א א,א ויהי איש אחד מן־הרמתיים, צופים--מהר אפריים; ושמו אלקנה בן־ירוחם בן־אליהוא, בן־תוחו בן־צוף--אפרתי. א א,ב ולו, שתי נשים--שם אחת חנה, ושם השנית פנינה; ויהי לפנינה ילדים, ולחנה אין ילדים. א א,ג ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה, להשתחוות ולזבוח ליהוה צבאות בשילה; ושם שני בני־עלי, חופני ופינחס, כוהנים, ליהוה. א א,ד ויהי היום, ויזבח אלקנה; ונתן לפנינה אשתו, ולכל־בניה ובנותיה--מנות. א א,ה ולחנה, ייתן מנה אחת אפיים: כי את־חנה אהב, ויהוה סגר רחמה. א א,ו וכיעסתה צרתה גם־כעס, בעבור הרעימה: כי־סגר יהוה, בעד רחמה. א א,ז וכן יעשה שנה בשנה, מדי עלותה בבית יהוה--כן, תכעיסנה; ותבכה, ולא תאכל. א א,ח ויאמר לה אלקנה אישה, חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי, ולמה, יירע לבבך: הלוא אנוכי טוב לך, מעשרה בנים. א א,ט ותקם חנה, אחרי אוכלה בשילה ואחרי שתה; ועלי הכוהן, יושב על־הכיסא, על־מזוזת, היכל יהוה. א א,י והיא, מרת נפש; ותתפלל על־יהוה, ובכה תבכה. א א,יא ותידור נדר ותאמר, יהוה צבאות אם־ראה תראה בעוני אמתך וזכרתני ולא־תשכח את־אמתך, ונתת לאמתך, זרע אנשים--ונתתיו ליהוה כל־ימי חייו, ומורה לא־יעלה על־ראשו. א א,יב והיה כי הרבתה, להתפלל לפני יהוה; ועלי, שומר את־פיה. א א,יג וחנה, היא מדברת על־ליבה--רק שפתיה נעות, וקולה לא יישמע; ויחשבהא עלי, לשיכורה. א א,יד ויאמר אליה עלי, עד־מתיי תשתכרין; הסירי את־יינך, מעלייך. א א,טו ותען חנה ותאמר, לא אדוני, אישה קשת־רוח אנוכי, ויין ושיכר לא שתיתי; ואשפוך את־נפשי, לפני יהוה. א א,טז אל־תיתן, את־אמתך, לפני, בת־בלייעל: כי־מרוב שיחי וכעסי, דיברתי עד־הנה. א א,יז ויען עלי ויאמר, לכי לשלום; ואלוהי ישראל, ייתן את־שלתך, אשר שאלת, מעימו. א א,יח ותאמר, תמצא שפחתך חן בעיניך; ותלך האישה לדרכה ותאכל, ופניה לא־היו־לה עוד. א א,יט וישכימו בבוקר, וישתחוו לפני יהוה, וישובו ויבואו אל־ביתם, הרמתה; ויידע אלקנה את־חנה אשתו, ויזכרהא יהוה. א א,כ ויהי לתקופות הימים, ותהר חנה ותלד בן; ותקרא את־שמו שמואל, כי מיהוה שאלתיו. א א,כא ויעל האיש אלקנה, וכל־ביתו, לזבוח ליהוה את־זבח הימים, ואת־נדרו. א א,כב וחנה, לא עלתה: כי־אמרה לאישה, עד ייגמל הנער והביאותיו ונראה את־פני יהוה, וישב שם, עד־עולם. א א,כג ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעינייך, שבי עד־גומלך אותו--אך יקם יהוה, את־דברו; ותשב האישה ותינק את־בנה, עד־גומלה אותו. א א,כד ותעלהו עימה כאשר גמלתו, בפרים שלושה ואיפה אחת קמח ונבל יין, ותביאהו בית־יהוה, שילה; והנער, נער. א א,כה וישחטו, את־הפר; ויביאו את־הנער, אל־עלי. א א,כו ותאמר בי אדוני, חי נפשך אדוני; אני האישה, הניצבת עימך בזה, להתפלל, אל־יהוה. א א,כז אל־הנער הזה, התפללתי; וייתן יהוה לי את־שאלתי, אשר שאלתי מעימו. א א,כח וגם אנוכי, השאילתיהו ליהוה, כל־הימים אשר היה, הוא שאול ליהוה; וישתחו שם, ליהוה. {ס}
א ב,א ותתפלל חנה, ותאמר, עלץ ליבי ביהוה, רמה קרני ביהוה; רחב פי על־אויביי, כי שמחתי בישועתך. א ב,ב אין־קדוש כיהוה, כי אין בלתך; ואין צור, כאלוהינו. א ב,ג אל־תרבו תדברו גבוהה גבוהה, ייצא עתק מפיכם: כי אל דעות יהוה, ולו נתכנו עלילות. א ב,ד קשת גיבורים, חתים; ונכשלים, אזרו חיל. א ב,ה שבעים בלחם נשכרו, ורעבים חדלו, עד־עקרה ילדה שבעה, ורבת בנים אומללה. א ב,ו יהוה, ממית ומחייה; מוריד שאול, ויעל. א ב,ז יהוה, מוריש ומעשיר; משפיל, אף־מרומם. א ב,ח מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון, להושיב עם־נדיבים, וכיסא כבוד ינחילם: כי ליהוה מצוקי ארץ, וישת עליהם תבל. א ב,ט רגלי חסידיו ישמור, ורשעים בחושך יידמו: כי־לא בכוח, יגבר־איש. א ב,י יהוה ייחתו מריביו, עליו בשמיים ירעם--יהוה, ידין אפסי־ארץ; וייתן־עוז למלכו, וירם קרן משיחו. {פ}
א ב,יא וילך אלקנה הרמתה, על־ביתו; והנער, היה משרת את־יהוה, את־פני, עלי הכוהן. א ב,יב ובני עלי, בני בלייעל: לא ידעו, את־יהוה. א ב,יג ומשפט הכוהנים, את־העם--כל־איש זובח זבח, ובא נער הכוהן כבשל הבשר, והמזלג שלוש השיניים, בידו. א ב,יד והכה בכיור או בדוד, או בקלחת או בפרור--כול אשר יעלה המזלג, ייקח הכוהן בו; ככה יעשו לכל־ישראל, הבאים שם בשילה. א ב,טו גם, בטרם יקטירון את־החלב, ובא נער הכוהן ואמר לאיש הזובח, תנה בשר לצלות לכוהן; ולא־ייקח ממך בשר מבושל, כי אם־חי. א ב,טז ויאמר אליו האיש, קטר יקטירון כיום החלב, וקח־לך, כאשר תאווה נפשך; ואמר לא, כי עתה תיתן--ואם־לא, לקחתי בחוזקה. א ב,יז ותהי חטאת הנערים גדולה מאוד, את־פני יהוה: כי ניאצו האנשים, את מנחת יהוה. א ב,יח ושמואל, משרת את־פני יהוה: נער, חגור איפוד בד. א ב,יט ומעיל קטון תעשה־לו אימו, והעלתה לו מימים ימימה--בעלותה, את־אישה, לזבוח, את־זבח הימים. א ב,כ ובירך עלי את־אלקנה ואת־אשתו, ואמר ישם יהוה לך זרע מן־האישה הזאת, תחת השאלה, אשר שאל ליהוה; והלכו, למקומו. א ב,כא כי־פקד יהוה את־חנה, ותהר ותלד שלושה־בנים ושתי בנות; ויגדל הנער שמואל, עם־יהוה. {ס}
א ב,כב ועלי, זקן מאוד; ושמע, את כל־אשר יעשון בניו לכל־ישראל, ואת אשר־ישכבון את־הנשים, הצובאות פתח אוהל מועד. א ב,כג ויאמר להם, למה תעשון כדברים האלה, אשר אנוכי שומע את־דבריכם רעים, מאת כל־העם אלה. א ב,כד אל, בניי: כי לא־טובה השמועה אשר אנוכי שומע, מעבירים עם־יהוה. א ב,כה אם־יחטא איש לאיש, ופיללו אלוהים, ואם ליהוה יחטא־איש, מי יתפלל־לו; ולא ישמעו לקול אביהם, כי־חפץ יהוה להמיתם. א ב,כו והנער שמואל, הולך וגדל וטוב: גם, עם־יהוה, וגם, עם־אנשים. {פ}
א ב,כז ויבוא איש־אלוהים, אל־עלי; ויאמר אליו, כה אמר יהוה, הנגלה נגליתי אל־בית אביך, בהיותם במצריים לבית פרעה. א ב,כח ובחור אותו מכל־שבטי ישראל לי, לכוהן, לעלות על־מזבחי להקטיר קטורת לשאת איפוד, לפניי; ואתנה לבית אביך, את־כל־אישי בני ישראל. א ב,כט למה תבעטו, בזבחי ובמנחתי, אשר ציוויתי, מעון; ותכבד את־בניך, ממני, להבריאכם מראשית כל־מנחת ישראל, לעמי. א ב,ל לכן, נאום־יהוה אלוהי ישראל, אמור אמרתי, ביתך ובית אביך יתהלכו לפניי עד־עולם; ועתה נאום־יהוה חלילה לי, כי־מכבדיי אכבד ובוזיי ייקלו. א ב,לא הנה, ימים באים, וגדעתי את־זרועך, ואת־זרוע בית אביך--מהיות זקן, בביתך. א ב,לב והבטת צר מעון, בכול אשר־ייטיב את־ישראל; ולא־יהיה זקן בביתך, כל־הימים. א ב,לג ואיש, לא־אכרית לך מעם מזבחי, לכלות את־עיניך, ולאדיב את־נפשך; וכל־מרבית ביתך, ימותו אנשים. א ב,לד וזה־לך האות, אשר יבוא אל־שני בניך--אל־חופני, ופינחס: ביום אחד, ימותו שניהם. א ב,לה והקימותי לי כוהן נאמן, כאשר בלבבי ובנפשי יעשה; ובניתי לו בית נאמן, והתהלך לפני־משיחי כל־הימים. א ב,לו והיה, כל־הנותר בביתך, יבוא להשתחוות לו, לאגורת כסף וכיכר־לחם; ואמר, ספחני נא אל־אחת הכהונות--לאכול פת־לחם. {פ}
א ג,א והנער שמואל משרת את־יהוה, לפני עלי; ודבר־יהוה, היה יקר בימים ההם--אין חזון, נפרץ. {ס}
א ג,ב ויהי ביום ההוא, ועלי שוכב במקומו; ועיניו החלו כהות, לא יוכל לראות. א ג,ג ונר אלוהים טרם יכבה, ושמואל שוכב, בהיכל יהוה, אשר־שם ארון אלוהים. {פ}
א ג,ד ויקרא יהוה אל־שמואל, ויאמר הנני. א ג,ה וירץ אל־עלי, ויאמר הנני כי־קראת לי, ויאמר לא־קראתי, שוב שכב; וילך, וישכב. {ס}
א ג,ו ויוסף יהוה, קרוא עוד שמואל, ויקם שמואל וילך אל־עלי, ויאמר הנני כי קראת לי; ויאמר לא־קראתי בני, שוב שכב. א ג,ז ושמואל, טרם ידע את־יהוה; וטרם ייגלה אליו, דבר־יהוה. א ג,ח ויוסף יהוה קרוא־שמואל, בשלישית, ויקם וילך אל־עלי, ויאמר הנני כי קראת לי; ויבן עלי, כי יהוה קורא לנער. א ג,ט ויאמר עלי לשמואל, לך שכב, והיה אם־יקרא אליך, ואמרת דבר יהוה כי שומע עבדך; וילך שמואל, וישכב במקומו. א ג,י ויבוא יהוה ויתייצב, ויקרא כפעם־בפעם שמואל שמואל; ויאמר שמואל דבר, כי שומע עבדך. {פ}
