצית" (במדבר טו,לט), מלמד ששניהם מצוה אחת. וארבע הציצייות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת.
ו כיצד עושין הציצית: מתחיל מזווית של טלית שהיא סוף האריג, ומרחיק ממנה לא יתר על שלוש אצבעות למעלה, ולא פחות מקשר גודל; ומכניס שם ארבעה חוטין, וכופלן באמצע--נמצאו שמונה חוטין משולשלין, תלויין מן הקרן. ואורך החוטין השמונה, אין פחות מארבע אצבעות; ואם היו יתר על כן, אפילו אמה או שתיים--כשרות. וכל האצבעות, בגודל. ויהיה אחד משמונת החוטין, חוט תכלת; והשבעה, לבן.
ז ולוקח חוט אחד מן הלבן, וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד ומניחו; ולוקח חוט התכלת, וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן, וקושר. ואלו השלוש כריכות, הן הנקראין חוליה. ומרחיק מעט, ועושה חוליה שנייה בחוט של תכלת לבדו; ומרחיק מעט, ועושה חוליה שלישית; וכן עד חוליה אחרונה, שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת, וכריכה אחרונה של לבן--מפני שהתחיל בלבן, מסיים בו, שמעלין בקודש, ולא מורידין. ולמה יתחיל בלבן, כדי שיהא סמוך לכנף מינה. ועל דרך זו, הוא עושה בארבע הכנפות.
ח כמה חוליות הוא עושה בכל כנף--לא פחות משבע, ולא יתר על שלוש עשרה; וזו היא מצוה מן המובחר. ואם לא כרך עליה אלא חוליה אחת, כשרה; ואם כרך התכלת על רוב הציצית, כשרה. ונואי התכלת--שיהיו כל החוליות בשליש החוטין המשולשלין, ושני שלישיהן ענף. וצריך לפורדו, עד שיהיה כציצית שיער הראש.
ט העושה לבן בלא תכלת--לוקח אחד משמונת החוטין, וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן, ומניח שני שלישיהן ענף. וכריכה זו--אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות, כעין שכורך בתכלת--הרשות בידו, וזה הוא מנהגנו; ואם רצה לכרוך בלא מניין חוליות, עושה. כללו של דבר--יתכוון להיות הכרוך שליש, והענף שני שלישים. ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה, בלבן; ואם כרך הלבן על רוב החוטין, או שלא כרך אלא חוליה אחת--כשרה.
י אחד חוטי הלבן, ואחד חוטי התכלת--אם רצה לעשותן שזורין, עושה; אפילו היה החוט כפול משמונה חוטין, ושזור עד שנעשה פתיל אחד--אינו נחשב אלא חוט אחד.
יא חוטי ציצית, בין לבן בין תכלת--צריכין טווייה לשם ציצית. ואין עושין אותן, לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצין ביניהן, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד--אלא מן הגיזה של צמר, או מן הפשתן. ואין עושין אותן לא מן הצמר הגזול, ולא משל עיר הנידחת, ולא משל קודשים; ואם עשה, פסולה. המשתחווה לבהמה, צמרה פסול לציצית; אבל המשתחווה לפשתן הנטוע--הרי זה כשר, שהרי נשתנה.
יב ציצית שעשה אותה גוי--פסולה, שנאמר "דבר אל בני ישראל . . . ועשו להם ציצית" (במדבר טו,לח); אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה, כשרה. וציצית שנעשת מן העשוי מקודם, פסולה.
יג כיצד: הביא כנף שיש בו ציצית, ותפרה על הבגד--אפילו יש באותה הכנף אמה על אמה, פסולה: שנאמר "ועשו להם ציצית" (במדבר טו,לח), ולא מן העשוי--שהרי זה דומה למי שנעשת מאליה. ומותר להתיר ציצית מבגד זה, ולתלותה בבגד אחר, בין לבן, בין תכלת.
יד תלה החוטין בין שתי כנפיים מזו לזו, וקשר כנף זו כהלכתה וכנף זו כהלכתה, ואחר כך חתכן באמצע, ונפרדו זה מזה--פסולה: שהרי בעת שקשרן, היו פסולים לפי ששתי הכנפיים מעורות זו בזו בחוטין שביניהן, ובשעה שפסקן, ונעשו שתי ציצייות--נמצא עושה מן העשוי.
טו הטיל ציצית על ציצית--אם נתכוון לבטל את הראשונה--מתיר את הראשונה או חותכה, וכשרה. ואם נתכוון להוסיף--אף על פי שחתך אחת משתיהן, הרי זו פסולה: שהרי כשהוסיף פסל הכול; וכשהתיר או חתך התוספת, נמצא הנשאר נעשה מן העשוי, שעשייתו הראשונה, פסולה הייתה.
טז וכן המטיל לבעלת שלוש, ואחר כך השלימה לארבע, והטיל לרביעית--כולה פסולה: משום "תעשה" (דברים כב,יב), ולא מן העשוי.
יז אין כופלין את הטלית לשניים, ומטילין ציצית על ארבע כנפיה כשהיא כפולה, אלא אם כן תפרה כולה, ואפילו מרוח אחת.
יח נפסק הכנף שיש בה הציצית--חוץ לשלוש אצבעות, תופרה במקומה; בתוך שלוש, לא יתפור. נתמעטה זווית של בגד שבין חוטי הציצית ובין סוף האריג--אפילו לא נשאר מן האריג אלא כל שהוא, כשרה. וכן אם נתמעטו חוטי הציצית--אפילו לא נשתייר מהן אלא כדי עניבה, כשרה; ואם נפסק החוט מעיקרו, אפילו חוט אחד--פסולה.
משנה תורה -
ספר אהבה -
הלכות ציצית - הכול
פרק
א
ב
ג