משנה תורה - ספר נזקים - הלכות רוצח ושמירת נפש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ב

א  כל ההורג חברו בידו, כגון שהכהו בסיף או באבן הממיתה, או שחנקו עד שמת, או שרפו באש--הואיל והרגו מכל מקום, הוא בעצמו--הרי זה נהרג בבית דין.

ב  אבל השוכר הורג להרוג את חברו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חברו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו--כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו; וחייב מיתה לשמיים, ואין בהן מיתת בית דין.

ג  ומניין שכן הוא הדין:  שהרי הוא אומר "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך" (בראשית ט,ו), זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח.  "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט,ה), זה ההורג עצמו; "מיד כל חיה אדרשנו" (שם), זה המוסר חברו לפני חיה לטורפו; "מיד האדם, מיד איש אחיו--אדרוש, את נפש האדם" (שם), זה השוכר אחרים להרוג את חברו.  ובפירוש נאמר בשלושתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמיים.

ד  ובכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין--אם רצה מלך ישראל להורגם בדין המלכות ותקנת העולם, הרשות בידו.  וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה--אם הייתה השעה צריכה לכך, הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.

ה  הרי שלא הרגם המלך, ולא הייתה השעה צריכה לחזק הדבר--הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות, ולצערן בכל מיני צער:  כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים, שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב, ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני, ואיפטר.

ו  אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו, בין זכר בין נקבה--הרי זה נהרג עליו, אם הרג בזדון; או גולה, אם הרג בשגגה:  והוא, שכלו לו חודשיו; אבל אם נולד לפחות מתשעה חודשים--הרי הוא כנפל עד שישהה שלושים יום, וההורגו בתוך שלושים יום אינו נהרג עליו.

ז  אחד ההורג את הבריא, או את החולה הנוטה למות.  ואפילו הרג את הגוסס, נהרג עליו; ואם היה גוסס בידי אדם, כגון שהכוהו עד שנטה למות והרי הוא גוסס--ההורגו, אין בית דין ממיתין אותו.

ח  ההורג את הטריפה--אף על פי שאוכל ושותה ומהלך בשוק, הרי זה פטור מדיני אדם.  וכל אדם בחזקת שלם הוא, וההורגו נהרג--עד שייוודע בוודאי שזה טריפה, ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם זה, ובה ימות, אם לא ימיתנו דבר אחר.

ט  אדם טריפה שהרג את הנפש--נהרג, שנאמר "וביערת הרע, מקרבך" (דברים יג,ו; ועוד שש פעמים בהמשך הספר):  והוא, שיהרוג בפני בית דין.  אבל בפני עדים, פטור:  שמא יוזמו העדים; ואם הוזמו אינן נהרגין, שהרי לא זממו להרוג אלא טריפה, וכל עדות שאינה ראויה להזמה, אינה עדות בדיני נפשות.

י  אחד ההורג את ישראל, או ההורג עבד כנעני--הרי זה נהרג עליו; ואם הרג בשגגה, גולה.  [יא] ישראל שהרג גר תושב--אינו נהרג עליו בבית דין, שנאמר "וכי יזיד איש על ריעהו" (שמות כא,יד); ואין צריך לומר שאינו נהרג על הגוי.  ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג עבדו--הרי זה נהרג עליו, שהעבד כבר קיבל עליו מצוות ונוסף על נחלת ה'.

יא  [יב] מה בין עבדו לעבד אחרים:  שעבדו, יש לו רשות להכותו.  לפיכך אם הכה עבדו הכיה שיש בה כדי להמית, ונטה למות, ועמד עשרים וארבע שעות, ואחר כך מת--אינו נהרג עליו, אף על פי שמת מחמת המכה:  שנאמר "לא יוקם, כי כספו הוא" (שמות כא,כא).  ומה הוא "יום או יומיים" (שם)--יום שהוא כיומיים, שהוא מעת לעת.

יב  [יג] אבל המכה עבד שאינו שלו--אפילו מת לאחר כמה ימים מחמת המכה--הואיל והכהו כדי להמית, הרי זה נהרג עליו כשאר בני חורין.

יג  [יד] ייראה לי, שהמכה את עבדו בסכין וסיף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן, ואמדוהו למיתה, ומת--אינו בדין "יום או יומיים" (שמות כא,כא); ואפילו מת לאחר שנה, נהרג עליו.  לכך נאמר "בשבט" (שמות כא,כ)--שלא נתנה לו תורה רשות להכותו אלא בשבט ורצועה וכיוצא בהן, לא הכית רציחה.

יד  [טו] המוכר את עבדו, ופסק עימו שישמשנו שלושים יום, והכהו אחד מהן בתוך השלושים יום, והמיתו--הרי זה נהרג עליו, ואינו בדין "יום או יומיים" (שמות כא,כא):  הראשון, לפי שאינו "כספו" (שם) המיוחד לו; והשני, לפי שעדיין אינו תחתיו.

טו  [טז] וכן מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין.  ועבד של שני שותפין--אינו בדין "יום או יומיים" (שמות כא,כא), שהרי אינו לאחד מהן "כספו" (שם) המיוחד לו; ולפיכך נהרג עליו כשאר העם.


משנה תורה - ספר נזקים - הלכות רוצח ושמירת נפש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


יש לך שאלה או הערה?