א ג,יא ויאמר יהוה אל־שמואל, הנה אנוכי עושה דבר בישראל: אשר, כל־שומעו--תצילינה, שתי אוזניו. א ג,יב ביום ההוא אקים אל־עלי, את כל־אשר דיברתי אל־ביתו--החל, וכלה. א ג,יג והגדתי לו, כי־שופט אני את־ביתו עד־עולם--בעוון אשר־ידע, כי־מקללים להם בניו, ולא כיהה, בם. א ג,יד ולכן נשבעתי, לבית עלי: אם־יתכפר עוון בית־עלי, בזבח ובמנחה--עד־עולם. א ג,טו וישכב שמואל עד־הבוקר, ויפתח את־דלתות בית־יהוה; ושמואל ירא, מהגיד את־המראה אל־עלי. א ג,טז ויקרא עלי את־שמואל, ויאמר שמואל בני; ויאמר, הנני. א ג,יז ויאמר, מה הדבר אשר דיבר אליך--אל־נא תכחד, ממני: כה יעשה־לך אלוהים, וכה יוסיף, אם־תכחד ממני דבר, מכל־הדבר אשר־דיבר אליך. א ג,יח ויגד־לו שמואל את־כל־הדברים, ולא כיחד ממנו; ויאמר--יהוה הוא, הטוב בעיניו יעשה. {פ}
א ג,יט ויגדל, שמואל; ויהוה היה עימו, ולא־הפיל מכל־דבריו ארצה. א ג,כ ויידע, כל־ישראל, מדן, ועד־באר שבע: כי נאמן שמואל, לנביא ליהוה. {ס}
א ג,כא ויוסף יהוה, להיראה בשילה: כי־נגלה יהוה אל־שמואל בשילה, בדבר יהוה. {פ}
א ד,א ויהי דבר־שמואל, לכל־ישראל; וייצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה, ויחנו על־האבן העזר, ופלשתים, חנו באפק. א ד,ב ויערכו פלשתים לקראת ישראל, ותיטוש המלחמה, ויינגף ישראל, לפני פלשתים; ויכו במערכה בשדה, כארבעת אלפים איש. א ד,ג ויבוא העם, אל־המחנה, ויאמרו זקני ישראל, למה נגפנו יהוה היום לפני פלשתים; נקחה אלינו משילה, את־ארון ברית יהוה, ויבוא בקרבנו, ויושיענו מכף אויבינו. א ד,ד וישלח העם, שילה, וישאו משם את ארון ברית־יהוה צבאות, יושב הכרובים; ושם שני בני־עלי, עם־ארון ברית האלוהים--חופני, ופינחס. א ד,ה ויהי, כבוא ארון ברית־יהוה אל־המחנה, ויריעו כל־ישראל, תרועה גדולה; ותיהום, הארץ. א ד,ו וישמעו פלשתים, את־קול התרועה, ויאמרו, מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים; ויידעו--כי ארון יהוה, בא אל־המחנה. א ד,ז וייראו, הפלשתים--כי אמרו, בא אלוהים אל־המחנה; ויאמרו אוי לנו, כי לא הייתה כזאת אתמול שלשום. א ד,ח אוי לנו--מי יצילנו, מיד האלוהים האדירים האלה: אלה הם האלוהים, המכים את־מצריים בכל־מכה--במדבר. א ד,ט התחזקו והיו לאנשים, פלשתים--פן תעבדו לעברים, כאשר עבדו לכם; והייתם לאנשים, ונלחמתם. א ד,י ויילחמו פלשתים, ויינגף ישראל וינוסו איש לאוהליו, ותהי המכה, גדולה מאוד; וייפול, מישראל, שלושים אלף, רגלי. א ד,יא וארון אלוהים, נלקח; ושני בני־עלי מתו, חופני ופינחס. א ד,יב וירץ איש־בנימין מהמערכה, ויבוא שילה ביום ההוא; ומדיו קרועים, ואדמה על־ראשו. א ד,יג ויבוא, והנה עלי יושב על־הכיסא יד דרך מצפה--כי־היה ליבו חרד, על ארון האלוהים; והאיש, בא להגיד בעיר, ותזעק, כל־העיר. א ד,יד וישמע עלי, את־קול הצעקה, ויאמר, מה קול ההמון הזה; והאיש מיהר, ויבוא ויגד לעלי. א ד,טו ועלי, בן־תשעים ושמונה שנה; ועיניו קמה, ולא יכול לראות. א ד,טז ויאמר האיש אל־עלי, אנוכי הבא מן־המערכה, ואני, מן־המערכה נסתי היום; ויאמר מה־היה הדבר, בני. א ד,יז ויען המבשר ויאמר, נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגפה גדולה, הייתה בעם; וגם־שני בניך מתו, חופני ופינחס, וארון האלוהים, נלקחה. {פ}
א ד,יח ויהי כהזכירו את־ארון האלוהים, וייפול מעל־הכיסא אחורנית בעד יד השער ותישבר מפרקתו וימות--כי־זקן האיש, וכבד; והוא שפט את־ישראל, ארבעים שנה. א ד,יט וכלתו אשת־פינחס, הרה ללת, ותשמע את־השמועה אל־הילקח ארון האלוהים, ומת חמיה ואישה; ותכרע ותלד, כי־נהפכו עליה ציריה. א ד,כ וכעת מותה, ותדברנה הניצבות עליה, אל־תיראי, כי בן ילדת; ולא ענתה, ולא־שתה ליבה. א ד,כא ותקרא לנער, איכבוד לאמור, גלה כבוד, מישראל; אל־הילקח ארון האלוהים, ואל־חמיה ואישה. א ד,כב ותאמר, גלה כבוד מישראל: כי נלקח, ארון האלוהים. {פ}
א ה,א ופלשתים, לקחו, את, ארון האלוהים; ויביאוהו מאבן העזר, אשדודה. א ה,ב ויקחו פלשתים את־ארון האלוהים, ויביאו אותו בית דגון; ויציגו אותו, אצל דגון. א ה,ג וישכימו אשדודים, ממוחרת, והנה דגון נופל לפניו ארצה, לפני ארון יהוה; ויקחו, את־דגון, וישיבו אותו, למקומו. א ה,ד וישכימו בבוקר, ממוחרת, והנה דגון נופל לפניו ארצה, לפני ארון יהוה; וראש דגון ושתי כפות ידיו, כרותות אל־המפתן--רק דגון, נשאר עליו. א ה,ה על־כן לא־ידרכו כוהני דגון וכל־הבאים בית־דגון, על־מפתן דגון--באשדוד: עד, היום הזה. {פ}
א ה,ו ותכבד יד־יהוה אל־האשדודים, וישימם; ויך אותם בטחורים, את־אשדוד ואת־גבוליה. א ה,ז ויראו אנשי־אשדוד, כי־כן; ואמרו, לא־יישב ארון אלוהי ישראל עימנו--כי־קשתה ידו עלינו, ועל דגון אלוהינו. א ה,ח וישלחו ויאספו את־כל־סרני פלשתים אליהם, ויאמרו מה־נעשה לארון אלוהי ישראל, ויאמרו, גת ייסוב ארון אלוהי ישראל; ויסבו, את־ארון אלוהי ישראל. {ס}
א ה,ט ויהי אחרי הסבו אותו, ותהי יד־יהוה בעיר מהומה גדולה מאוד, ויך את־אנשי העיר, מקטון ועד־גדול; ויישתרו להם, טחורים. א ה,י וישלחו את־ארון האלוהים, עקרון; ויהי, כבוא ארון האלוהים עקרון, ויזעקו העקרונים לאמור הסבו אליי את־ארון אלוהי ישראל, להמיתני ואת־עמי. א ה,יא וישלחו ויאספו את־כל־סרני פלשתים, ויאמרו שלחו את־ארון אלוהי ישראל וישוב למקומו, ולא־ימית אותי, ואת־עמי: כי־הייתה מהומת־מוות בכל־העיר, כבדה מאוד יד האלוהים שם. א ה,יב והאנשים אשר לא־מתו, הוכו בטחורים; ותעל שוועת העיר, השמיים. {ס}
א ו,א ויהי ארון־יהוה בשדה פלשתים, שבעה חודשים. א ו,ב ויקראו פלשתים, לכוהנים ולקוסמים לאמור, מה־נעשה, לארון יהוה: הודיעונו, במה נשלחנו למקומו. {ס}
א ו,ג ויאמרו, אם־משלחים את־ארון אלוהי ישראל אל־תשלחו אותו ריקם--כי־השב תשיבו לו, אשם; אז תירפאו ונודע לכם, למה לא־תסור ידו מכם. א ו,ד ויאמרו, מה האשם אשר נשיב לו, ויאמרו מספר סרני פלשתים, חמישה טחורי זהב וחמישה עכברי זהב: כי־מגפה אחת לכולם, ולסרניכם. א ו,ה ועשיתם צלמי טחוריכם וצלמי עכבריכם, המשחיתים את־הארץ, ונתתם לאלוהי ישראל, כבוד; אוליי, יקל את־ידו מעליכם, ומעל אלוהיכם, ומעל ארצכם. א ו,ו ולמה תכבדו את־לבבכם, כאשר כיבדו מצריים ופרעה את־ליבם: הלוא כאשר התעלל בהם, וישלחום וילכו. א ו,ז ועתה, קחו ועשו עגלה חדשה אחת, ושתי פרות עלות, אשר לא־עלה עליהם עול; ואסרתם את־הפרות בעגלה, והשבותם בניהם מאחריהם הביתה. א ו,ח ולקחתם את־ארון יהוה, ונתתם אותו אל־העגלה, ואת כלי הזהב אשר השבותם לו אשם, תשימו בארגז מצידו; ושילחתם אותו, והלך. א ו,ט וראיתם, אם־דרך גבולו יעלה בית שמש--הוא עשה לנו, את־הרעה הגדולה הזאת; ואם־לא, וידענו כי לא ידו נגעה בנו--מקרה הוא, היה לנו. א ו,י ויעשו האנשים, כן, ויקחו שתי פרות עלות, ויאסרום בעגלה; ואת־בניהם, כלו בבית. א ו,יא וישימו את־ארון יהוה, אל־העגלה; ואת הארגז, ואת עכברי הזהב, ואת, צלמי טחוריהם. א ו,יב ויישרנה הפרות בדרך, על־דרך בית שמש, במסילה אחת הלכו הלוך וגעה, ולא־סרו ימין ושמאל; וסרני פלשתים הולכים אחריהם, עד־גבול בית שמש. א ו,יג ובית שמש, קוצרים קציר־חיטים בעמק; וישאו את־עיניהם, ויראו את־הארון, וישמחו, לראות. א ו,יד והעגלה באה אל־שדה יהושוע בית־השמשי, ותעמוד שם, ושם, אבן גדולה; ויבקעו, את־עצי העגלה, ואת־הפרות, העלו עולה ליהוה. {ס}
א ו,טו והלויים הורידו את־ארון יהוה, ואת־הארגז אשר־איתו אשר־בו כלי־זהב, וישימו, אל־האבן הגדולה; ואנשי בית־שמש, העלו עולות ויזבחו זבחים ביום ההוא--ליהוה.
