משנה תורה - ספר נזקים - הלכות רוצח ושמירת נפש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ו

א  שלושה הם ההורגים בלא כוונה:  [ב] יש הורג בשגגה והעלמה גמורה, וזה הוא שנאמר בו "ואשר לא צדה, והאלוהים אינה לידו" (שמות כא,יג).  ודינו שיגלה לערי מקלט, ויינצל כמו שביארנו.

ב  [ג] ויש הורג בשגגה, ותהיה השגגה קרובה לאונס; והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא, שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם.  ודינו שהוא פטור מן הגלות; ואם הרגו גואל הדם, נהרג עליו.

ג  [ד] ויש הורג בשגגה, ותהיה השגגה קרובה לזדון; והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה, או שהיה לו להיזהר ולא נזהר.  ודינו שאינו גולה:  מפני שעוונו חמור, אין גלות מכפרת לו; ואין ערי מקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד.

ד  לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום, והרגו--פטור.  [ה] ומה יעשה זה, יישב וישמור עצמו מגואל הדם.  וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד, או בלא התראה, וכיוצא בהן--אם הרגן גואל הדם, אין להם דמים:  לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה.

ה  [ו] כיצד:  הזורק אבן לרשות הרבים והרג, או הסותר כותלו לרשות הרבים ונפלה אבן והמיתה--בין שסתרו ביום, בין שסתרו בלילה--הרי זה קרוב למזיד, ואינו נקלט:  מפני שזו פשיעות היא, שהרי היה לו לעיין ואחר כך יזרוק או יסתור.

ו  [ז] סתרו לאשפה בלילה--אם הרבים מצויין בה--הרי זה קרוב למזיד, ואינו נקלט; ואם אין הרבים מצויין בה כלל--הרי זה קרוב לאונס, ופטור מן הגלות.  [ח] הייתה האשפה עשויה להיפנות בה בלילה, ואינה עשויה להיפנות בה ביום, ונקרה אדם וישב שם, ונפלה עליו אבן בשעת סתירה ומת--הרי זה גולה.

ז  ואם אחר שנפלה האבן, בא זה וישב שם ונפלה עליו ומת--הרי זה פטור מן הגלות.  [ט] וכן הזורק את האבן, ואחר שיצאת מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה ומת--פטור מן הגלות:  שנאמר "ומצא את ריעהו" (דברים יט,ה), פרט לממציא עצמו.

ח  [י] השונא שהרג בשגגה--אינו נקלט, שנאמר "והוא לא אויב לו" (במדבר לה,כג):  חזקתו שהוא קרוב למזיד.  ואיזה הוא שונא, זה שלא דיבר עימו שלושה ימים מפני האיבה; וכן אם נכנס לקרן זווית והמיתו שם בשגגה, או שדחפו בגופו, או שנתכוון לזרוק שתיים וזרק ארבע, או שעלה על דעתו שמותר להרוג, או שנתכוון להרוג את זה והרג את זה, אפילו נתכוון להרוג גוי או בהמה ונמצאו ישראל--הרי כל אלו קרובין למזיד, ואינן נקלטין.

ט  [יא] הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, והרגו בעל הבית בשגגה--פטור מן הגלות:  שנאמר "ואשר יבוא את ריעהו ביער" (דברים יט,ה)--מה יער שיש רשות לנהרג להיכנס לשם, אף כל כיוצא בו.  לפיכך הנכנס לחנות הנגר שלא ברשות, וניתזה בקעת, וטפחה לו על פניו, ומת--פטור מגלות; ואם נכנס ברשות, הרי זה גולה.

י  [יב] מי שהיה דולה את החבית להעלותה לגג, ונפסק החבל ונפלה על חברו והרגתהו, או שהיה עולה בסולם, ונפל על חברו והרגו--פטור מן הגלות:  שזה כמו אנוס הוא, שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העיתים אלא כמו פלא הוא.

יא  אבל אם היה משלשל את החבית, ונפלה על חברו והרגתהו, היה יורד בסולם, ונפל על חברו והרגו, היה מעגל במעגלה, ונפלה על חברו והרגתהו--גולה:  שנאמר "ויפל עליו, וימות" (במדבר לה,כג), עד שייפול דרך נפילה.  שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העיתים להיזק, ודבר קרוב הוא להיות, שהרי טבע הכובד לירד למטה במהרה; הואיל ולא זירז עצמו, ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה--יגלה.  וכן כל כיוצא בזה.

יב  [יג] קצב שהיה מקצב והגביה ידו בקופיס לאחוריו, והחזירו לשבר העצם כדרך שהקצבים עושין--כל שימות בהולכה, שהיא הגבהה מלפניו וירידה מאחוריו--אינו גולה עליו; וכל שימות בהחזרה, שהיא עלייה מאחוריו וירידה לפניו--גולה.  זה הכלל:  כל שבדרך ירידתו, גולה; שלא בדרך ירידתו, אינו גולה; ואפילו בירידה שהיא צורך עלייה, אינו גולה.

יג  [יד] כיצד:  היה עולה בסולם, ונשמטה שליבה מתחת רגלו, ונפלה והמיתה--פטור מן הגלות.  וכן המתכוון לזרוק בצד זה, והלכה לה בצד אחר, או שהייתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם, ועמד ונפלה והמיתה, וכן הסומה שהרג בשגגה--כל אלו פטורין מן הגלות, מפני שהן קרוב לאונס.

יד  [טו] הייתה אבן בחיקו והכיר בה ושכחה, ועמד ונפלה והמיתה--גולה:  שנאמר "בשגגה" (במדבר לה,יא; במדבר לה,טו), מכלל שהייתה לו ידיעה.

טו  נשמט הברזל מקתו, והרג--הרי זה גולה.  נשמט הברזל מן העץ המתבקע--אינו גולה, מפני שאין זה מכוחו אלא מכוח כוחו; ונמצא כמו אונס.  וכן הזורק אבן לתמר להפיל תמרים, ונפל מן התמרים על תינוק, והרגוהו--פטור, מפני שהן באין מכוח כוחו.  וכן כל כיוצא בזה משאר הסיבות.


משנה תורה - ספר נזקים - הלכות רוצח ושמירת נפש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


יש לך שאלה או הערה?