משנה תורה - ספר נזקים - הלכות רוצח ושמירת נפש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד

א  המתכוון להרוג את זה, והרג את זה--פטור ממיתת בית דין, ומן התשלומין; ומן הגלות, לפי שאין ערי מקלט קולטות אותו כמו שיתבאר.  לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל, והרג אחד מהן--פטור ממיתת בית דין.

ב  נתכוון להכות חברו על מותניו, ולא היה בכלי כדי להמית על מותניו, והלכה לה האבן על ליבו, והיה בה כדי להמית על ליבו, ומת, או שנתכוון להכותו על ליבו, והיה בה כדי להמית על ליבו, והלכה לה על מותניו, ולא היה בה כדי להמית על מותניו, ומת--פטור ממיתת בית דין; ואינו גולה, שאין ההורג בכוונה גולה.

ג  אבל אם נתכוון להכותו על מותניו, והיה בה כדי להמית על מותניו, והלכה לה על ליבו, ומת--הרי זה נהרג.  וכן כל כיוצא בזה.

ד  [ג] המכה את חברו באבן או באגרוף וכיוצא בהן, אומדין אותו:  אם אמדוהו לחיים, נותן חמישה דברים ונפטר; ואפילו חלה המוכה, והכביד ומת מחמת המכה--הרי זה פטור.

ה  ואם אמדוהו למיתה--אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד, וממתינים לזה; אם מת, ייהרג המכה.  ואם הקל, ונתרפא רפואה שלמה, והלך בשוק על רגליו כשאר הבריאים--משלם המכה חמישה דברים, ונפטר.

ו  [ד] זה שנאמר בתורה "על משענתו" (שמות כא,יט)--אינו שיהלך והוא נשען על המטה או על אחר, שאפילו הנוטה למות יכול להלך על המשענת; לא נאמר "משענתו" אלא שיהיה מהלך על משענת כוחו, ולא יהיה צריך כוח אחר להישען עליו.

ז  [ה] אמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה, ולאחר מכאן הכביד ומת--הרי זה נהרג; ואין אומדין אותו אומד שני כשהקל, שרגליים לדבר.

ח  [ו] הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות, ומת--בין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחת, כולן פטורין ממיתת בית דין:  שנאמר "כל נפש אדם" (ויקרא כד,יז), עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש.  והוא הדין לדחפוהו שניים או שכבשוהו שניים לתוך המים, או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהן והרג--כולן פטורין.

ט  [ז] זרקו בו עשרה אבן זה אחר זה, וכל אחת מהן אין בה כדי להמית, וזרק אחד אבן באחרונה, ויש בה כדי להמית ומת--הרי זה האחרון נהרג עליו.

י  רוצח שנגמר דינו, ונתערב באחרים, ולא נודע מי הוא מהן--כולן פטורין.  ורוצח שלא נגמר דינו, שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן--כולן פטורין מן המיתה, שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו; ואוסרין את כולן.

יא  [ח] ההורג נפשות, ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת, אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות--כל אלו הרצחנין, כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מעיהן; ואחר כך מאכילים אותן שעורים, עד שכרסם נבקעת מכובד החולי.

יב  [ט] ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתות בית דין--אלא אם נתחייב מיתה, ממיתין אותו; ואם אינו חייב מיתה, פוטרין אותו:  שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים.  אפילו עבודה זרה, ואין צריך לומר עריות או חילול שבת--אינן כשפיכות דמים:  שאלו העוונות הן מעבירות שבין אדם להקדוש ברוך הוא, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חברו.  וכל מי שיש בידו עוון זה, הרי הוא רשע גמור; ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה, ולא יצילו אותו מן הדין--שנאמר "אדם, עשוק בדם נפש . . ." (משלי כח,יז).

יג  צא ולמד מאחאב עובד עבודה זרה, שהרי נאמר בו "רק, לא היה כאחאב" (מלכים א כא,כה); וכשנסדרו עוונותיו וזכייותיו לפני אלוהי הרוחות, לא נמצא לו עוון שחייבו כליה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות:  שנאמר "ותצא הרוח, ותעמוד לפני ה'" (ראה מלכים א כב,כא; דברי הימים ב יח,כ), זו רוח נבות; ונאמר לה "תפתה וגם תוכל" (מלכים א כב,כב; דברי הימים ב יח,כא).  והרי הוא הרשע לא הרג בידו, אלא סיבב; קל וחומר להורג בידו.

יד  [י] המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס, הרי זה מין, והאפיקורוסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה מישראל--מצוה להורגן:  אם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה, הורג; ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן.

טו  כיצד:  ראה אחד מהן שנפל לבאר, והסולם בבאר--קודם ומסלק הסולם, ואומר לו הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך.  וכיוצא בדברים אלו.

טז  [יא] אבל הגויים שאין בינינו וביניהם מלחמה, ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן--אין מסבבים להן המיתה.  ואסור להצילן; אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים--אינו מעלהו:  שנאמר "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז), ואין זה ריעך.

יז  [יב] במה דברים אמורים, בישראל בעל עבירות העומד ברשעו ושונה בו תמיד, כגון הרועים בהמה דקה שפקרו בגזל, והם הולכים באיוולתן.  אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד, אלא עושה עבירות להנית עצמו, כגון אוכל נבילות לתיאבון--מצוה להצילו, ואסור לעמוד על דמו.


משנה תורה - ספר נזקים - הלכות רוצח ושמירת נפש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


יש לך שאלה או הערה?