א ו,טז וחמישה סרני־פלשתים, ראו; וישובו עקרון, ביום ההוא. {ס}
א ו,יז ואלה טחורי הזהב, אשר השיבו פלשתים {ר}
אשם ליהוה: {ס} לאשדוד אחד {ס} לעזה {ר}
אחד, {ס} לאשקלון אחד, {ס} לגת {ר}
אחד, {ס} לעקרון אחד. {ס}
א ו,יח ועכברי {ר}
הזהב, מספר כל־ערי פלשתים לחמשת הסרנים--מעיר מבצר, ועד כופר הפרזי; ועד אביל הגדולה, אשר הניחו עליה את ארון יהוה, עד היום הזה, בשדה יהושוע בית השמשי.
א ו,יט ויך באנשי בית־שמש, כי ראו בארון יהוה, ויך בעם שבעים איש, חמישים אלף איש; ויתאבלו העם, כי־הכה יהוה בעם מכה גדולה.
א ו,כ ויאמרו, אנשי בית־שמש, מי יוכל לעמוד, לפני יהוה האלוהים הקדוש הזה; ואל־מי, יעלה מעלינו.
א ו,כא וישלחו, מלאכים, אל־יושבי קרית־יערים, לאמור: השיבו פלשתים, את־ארון יהוה--רדו, העלו אותו אליכם.
א ז,א ויבואו אנשי קרית יערים, ויעלו את־ארון יהוה, ויביאו אותו, אל־בית אבינדב בגבעה; ואת־אלעזר בנו קידשו, לשמור את־ארון יהוה. {פ}
א ז,ב ויהי, מיום שבת הארון בקרית יערים, וירבו הימים, ויהיו עשרים שנה; ויינהו כל־בית ישראל, אחרי יהוה. {ס}
א ז,ג ויאמר שמואל, אל־כל־בית ישראל לאמור, אם־בכל־לבבכם אתם שבים אל־יהוה, הסירו את־אלוהי הנכר מתוככם והעשתרות; והכינו לבבכם אל־יהוה ועבדוהו לבדו, ויצל אתכם מיד פלשתים. א ז,ד ויסירו בני ישראל, את־הבעלים ואת־העשתרות; ויעבדו את־יהוה, לבדו. {פ}
א ז,ה ויאמר שמואל, קבצו את־כל־ישראל המצפתה; ואתפלל בעדכם, אל־יהוה. א ז,ו וייקבצו המצפתה וישאבו־מים וישפכו לפני יהוה, ויצומו ביום ההוא, ויאמרו שם, חטאנו ליהוה; וישפוט שמואל את־בני ישראל, במצפה. א ז,ז וישמעו פלשתים, כי־התקבצו בני־ישראל המצפתה, ויעלו סרני־פלשתים, אל־ישראל; וישמעו בני ישראל, וייראו מפני פלשתים. א ז,ח ויאמרו בני־ישראל, אל־שמואל, אל־תחרש ממנו, מזעוק אל־יהוה אלוהינו; ויושיענו, מיד פלשתים. א ז,ט וייקח שמואל, טלה חלב אחד, ויעלהו עולה כליל, ליהוה; ויזעק שמואל אל־יהוה בעד ישראל, ויענהו יהוה. א ז,י ויהי שמואל, מעלה העולה, ופלשתים ניגשו, למלחמה בישראל; וירעם יהוה בקול־גדול ביום ההוא על־פלשתים, ויהומם, ויינגפו, לפני ישראל. א ז,יא וייצאו אנשי ישראל, מן־המצפה, וירדפו, את־פלשתים; ויכום, עד־מתחת לבית כר. א ז,יב וייקח שמואל אבן אחת, וישם בין־המצפה ובין השן, ויקרא את־שמה, אבן העזר; ויאמר, עד־הנה עזרנו יהוה. א ז,יג וייכנעו, הפלשתים, ולא־יספו עוד, לבוא בגבול ישראל; ותהי יד־יהוה בפלשתים, כול ימי שמואל. א ז,יד ותשובנה הערים אשר לקחו־פלשתים מאת ישראל לישראל, מעקרון ועד־גת, ואת־גבולן, הציל ישראל מיד פלשתים; ויהי שלום, בין ישראל ובין האמורי. א ז,טו וישפוט שמואל את־ישראל, כול ימי חייו. א ז,טז והלך, מדי שנה בשנה, וסבב בית־אל, והגלגל והמצפה; ושפט, את־ישראל--את כל־המקומות, האלה. א ז,יז ותשובתו הרמתה כי־שם ביתו, ושם שפט את־ישראל; וייבן־שם מזבח, ליהוה. {פ}
א ח,א ויהי, כאשר זקן שמואל; וישם את־בניו שופטים, לישראל. א ח,ב ויהי שם־בנו הבכור יואל, ושם משנהו אבייה--שופטים, בבאר שבע. א ח,ג ולא־הלכו בניו בדרכיו, וייטו אחרי הבצע; ויקחו־שוחד--ויטו, משפט. {פ}
א ח,ד ויתקבצו, כול זקני ישראל; ויבואו אל־שמואל, הרמתה. א ח,ה ויאמרו אליו, הנה אתה זקנת, ובניך, לא הלכו בדרכיך; עתה, שימה־לנו מלך לשופטנו--ככל־הגויים. א ח,ו ויירע הדבר, בעיני שמואל, כאשר אמרו, תנה־לנו מלך לשופטנו; ויתפלל שמואל, אל־יהוה. {פ}
א ח,ז ויאמר יהוה, אל־שמואל, שמע בקול העם, לכול אשר־יאמרו אליך: כי לא אותך מאסו, כי־אותי מאסו ממלוך עליהם. א ח,ח ככל־המעשים אשר־עשו, מיום העלותי אותם ממצריים ועד־היום הזה, ויעזבוני, ויעבדו אלוהים אחרים--כן המה עושים, גם־לך. א ח,ט ועתה, שמע בקולם: אך, כי־העד תעיד בהם, והגדת להם, משפט המלך אשר ימלוך עליהם. {ס}
א ח,י ויאמר שמואל, את כל־דברי יהוה, אל־העם, השואלים מאיתו מלך. {ס}
א ח,יא ויאמר--זה יהיה משפט המלך, אשר ימלוך עליכם: את־בניכם ייקח, ושם לו במרכבתו ובפרשיו, ורצו, לפני מרכבתו. א ח,יב ולשום לו, שרי אלפים ושרי חמישים; ולחרוש חרישו ולקצור קצירו, ולעשות כלי־מלחמתו וכלי רכבו. א ח,יג ואת־בנותיכם, ייקח, לרקחות ולטבחות, ולאופות. א ח,יד ואת־שדותיכם ואת־כרמיכם וזיתיכם, הטובים--ייקח; ונתן, לעבדיו. א ח,טו וזרעיכם וכרמיכם, יעשור; ונתן לסריסיו, ולעבדיו. א ח,טז ואת־עבדיכם ואת־שפחותיכם ואת־בחוריכם הטובים, ואת־חמוריכם--ייקח; ועשה, למלאכתו. א ח,יז צאנכם, יעשור; ואתם, תהיו־לו לעבדים. א ח,יח וזעקתם, ביום ההוא, מלפני מלככם, אשר בחרתם לכם; ולא־יענה יהוה אתכם, ביום ההוא. א ח,יט וימאנו העם, לשמוע בקול שמואל; ויאמרו לא, כי אם־מלך יהיה עלינו. א ח,כ והיינו גם־אנחנו, ככל־הגויים; ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו, ונלחם את־מלחמותינו. א ח,כא וישמע שמואל, את כל־דברי העם; וידברם, באוזני יהוה. {פ}
א ח,כב ויאמר יהוה אל־שמואל שמע בקולם, והמלכת להם מלך; ויאמר שמואל אל־אנשי ישראל, לכו איש לעירו. {פ}
א ט,א ויהי־איש מבנימין, ושמו קיש בן־אביאל בן־צרור בן־בכורת בן־אפיח--בן־איש ימיני: גיבור, חיל. א ט,ב ולו־היה בן ושמו שאול, בחור וטוב, ואין איש מבני ישראל, טוב ממנו; משכמו ומעלה, גבוה מכל־העם. א ט,ג ותאבדנה, האתונות, לקיש, אבי שאול; ויאמר קיש אל־שאול בנו, קח־נא איתך את־אחד מהנערים, וקום לך, בקש את־האתונות. א ט,ד ויעבור בהר־אפריים ויעבור בארץ־שלישה, ולא מצאו; ויעברו בארץ־שעלים ואין, ויעבור בארץ־ימיני ולא מצאו. א ט,ה המה, באו בארץ צוף, ושאול אמר לנערו אשר־עימו, לכה ונשובה--פן־יחדל אבי מן־האתונות, ודאג לנו. א ט,ו ויאמר לו, הנה־נא איש־אלוהים בעיר הזאת, והאיש נכבד, כול אשר־ידבר בוא יבוא; עתה, נלכה שם--אוליי יגיד לנו, את־דרכנו אשר־הלכנו עליה. א ט,ז ויאמר שאול לנערו, והנה נלך ומה־נביא לאיש--כי הלחם אזל מכלינו, ותשורה אין־להביא לאיש האלוהים: מה, איתנו. א ט,ח ויוסף הנער, לענות את־שאול, ויאמר, הנה נמצא בידי רבע שקל כסף; ונתתי לאיש האלוהים, והגיד לנו את־דרכנו. א ט,ט לפנים בישראל, כה־אמר האיש בלכתו לדרוש אלוהים, לכו ונלכה, עד־הרואה: כי לנביא היום, ייקרא לפנים הרואה. א ט,י ויאמר שאול לנערו טוב דברך, לכה נלכה; וילכו, אל־העיר, אשר־שם, איש האלוהים. א ט,יא המה, עולים במעלה העיר, והמה מצאו נערות, יוצאות לשאוב מים; ויאמרו להן, היש בזה הרואה. א ט,יב ותענינה אותם ותאמרנה יש, הנה לפניך; מהר עתה, כי היום בא לעיר--כי זבח היום לעם, בבמה. א ט,יג כבואכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול, כי לא־יאכל העם עד־בואו--כי־הוא יברך הזבח, אחרי־כן יאכלו הקרואים; ועתה עלו, כי־אותו כהיום תמצאון אותו. א ט,יד ויעלו, העיר; המה, באים בתוך העיר, והנה שמואל יוצא לקראתם, לעלות הבמה. {ס}
א ט,טו ויהוה, גלה את־אוזן שמואל, יום אחד, לפני בוא־שאול לאמור. א ט,טז כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין, ומשחתו לנגיד על־עמי ישראל, והושיע את־עמי, מיד פלשתים: כי ראיתי את־עמי, כי באה צעקתו אליי. א ט,יז ושמואל, ראה את־שאול; ויהוה ענהו--הנה האיש אשר אמרתי אליך, זה יעצור בעמי. א ט,יח וייגש שאול את־שמואל, בתוך השער; ויאמר הגידה־נא לי, אי־זה בית הרואה. א ט,יט ויען שמואל את־שאול, ויאמר אנוכי הרואה--עלה לפניי הבמה, ואכלתם עימי היום; ושילחתיך בבוקר, וכול אשר בלבבך אגיד לך. א ט,כ ולאתונות האובדות לך, היום שלושת הימים--אל־תשם את־ליבך להם, כי נמצאו; ולמי, כל־חמדת ישראל--הלוא לך, ולכול בית אביך. {ס}
א ט,כא ויען שאול ויאמר, הלוא בן־ימיני אנוכי מקטני שבטי ישראל, ומשפחתי הצעירה, מכל־משפחות שבטי בנימין; ולמה דיברת אליי, כדבר הזה. {ס}
א ט,כב וייקח שמואל את־שאול ואת־נערו, ויביאם לשכתה; וייתן להם מקום בראש הקרואים, והמה כשלושים איש. א ט,כג ויאמר שמואל, לטבח, תנה את־המנה, אשר נתתי לך--אשר אמרתי אליך, שים אותה עימך. א ט,כד וירם הטבח את־השוק והעליה וישם לפני שאול, ויאמר הנה הנשאר שים־לפניך אכול--כי למועד שמור־לך לאמור, העם קראתי; ויאכל שאול עם־שמואל, ביום ההוא. א ט,כה ויירדו מהבמה, העיר; וידבר עם־שאול, על־הגג. א ט,כו וישכימו, ויהי כעלות השחר ויקרא שמואל אל־שאול הגגה לאמור, קומה, ואשלחך; ויקם שאול, וייצאו שניהם הוא ושמואל--החוצה. א ט,כז המה, יורדים בקצה העיר, ושמואל אמר אל־שאול אמור לנער ויעבור לפנינו, ויעבור; ואתה עמוד כיום, ואשמיעך את־דבר אלוהים. {פ}
א י,א וייקח שמואל את־פך השמן, וייצוק על־ראשו--ויישקהו; ויאמר--הלוא כי־משחך יהוה על־נחלתו, לנגיד. א י,ב בלכתך היום, מעימדי, ומצאת שני אנשים עם־קבורת רחל בגבול בנימין, בצלצח; ואמרו אליך, נמצאו האתונות אשר הלכת לבקש, והנה נטש אביך את־דברי האתונות, ודאג לכם לאמור מה אעשה לבני. א י,ג וחלפת משם והלאה, ובאת עד־אילון תבור, ומצאוך שם שלושה אנשים, עולים אל־האלוהים בית־אל; אחד נושא שלושה גדיים, ואחד נושא שלושת כיכרות לחם, ואחד, נושא נבל־יין. א י,ד ושאלו לך, לשלום; ונתנו לך שתי־לחם, ולקחת מידם. א י,ה אחר כן, תבוא גבעת האלוהים, אשר־שם, נציבי פלשתים; ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והמה מתנבאים. א י,ו וצלחה עליך רוח יהוה, והתנבית עימם; ונהפכת, לאיש אחר. א י,ז והיה, כי תבואנה האותות האלה--לך: עשה לך אשר תמצא ידך, כי האלוהים עימך. א י,ח וירדת לפניי, הגלגל, והנה אנוכי יורד אליך, להעלות עולות לזבוח זבחי שלמים; שבעת ימים תוחל, עד־בואי אליך, והודעתי לך, את אשר תעשה. א י,ט והיה, כהפנותו שכמו ללכת מעם שמואל, ויהפוך־לו אלוהים, לב אחר; ויבואו כל־האותות האלה, ביום ההוא. {ס}
א י,י ויבואו שם הגבעתה, והנה חבל־נביאים לקראתו; ותצלח עליו רוח אלוהים, ויתנבא בתוכם. א י,יא ויהי, כל־יודעו מאיתמול שלשום, ויראו, והנה עם־נביאים ניבא: {ס} ויאמר העם איש אל־ריעהו, מה־זה היה לבן־קיש--הגם שאול, בנביאים. א י,יב ויען איש משם ויאמר, ומי אביהם; על־כן הייתה למשל, הגם שאול בנביאים. א י,יג ויכל, מהתנבות, ויבוא, הבמה. א י,יד ויאמר דוד שאול אליו ואל־נערו, אן הלכתם; ויאמר, לבקש את־האתונות, ונראה כי־אין, ונבוא אל־שמואל. א י,טו ויאמר, דוד שאול: הגידה־נא לי, מה־אמר לכם שמואל. א י,טז ויאמר שאול, אל־דודו, הגד הגיד לנו, כי נמצאו האתונות; ואת־דבר המלוכה לא־הגיד לו, אשר אמר שמואל. {פ}
א י,יז ויצעק שמואל את־העם, אל־יהוה המצפה.
א י,יח ויאמר אל־בני ישראל, {פ}
כה־אמר יהוה אלוהי ישראל, אנוכי העליתי את־ישראל, ממצריים; ואציל אתכם, מיד מצריים, ומיד כל־הממלכות, הלוחצים אתכם.
א י,יט ואתם היום מאסתם את־אלוהיכם, אשר־הוא מושיע לכם מכל־רעותיכם וצרותיכם, ותאמרו לו, כי־מלך תשים עלינו; ועתה, התייצבו לפני יהוה, לשבטיכם, ולאלפיכם.
א י,כ ויקרב שמואל, את כל־שבטי ישראל; ויילכד, שבט בנימין.
א י,כא ויקרב את־שבט בנימין, למשפחותיו, ותילכד, משפחת המטרי; ויילכד שאול בן־קיש, ויבקשוהו ולא נמצא.
א י,כב וישאלו־עוד, ביהוה, הבא עוד, הלום איש; {ס} ויאמר יהוה, הנה־הוא נחבא אל־הכלים.
א י,כג וירוצו וייקחוהו משם, ויתייצב בתוך העם; ויגבה, מכל־העם, משכמו, ומעלה.
א י,כד ויאמר שמואל אל־כל־העם, הראיתם אשר בחר־בו יהוה, כי אין כמוהו, בכל־העם; ויריעו כל־העם ויאמרו, יחי המלך. {ס}
א י,כה וידבר שמואל אל־העם, את משפט המלוכה, ויכתוב בספר, וינח לפני יהוה; וישלח שמואל את־כל־העם, איש לביתו. א י,כו וגם־שאול--הלך לביתו, גבעתה; וילכו עימו--החיל, אשר־נגע אלוהים בליבם. א י,כז ובני בלייעל אמרו, מה־יושיענו זה, ויבזוהו, ולא־הביאו לו מנחה; ויהי, כמחריש. {פ}
א יא,א ויעל, נחש העמוני, וייחן, על־יבש גלעד; ויאמרו כל־אנשי יבש, אל־נחש, כרות־לנו ברית, ונעבדך. א יא,ב ויאמר אליהם, נחש העמוני, בזאת אכרות לכם, בנקור לכם כל־עין ימין; ושמתיה חרפה, על־כל־ישראל. א יא,ג ויאמרו אליו זקני יבש, הרף לנו שבעת ימים, ונשלחה מלאכים, בכול גבול ישראל; ואם־אין מושיע אותנו, ויצאנו אליך. א יא,ד ויבואו המלאכים גבעת שאול, וידברו הדברים באוזני העם; וישאו כל־העם את־קולם, ויבכו. א יא,ה והנה שאול, בא אחרי הבקר מן־השדה, ויאמר שאול, מה־לעם כי יבכו; ויספרו־לו--את־דברי, אנשי יבש. א יא,ו ותצלח רוח־אלוהים על־שאול, כשומעו את־הדברים האלה; וייחר אפו, מאוד. א יא,ז וייקח צמד בקר וינתחהו, וישלח בכל־גבול ישראל ביד המלאכים לאמור, אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחר שמואל, כה ייעשה לבקרו; וייפול פחד־יהוה על־העם, וייצאו כאיש אחד. א יא,ח ויפקדם, בבזק; ויהיו בני־ישראל שלוש מאות אלף, ואיש יהודה שלושים אלף. א יא,ט ויאמרו למלאכים הבאים, כה תאמרון לאיש יבש גלעד, מחר תהיה־לכם תשועה, כחום השמש; ויבואו המלאכים, ויגידו לאנשי יבש--וישמחו. א יא,י ויאמרו אנשי יבש, מחר נצא אליכם; ועשיתם לנו, ככל־הטוב בעיניכם. {ס}
א יא,יא ויהי ממוחרת, וישם שאול את־העם שלושה ראשים, ויבואו בתוך־המחנה באשמורת הבוקר, ויכו את־עמון עד־חום היום; ויהי הנשארים ויפוצו, ולא נשארו־בם שניים יחד. א יא,יב ויאמר העם, אל־שמואל, מי האומר, שאול ימלוך עלינו: תנו האנשים, ונמיתם. א יא,יג ויאמר שאול, לא־יומת איש ביום הזה: כי היום עשה־יהוה תשועה, בישראל. א יא,יד ויאמר שמואל אל־העם, לכו ונלכה הגלגל; ונחדש שם, המלוכה. א יא,טו וילכו כל־העם הגלגל, וימליכו שם את־שאול לפני יהוה בגלגל, ויזבחו־שם זבחים שלמים, לפני יהוה; וישמח שם שאול וכל־אנשי ישראל, עד־מאוד. {פ}
א יב,א ויאמר שמואל, אל־כל־ישראל, הנה שמעתי בקולכם, לכול אשר־אמרתם לי; ואמליך עליכם, מלך. א יב,ב ועתה הנה המלך מתהלך לפניכם, ואני זקנתי ושבתי, ובניי, הנם איתכם; ואני התהלכתי לפניכם, מנעוריי עד־היום הזה. א יב,ג הנני ענו בי נגד יהוה ונגד משיחו, את־שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת־מי עשקתי את־מי רצותי, ומיד־מי לקחתי כופר, ואעלים עיניי בו; ואשיב, לכם. א יב,ד ויאמרו, לא עשקתנו ולא רצותנו; ולא־לקחת מיד־איש, מאומה. א יב,ה ויאמר אליהם עד יהוה בכם, ועד משיחו היום הזה--כי לא מצאתם בידי, מאומה; ויאמר, עד. {פ}
א יב,ו ויאמר שמואל, אל־העם: יהוה, אשר עשה את־משה ואת־אהרון, ואשר העלה את־אבותיכם, מארץ מצריים. א יב,ז ועתה, התייצבו ואישפטה איתכם--לפני יהוה: את כל־צדקות יהוה, אשר־עשה איתכם ואת־אבותיכם. א יב,ח כאשר־בא יעקוב, מצריים--ויזעקו אבותיכם, אל־יהוה, וישלח יהוה את־משה ואת־אהרון ויוציאו את־אבותיכם ממצריים, וישיבום במקום הזה. א יב,ט וישכחו, את־יהוה אלוהיהם; וימכור אותם ביד סיסרא שר־צבא חצור וביד־פלשתים, וביד מלך מואב, ויילחמו, בם. א יב,י ויזעקו אל־יהוה, ויאמרו חטאנו, כי עזבנו את־יהוה, ונעבוד את־הבעלים ואת־העשתרות; ועתה, הצילנו מיד אויבינו--ונעבדך. א יב,יא וישלח יהוה את־ירובעל ואת־בדן, ואת־יפתח ואת־שמואל; ויצל אתכם מיד אויביכם, מסביב, ותשבו, בטח. א יב,יב ותראו, כי־נחש מלך בני־עמון בא עליכם, ותאמרו לי, לא כי־מלך ימלוך עלינו: ויהוה אלוהיכם, מלככם. א יב,יג ועתה, הנה המלך אשר בחרתם--אשר שאלתם; והנה נתן יהוה עליכם, מלך. א יב,יד אם־תיראו את־יהוה, ועבדתם אותו ושמעתם בקולו, ולא תמרו, את־פי יהוה--והייתם גם־אתם, וגם־המלך אשר מלך עליכם, אחר, יהוה אלוהיכם. א יב,טו ואם־לא תשמעו בקול יהוה, ומריתם את־פי יהוה--והייתה יד־יהוה בכם, ובאבותיכם. א יב,טז גם־עתה התייצבו וראו, את־הדבר הגדול הזה, אשר יהוה, עושה לעיניכם. א יב,יז הלוא קציר־חיטים, היום--אקרא אל־יהוה, וייתן קולות ומטר; ודעו וראו, כי־רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני יהוה, לשאול לכם, מלך. {ס}
א יב,יח ויקרא שמואל אל־יהוה, וייתן יהוה קולות ומטר ביום ההוא; ויירא כל־העם מאוד את־יהוה, ואת־שמואל. א יב,יט ויאמרו כל־העם אל־שמואל, התפלל בעד־עבדיך אל־יהוה אלוהיך--ואל־נמות: כי־יספנו על־כל־חטאותינו רעה, לשאול לנו מלך. א יב,כ ויאמר שמואל אל־העם, אל־תיראו--אתם עשיתם, את כל־הרעה הזאת; אך, אל־תסורו מאחרי יהוה, ועבדתם את־יהוה, בכל־לבבכם. א יב,כא ולא, תסורו: כי אחרי התוהו, אשר לא־יועילו ולא יצילו--כי־תוהו המה. א יב,כב כי לא־ייטוש יהוה, את־עמו--בעבור, שמו הגדול: כי הואיל יהוה, לעשות אתכם לו לעם. א יב,כג גם אנוכי, חלילה לי מחטוא ליהוה--מחדול, להתפלל בעדכם; והוריתי אתכם, בדרך הטובה והישרה. א יב,כד אך יראו את־יהוה, ועבדתם אותו באמת--בכל־לבבכם: כי ראו, את אשר־הגדיל עימכם. א יב,כה ואם־הרע, תרעו--גם־אתם גם־מלככם, תיספו. {פ}
א יג,א בן־שנה, שאול במולכו; ושתי שנים, מלך על־ישראל. א יג,ב ויבחר־לו שאול שלושת אלפים, מישראל, ויהיו עם־שאול אלפיים במכמש ובהר בית־אל, ואלף היו עם־יונתן בגבעת בנימין; ויתר העם, שילח איש לאוהליו. א יג,ג ויך יונתן, את נציב פלשתים אשר בגבע, וישמעו, פלשתים; ושאול תקע בשופר בכל־הארץ לאמור, ישמעו העברים. א יג,ד וכל־ישראל שמעו לאמור, הכה שאול את־נציב פלשתים, וגם־נבאש ישראל, בפלשתים; וייצעקו העם אחרי שאול, הגלגל. א יג,ה ופלשתים נאספו להילחם עם־ישראל, שלושים אלף רכב וששת אלפים פרשים, ועם, כחול אשר על־שפת־הים לרוב; ויעלו ויחנו במכמש, קדמת בית אוון. א יג,ו ואיש ישראל ראו כי צר־לו, כי ניגש העם; ויתחבאו העם, במערות ובחווחים ובסלעים, ובצריחים, ובבורות. א יג,ז ועברים, עברו את־הירדן, ארץ גד, וגלעד; ושאול עודנו בגלגל, וכל־העם חרדו אחריו. א יג,ח ויוחל שבעת ימים, למועד אשר שמואל, ולא־בא שמואל, הגלגל; ויפץ העם, מעליו. א יג,ט ויאמר שאול--הגישו אליי, העולה והשלמים; ויעל, העולה. א יג,י ויהי, ככלותו להעלות העולה, והנה שמואל, בא; וייצא שאול לקראתו, לברכו. א יג,יא ויאמר שמואל, מה עשית; ויאמר שאול כי־ראיתי כי־נפץ העם מעליי, ואתה לא־באת למועד הימים, ופלשתים, נאספים מכמש. א יג,יב ואומר, עתה יירדו פלשתים אליי הגלגל, ופני יהוה, לא חיליתי; ואתאפק, ואעלה העולה. {ס}
א יג,יג ויאמר שמואל אל־שאול, נסכלת: לא שמרת, את־מצות יהוה אלוהיך אשר ציווך, כי עתה הכין יהוה את־ממלכתך אל־ישראל, עד־עולם. א יג,יד ועתה, ממלכתך לא־תקום: ביקש יהוה לו איש כלבבו, ויצווהו יהוה לנגיד על־עמו--כי לא שמרת, את אשר־ציווך יהוה. {ס}
א יג,טו ויקם שמואל, ויעל מן־הגלגל--גבעת בנימין; ויפקוד שאול, את־העם הנמצאים עימו, כשש מאות, איש. א יג,טז ושאול ויונתן בנו, והעם הנמצא עימם, יושבים, בגבע בנימין; ופלשתים, חנו במכמש. א יג,יז וייצא המשחית ממחנה פלשתים, שלושה ראשים: הראש אחד יפנה אל־דרך עופרה, אל־ארץ שועל. א יג,יח והראש אחד יפנה, דרך בית חורון; והראש אחד יפנה דרך הגבול, הנשקף על־גיא הצבועים המדברה. {ס}
א יג,יט וחרש לא יימצא, בכול ארץ ישראל: כי־אמרו פלשתים--פן יעשו העברים, חרב או חנית. א יג,כ ויירדו כל־ישראל, הפלשתים--ללטוש איש את־מחרשתו ואת־אתו, ואת־קרדומו, ואת, מחרשתו. א יג,כא והייתה הפצירה פים, למחרשות ולאתים, ולשלוש קילשון, ולהקרדומים; ולהציב, הדורבן. א יג,כב והיה, ביום מלחמת, ולא נמצא חרב וחנית ביד כל־העם, אשר את־שאול ואת־יונתן; ותימצא לשאול, וליונתן בנו. א יג,כג וייצא מצב פלשתים, אל־מעבר מכמש. {ס}
א יד,א ויהי היום, ויאמר יונתן בן־שאול אל־הנער נושא כליו, לכה ונעברה אל־מצב פלשתים, אשר מעבר הלז; ולאביו, לא הגיד. א יד,ב ושאול, יושב בקצה הגבעה, תחת הרימון, אשר במגרון; והעם אשר עימו, כשש מאות איש. א יד,ג ואחייה בן־אחיטוב אחי איכבוד בן־פינחס בן־עלי כוהן יהוה, בשילה--נושא איפוד; והעם לא ידע, כי הלך יונתן. א יד,ד ובין המעברות, אשר ביקש יונתן לעבור על־מצב פלשתים--שן־הסלע מהעבר מזה, ושן־הסלע מהעבר מזה; ושם האחד בוצץ, ושם האחד סנה. א יד,ה השן האחד מצוק מצפון, מול מכמש; והאחד מנגב, מול גבע. {ס}
א יד,ו ויאמר יהונתן אל־הנער נושא כליו, לכה ונעברה אל־מצב הערלים האלה--אוליי יעשה יהוה, לנו: כי אין ליהוה מעצור, להושיע ברב או במעט. א יד,ז ויאמר לו נושא כליו, עשה כל־אשר בלבבך; נטה לך, הנני עימך כלבבך. {ס}
א יד,ח ויאמר, יהונתן, הנה אנחנו עוברים, אל־האנשים; ונגלינו, אליהם.
א יד,ט אם־כה יאמרו, אלינו, דומו, עד־הגיענו אליכם--ועמדנו תחתינו, ולא נעלה אליהם.
א יד,י ואם־כה יאמרו עלו עלינו, ועלינו--כי־נתנם יהוה, בידנו: וזה־לנו, האות.
א יד,יא וייגלו שניהם, אל־מצב פלשתים; ויאמרו פלשתים--הנה עברים יוצאים, מן־החורים אשר התחבאו־שם.
א יד,יב ויענו אנשי המצבה את־יונתן ואת־נושא כליו, ויאמרו עלו אלינו, ונודיעה אתכם, דבר; {פ}
ויאמר יונתן אל־נושא כליו, עלה אחריי--כי־נתנם יהוה, ביד ישראל.
א יד,יג ויעל יונתן, על־ידיו ועל־רגליו, ונושא כליו, אחריו; וייפלו לפני יונתן, ונושא כליו ממותת אחריו.
א יד,יד ותהי המכה הראשונה, אשר הכה יונתן ונושא כליו--כעשרים איש: כבחצי מענה, צמד שדה.
א יד,טו ותהי חרדה במחנה בשדה, ובכל־העם--המצב והמשחית, חרדו גם־המה; ותרגז הארץ, ותהי לחרדת אלוהים.
א יד,טז ויראו הצופים לשאול, בגבעת בנימין; והנה ההמון נמוג, וילך והלום. {פ}
א יד,יז ויאמר שאול, לעם אשר איתו, פקדו־נא וראו, מי הלך מעימנו; ויפקדו, והנה אין יונתן ונושא כליו.
א יד,יח ויאמר שאול לאחייה, הגישה ארון האלוהים: כי־היה ארון האלוהים, ביום ההוא--ובני ישראל.
א יד,יט ויהי, עד דיבר שאול אל־הכוהן, וההמון אשר במחנה פלשתים, וילך הלוך ורב; {פ}
ויאמר שאול אל־הכוהן, אסוף ידך.
א יד,כ וייזעק שאול, וכל־העם אשר איתו, ויבואו, עד־המלחמה; והנה הייתה חרב איש, בריעהו--מהומה, גדולה מאוד.
א יד,כא והעברים, היו לפלשתים כאתמול שלשום, אשר עלו עימם במחנה, סביב; וגם־המה, להיות עם־ישראל, אשר עם־שאול, ויונתן.
א יד,כב וכול איש ישראל המתחבאים בהר־אפריים, שמעו, כי־נסו, פלשתים; וידבקו גם־המה אחריהם, במלחמה.
א יד,כג ויושע יהוה ביום ההוא, את־ישראל; והמלחמה--עברה, את־בית אוון.
א יד,כד ואיש־ישראל ניגש, ביום ההוא; ויואל שאול את־העם לאמור, ארור האיש אשר־יאכל לחם עד־הערב וניקמתי מאויביי, ולא־טעם כל־העם, לחם. {ס}
א יד,כה וכל־הארץ, באו ביער; ויהי דבש, על־פני השדה. א יד,כו ויבוא העם אל־היער, והנה הלך דבש; ואין־משיג ידו אל־פיו, כי־ירא העם את־השבועה. א יד,כז ויונתן לא־שמע, בהשביע אביו את־העם, וישלח את־קצה המטה אשר בידו, ויטבול אותה ביערת הדבש; וישב ידו אל־פיו, ותאורנה עיניו. א יד,כח ויען איש מהעם ויאמר, השבע השביע אביך את־העם לאמור, ארור האיש אשר־יאכל לחם, היום; ויעף, העם. א יד,כט ויאמר, יונתן, עכר אבי, את־הארץ: ראו־נא, כי־אורו עיניי--כי טעמתי, מעט דבש הזה. א יד,ל אף, כי לו אכול אכל היום העם, משלל אויביו, אשר מצא: כי עתה לא־רבתה מכה, בפלשתים. א יד,לא ויכו ביום ההוא, בפלשתים, ממכמש, איילונה; ויעף העם, מאוד. א יד,לב ויעט העם אל־השלל, ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו־ארצה; ויאכל העם, על־הדם. א יד,לג ויגידו לשאול לאמור, הנה העם חוטאים ליהוה לאכול על־הדם; ויאמר בגדתם, גולו־אליי היום אבן גדולה. א יד,לד ויאמר שאול פוצו בעם ואמרתם להם הגישו אליי איש שורו ואיש שייהו, ושחטתם בזה ואכלתם, ולא־תחטאו ליהוה, לאכול אל־הדם; ויגישו כל־העם איש שורו בידו, הלילה--וישחטו־שם. א יד,לה וייבן שאול מזבח, ליהוה; אותו החל, לבנות מזבח ליהוה. {פ}
א יד,לו ויאמר שאול נרדה אחרי פלשתים לילה ונבוזה בהם עד־אור הבוקר, ולא־נשאר בהם איש, ויאמרו, כל־הטוב בעיניך עשה; {ס} ויאמר, הכוהן, נקרבה הלום, אל־האלוהים. א יד,לז וישאל שאול, באלוהים, הארד אחרי פלשתים, התיתנם ביד ישראל; ולא ענהו, ביום ההוא. א יד,לח ויאמר שאול--גושו הלום, כול פינות העם; ודעו וראו--במה הייתה החטאת הזאת, היום. א יד,לט כי חי־יהוה, המושיע את־ישראל--כי אם־ישנו ביונתן בני, כי מות ימות; ואין עונהו, מכל־העם. א יד,מ ויאמר אל־כל־ישראל, אתם תהיו לעבר אחד, ואני ויונתן בני, נהיה לעבר אחד; ויאמרו העם אל־שאול, הטוב בעיניך עשה. {ס}
א יד,מא ויאמר שאול, אל־יהוה אלוהי ישראל--הבה תמים; ויילכד יונתן ושאול, והעם יצאו. א יד,מב ויאמר שאול--הפילו, ביני ובין יונתן בני; ויילכד, יונתן. א יד,מג ויאמר שאול אל־יונתן, הגידה לי מה עשית; ויגד־לו יונתן, ויאמר טעום טעמתי בקצה המטה אשר־בידי מעט דבש--הנני אמות. {ס}
א יד,מד ויאמר שאול, כה־יעשה אלוהים וכה יוסיף: כי־מות תמות, יונתן. א יד,מה ויאמר העם אל־שאול, היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל--חלילה חי־יהוה אם־ייפול משערת ראשו ארצה, כי־עם־אלוהים עשה היום הזה; ויפדו העם את־יונתן, ולא־מת. {ס}
א יד,מו ויעל שאול, מאחרי פלשתים; ופלשתים, הלכו למקומם. א יד,מז ושאול לכד המלוכה, על־ישראל; ויילחם סביב בכל־אויביו במואב ובבני־עמון ובאדום ובמלכי צובה, ובפלשתים, ובכול אשר־יפנה, ירשיע. א יד,מח ויעש חיל, ויך את־עמלק; ויצל את־ישראל, מיד שוסהו. {פ}
א יד,מט ויהיו בני שאול, יונתן וישווי ומלכישוע; ושם, שתי בנותיו--שם הבכירה מרב, ושם הקטנה מיכל. א יד,נ ושם אשת שאול, אחינועם בת־אחימעץ; ושם שר־צבאו אבינר, בן־נר דוד שאול. א יד,נא וקיש אבי־שאול ונר אבי־אבנר, בן־אביאל. {ס}
א יד,נב ותהי המלחמה חזקה על־פלשתים, כול ימי שאול; וראה שאול כל־איש גיבור, וכל־בן־חיל, ויאספהו, אליו. {פ}
א טו,א ויאמר שמואל, אל־שאול, אותי שלח יהוה למשוחך למלך, על־עמו על־ישראל; ועתה שמע, לקול דברי יהוה. {ס}
א טו,ב כה אמר, יהוה צבאות, פקדתי, את אשר־עשה עמלק לישראל--אשר־שם לו בדרך, בעלותו ממצריים. א טו,ג עתה לך והכית את־עמלק, והחרמתם את־כל־אשר־לו, ולא תחמול, עליו; והמתה מאיש עד־אישה, מעולל ועד־יונק, משור ועד־שה, מגמל ועד־חמור. {ס}
א טו,ד וישמע שאול, את־העם, ויפקדם בטלאים, מאתיים אלף רגלי; ועשרת אלפים, את־איש יהודה. א טו,ה ויבוא שאול, עד־עיר עמלק; וירב, בנחל. א טו,ו ויאמר שאול אל־הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי, פן־אוסיפך עימו, ואתה עשית חסד עם־כל־בני ישראל, בעלותם ממצריים; ויסר קיני, מתוך עמלק. א טו,ז ויך שאול, את־עמלק, מחווילה בואכה שור, אשר על־פני מצריים. א טו,ח ויתפוש את־אגג מלך־עמלק, חי; ואת־כל־העם, החרים לפי־חרב. א טו,ט ויחמול שאול והעם על־אגג, ועל־מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל־הכרים ועל־כל־הטוב, ולא אבו, החרימם; וכל־המלאכה נמבזה ונמס, אותה החרימו. {פ}
א טו,י ויהי, דבר־יהוה, אל־שמואל, לאמור. א טו,יא ניחמתי, כי־המלכתי את־שאול למלך--כי־שב מאחריי, ואת־דבריי לא הקים; וייחר, לשמואל, ויזעק אל־יהוה, כל־הלילה. א טו,יב וישכם שמואל לקראת שאול, בבוקר; ויוגד לשמואל לאמור, בא־שאול הכרמלה והנה מציב לו יד, וייסוב ויעבור, ויירד הגלגל. א טו,יג ויבוא שמואל, אל־שאול; ויאמר לו שאול, ברוך אתה ליהוה--הקימותי, את־דבר יהוה. א טו,יד ויאמר שמואל, ומה קול־הצאן הזה באוזניי, וקול הבקר, אשר אנוכי שומע. א טו,טו ויאמר שאול מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על־מיטב הצאן והבקר, למען זבוח, ליהוה אלוהיך; ואת־היותר, החרמנו. {פ}
א טו,טז ויאמר שמואל, אל־שאול, הרף ואגידה לך, את אשר דיבר יהוה אליי הלילה; ויאמר לו, דבר. {ס}
א טו,יז ויאמר שמואל--הלוא אם־קטון אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה; וימשחך יהוה למלך, על־ישראל. א טו,יח וישלחך יהוה, בדרך; ויאמר, לך והחרמת את־החטאים את־עמלק, ונלחמת בו, עד כלותם אותם. א טו,יט ולמה לא־שמעת, בקול יהוה; ותעט, אל־השלל, ותעש הרע, בעיני יהוה. {ס}
א טו,כ ויאמר שאול אל־שמואל, אשר שמעתי בקול יהוה, ואלך, בדרך אשר־שלחני יהוה; ואביא, את־אגג מלך עמלק, ואת־עמלק, החרמתי. א טו,כא וייקח העם מהשלל צאן ובקר, ראשית החרם, לזבוח ליהוה אלוהיך, בגלגל. {ס}
א טו,כב ויאמר שמואל, החפץ ליהוה בעולות וזבחים, כשמוע, בקול יהוה: הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים. א טו,כג כי חטאת־קסם מרי, ואוון ותרפים הפצר: יען, מאסת את־דבר יהוה, וימאסך, ממלך. {ס}
א טו,כד ויאמר שאול אל־שמואל חטאתי, כי־עברתי את־פי־יהוה ואת־דבריך: כי יראתי את־העם, ואשמע בקולם. א טו,כה ועתה, שא נא את־חטאתי; ושוב עימי, ואשתחווה ליהוה. א טו,כו ויאמר שמואל אל־שאול, לא אשוב עימך: כי מאסת, את־דבר יהוה, וימאסך יהוה, מהיות מלך על־ישראל. {ס}
א טו,כז וייסוב שמואל, ללכת; ויחזק בכנף־מעילו, וייקרע. {ס}
א טו,כח ויאמר אליו, שמואל, קרע יהוה את־ממלכות ישראל מעליך, היום; ונתנה, לריעך הטוב ממך. {ס}
א טו,כט וגם נצח ישראל, לא ישקר ולא יינחם: כי לא אדם הוא, להינחם. א טו,ל ויאמר חטאתי--עתה כבדני נא נגד זקני־עמי, ונגד ישראל; ושוב עימי, והשתחוויתי ליהוה אלוהיך. א טו,לא וישב שמואל, אחרי שאול; וישתחו שאול, ליהוה. {ס}
א טו,לב ויאמר שמואל, הגישו אליי את־אגג מלך עמלק, וילך אליו, אגג מעדנות; ויאמר אגג, אכן סר מר־המוות. {ס}
א טו,לג ויאמר שמואל--כאשר שיכלה נשים חרבך, כן־תשכל מנשים אימך; וישסף שמואל את־אגג לפני יהוה, בגלגל. {ס}
א טו,לד וילך שמואל, הרמתה; ושאול עלה אל־ביתו, גבעת שאול. א טו,לה ולא־יסף שמואל לראות את־שאול, עד־יום מותו, כי־התאבל שמואל, אל־שאול; ויהוה ניחם, כי־המליך את־שאול על־ישראל. {פ}
א טז,א ויאמר יהוה אל־שמואל, עד־מתיי אתה מתאבל אל־שאול, ואני מאסתיו, ממלוך על־ישראל; מלא קרנך שמן, ולך אשלחך אל־ישי בית־הלחמי--כי־ראיתי בבניו לי, מלך. א טז,ב ויאמר שמואל איך אלך, ושמע שאול והרגני; ויאמר יהוה, עגלת בקר תיקח בידך, ואמרת, לזבוח ליהוה באתי. א טז,ג וקראת לישי, בזבח; ואנוכי, אודיעך את אשר־תעשה, ומשחת לי, את אשר־אומר אליך. א טז,ד ויעש שמואל, את אשר דיבר יהוה, ויבוא, בית לחם; ויחרדו זקני העיר, לקראתו, ויאמר, שלום בואך. א טז,ה ויאמר שלום, לזבוח ליהוה באתי, התקדשו, ובאתם איתי בזבח; ויקדש את־ישי ואת־בניו, ויקרא להם לזבח. א טז,ו ויהי בבואם, וירא את־אליאב; ויאמר, אך נגד יהוה משיחו. {ס}
א טז,ז ויאמר יהוה אל־שמואל, אל־תבט אל־מראהו ואל־גבוה קומתו--כי מאסתיהו: כי לא, אשר יראה האדם--כי האדם יראה לעיניים, ויהוה יראה ללבב.
א טז,ח ויקרא ישי אל־אבינדב, ויעבירהו לפני שמואל; ויאמר, גם־בזה לא־בחר יהוה.
א טז,ט ויעבר ישי, שמה; ויאמר, גם־בזה לא־בחר יהוה.
א טז,י ויעבר ישי שבעת בניו, לפני שמואל; ויאמר שמואל אל־ישי, לא־בחר יהוה באלה.
א טז,יא ויאמר שמואל אל־ישי, התמו הנערים, ויאמר עוד שאר הקטן, והנה רועה בצאן; ויאמר שמואל אל־ישי שלחה וקחנו, כי לא־נסוב עד־בואו פה.
א טז,יב וישלח ויביאהו והוא אדמוני, עם־יפה עיניים וטוב רואי; {פ}
ויאמר יהוה קום משחהו, כי־זה הוא.
א טז,יג וייקח שמואל את־קרן השמן, וימשח אותו בקרב אחיו, ותצלח רוח־יהוה אל־דויד, מהיום ההוא ומעלה; ויקם שמואל, וילך הרמתה.
א טז,יד ורוח יהוה סרה, מעם שאול; וביעתתו רוח־רעה, מאת יהוה.
א טז,טו ויאמרו עבדי־שאול, אליו: הנה־נא רוח־אלוהים רעה, מבעיתך.
א טז,טז יאמר־נא אדוננו, עבדיך לפניך--יבקשו, איש יודע מנגן בכינור; והיה, בהיות עליך רוח־אלוהים רעה--וניגן בידו, וטוב לך. {פ}
א טז,יז ויאמר שאול, אל־עבדיו: ראו־נא לי, איש מיטיב לנגן, והביאותם, אליי. א טז,יח ויען אחד מהנערים ויאמר, הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי, יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר, ואיש תואר; ויהוה, עימו. א טז,יט וישלח שאול מלאכים, אל־ישי; ויאמר, שלחה אליי את־דויד בנך אשר בצאן. א טז,כ וייקח ישי חמור לחם, ונאד יין, וגדי עיזים, אחד; וישלח ביד־דויד בנו, אל־שאול. א טז,כא ויבוא דויד אל־שאול, ויעמוד לפניו; ויאהבהו מאוד, ויהי־לו נושא כלים. א טז,כב וישלח שאול, אל־ישי לאמור: יעמוד־נא דויד לפניי, כי־מצא חן בעיניי. א טז,כג והיה, בהיות רוח־אלוהים אל־שאול, ולקח דויד את־הכינור, וניגן בידו; ורווח לשאול וטוב לו, וסרה מעליו רוח הרעה. {פ}
א יז,א ויאספו פלשתים את־מחניהם, למלחמה, וייאספו, שוכה אשר ליהודה; ויחנו בין־שוכה ובין־עזקה, באפס דמים. א יז,ב ושאול ואיש־ישראל נאספו, ויחנו בעמק האלה; ויערכו מלחמה, לקראת פלשתים. א יז,ג ופלשתים עומדים אל־ההר, מזה, וישראל עומדים אל־ההר, מזה; והגיא, ביניהם. א יז,ד וייצא איש־הביניים ממחנות פלשתים, גולית שמו מגת: גובהו, שש אמות וזרת. א יז,ה וכובע נחושת על־ראשו, ושריון קשקשים הוא לבוש; ומשקל, השריון--חמשת־אלפים שקלים, נחושת. א יז,ו ומצחת נחושת, על־רגליו; וכידון נחושת, בין כתפיו. א יז,ז ועץ חניתו, כמנור אורגים, ולהבת חניתו, שש־מאות שקלים ברזל; ונושא הצינה, הולך לפניו. א יז,ח ויעמוד, ויקרא אל־מערכות ישראל, ויאמר להם, למה תצאו לערוך מלחמה: הלוא אנוכי הפלשתי, ואתם עבדים לשאול--ברו־לכם איש, ויירד אליי. א יז,ט אם־יוכל להילחם איתי, והכני--והיינו לכם, לעבדים; ואם־אני אוכל־לו, והכיתיו--והייתם לנו לעבדים, ועבדתם אותנו. א יז,י ויאמר, הפלשתי, אני חירפתי את־מערכות ישראל, היום הזה; תנו־לי איש, ונילחמה יחד. א יז,יא וישמע שאול וכל־ישראל, את־דברי הפלשתי האלה; וייחתו וייראו, מאוד. {פ}
א יז,יב ודויד בן־איש אפרתי הזה, מבית לחם יהודה, ושמו ישי, ולו שמונה בנים; והאיש בימי שאול, זקן בא באנשים. א יז,יג וילכו שלושת בני־ישי, הגדולים--הלכו אחרי־שאול, למלחמה; ושם שלושת בניו, אשר הלכו במלחמה--אליאב הבכור ומשנהו אבינדב, והשלישי שמה. א יז,יד ודויד, הוא הקטן; ושלושה, הגדולים, הלכו, אחרי שאול. {ס}
א יז,טו ודויד הולך ושב, מעל שאול, לרעות את־צאן אביו, בית־לחם. א יז,טז וייגש הפלשתי, השכם והערב; ויתייצב, ארבעים יום. {פ}
א יז,יז ויאמר ישי לדויד בנו, קח־נא לאחיך איפת הקליא הזה, ועשרה לחם, הזה; והרץ המחנה, לאחיך. א יז,יח ואת עשרת חריצי החלב, האלה, תביא, לשר־האלף; ואת־אחיך תפקוד לשלום, ואת־ערובתם תיקח. א יז,יט ושאול והמה וכל־איש ישראל, בעמק האלה; נלחמים, עם־פלשתים. {ס}
א יז,כ וישכם דויד בבוקר, וייטוש את־הצאן על־שומר, ויישא וילך, כאשר ציווהו ישי; ויבוא, המעגלה, והחיל היוצא אל־המערכה, והרעו במלחמה. א יז,כא ותערוך ישראל ופלשתים, מערכה לקראת מערכה. א יז,כב וייטוש דויד את־הכלים מעליו, על־יד שומר הכלים, וירץ, המערכה; ויבוא, וישאל לאחיו לשלום. א יז,כג והוא מדבר עימם, והנה איש הביניים עולה גולית הפלשתי שמו מגת ממערכות פלשתים, וידבר, כדברים האלה; וישמע, דויד. א יז,כד וכול איש ישראל, בראותם את־האיש; וינוסו, מפניו, וייראו, מאוד. א יז,כה ויאמר איש ישראל, הראיתם האיש העולה הזה--כי לחרף את־ישראל, עולה; והיה האיש אשר־יכנו יעשרנו המלך עושר גדול, ואת־בתו ייתן־לו, ואת בית אביו, יעשה חופשי בישראל. {פ}
א יז,כו ויאמר דויד, אל־האנשים העומדים עימו לאמור, מה־ייעשה לאיש אשר יכה את־הפלשתי הלז, והסיר חרפה מעל ישראל: כי מי, הפלשתי הערל הזה, כי חירף, מערכות אלוהים חיים. א יז,כז ויאמר לו העם, כדבר הזה לאמור: כה ייעשה, לאיש אשר יכנו. א יז,כח וישמע אליאב אחיו הגדול, בדברו אל־האנשים; וייחר־אף אליאב בדויד ויאמר למה־זה ירדת, ועל־מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר--אני ידעתי את־זדונך ואת רוע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת. א יז,כט ויאמר דויד, מה עשיתי עתה; הלוא, דבר הוא. א יז,ל וייסוב מאצלו אל־מול אחר, ויאמר כדבר הזה; וישיבוהו העם דבר, כדבר הראשון. א יז,לא ויישמעו, הדברים, אשר, דיבר דויד; ויגידו לפני־שאול, וייקחהו. א יז,לב ויאמר דויד אל־שאול, אל־ייפול לב־אדם עליו; עבדך ילך, ונלחם עם־הפלשתי הזה. א יז,לג ויאמר שאול אל־דויד, לא תוכל ללכת אל־הפלשתי הזה, להילחם, עימו: כי־נער אתה, והוא איש מלחמה מנעוריו. {ס}
א יז,לד ויאמר דויד אל־שאול, רועה היה עבדך לאביו בצאן; ובא הארי ואת־הדוב, ונשא שה מהעדר. א יז,לה ויצאתי אחריו והכיתיו, והצלתי מפיו; ויקם עליי--והחזקתי בזקנו, והכיתיו והמיתיו. א יז,לו גם את־הארי גם־הדוב, הכה עבדך; והיה הפלשתי הערל הזה, כאחד מהם, כי חירף, מערכות אלוהים חיים. {ס}
א יז,לז ויאמר, דויד, יהוה אשר הצלני מיד הארי ומיד הדוב, הוא יצילני מיד הפלשתי הזה; {ס} ויאמר שאול אל־דויד לך, ויהוה יהיה עימך. א יז,לח וילבש שאול את־דויד מדיו, ונתן קובע נחושת על־ראשו; וילבש אותו, שריון. א יז,לט ויחגור דויד את־חרבו מעל למדיו ויואל ללכת, כי לא־ניסה, ויאמר דויד אל־שאול לא אוכל ללכת באלה, כי לא ניסיתי; ויסירם דויד, מעליו. א יז,מ וייקח מקלו בידו, ויבחר־לו חמישה חלוקי־אבנים מן־הנחל וישם אותם בכלי הרועים אשר־לו ובילקוט--וקלעו בידו; וייגש, אל־הפלשתי. א יז,מא וילך, הפלשתי, הולך וקרב, אל־דויד; והאיש נושא הצינה, לפניו. א יז,מב ויבט הפלשתי ויראה את־דויד, ויבזהו: כי־היה נער, ואדמוני עם־יפה מראה. א יז,מג ויאמר הפלשתי, אל־דויד, הכלב אנוכי, כי־אתה בא־אליי במקלות; ויקלל הפלשתי את־דויד, באלוהיו. א יז,מד ויאמר הפלשתי, אל־דויד: לכה אליי--ואתנה את־בשרך, לעוף השמיים ולבהמת השדה. {ס}
א יז,מה ויאמר דויד, אל־הפלשתי, אתה בא אליי, בחרב ובחנית ובכידון; ואנוכי בא־אליך, בשם יהוה צבאות, אלוהי מערכות ישראל, אשר חירפת. א יז,מו היום הזה יסגרך יהוה בידי והכיתיך, והסירותי את־ראשך מעליך, ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה, לעוף השמיים ולחית הארץ; ויידעו, כל־הארץ, כי יש אלוהים, לישראל. א יז,מז ויידעו כל־הקהל הזה, כי־לא בחרב ובחנית יהושיע יהוה: כי ליהוה המלחמה, ונתן אתכם בידנו. {ס}
א יז,מח והיה כי־קם הפלשתי, וילך ויקרב לקראת דויד; וימהר דויד, וירץ המערכה לקראת הפלשתי. א יז,מט וישלח דויד את־ידו אל־הכלי, וייקח משם אבן ויקלע, ויך את־הפלשתי, אל־מצחו; ותטבע האבן במצחו, וייפול על־פניו ארצה. א יז,נ ויחזק דויד מן־הפלשתי בקלע ובאבן, ויך את־הפלשתי וימיתהו; וחרב, אין ביד־דויד. א יז,נא וירץ דויד ויעמוד אל־הפלשתי וייקח את־חרבו וישלפה מתערה, וימותתהו, ויכרות־בה, את־ראשו; ויראו הפלשתים כי־מת גיבורם, וינוסו. א יז,נב ויקומו אנשי ישראל ויהודה ויריעו, וירדפו את־הפלשתים, עד־בואכה גיא, ועד שערי עקרון; וייפלו חללי פלשתים, בדרך שעריים, ועד־גת, ועד־עקרון. א יז,נג וישובו בני ישראל, מדלוק אחרי פלשתים; וישוסו, את־מחניהם. א יז,נד וייקח דויד את־ראש הפלשתי, ויביאהו ירושלים; ואת־כליו, שם באוהלו. {ס}
א יז,נה וכראות שאול את־דויד, יוצא לקראת הפלשתי, אמר אל־אבנר שר הצבא, בן־מי־זה הנער אבנר; ויאמר אבנר, חי־נפשך המלך אם־ידעתי. א יז,נו ויאמר, המלך: שאל אתה, בן־מי־זה העלם. {ס}
א יז,נז וכשוב דויד, מהכות את־הפלשתי, וייקח אותו אבנר, ויביאהו לפני שאול; וראש הפלשתי, בידו. א יז,נח ויאמר אליו שאול, בן־מי אתה הנער; ויאמר דויד, בן־עבדך ישי בית הלחמי. א יח,א ויהי, ככלותו לדבר אל־שאול, ונפש יהונתן, נקשרה בנפש דויד; ויאהבהו יהונתן, כנפשו. א יח,ב וייקחהו שאול, ביום ההוא; ולא נתנו, לשוב בית אביו. א יח,ג ויכרות יהונתן ודויד, ברית, באהבתו אותו, כנפשו. א יח,ד ויתפשט יהונתן, את־המעיל אשר עליו, וייתנהו, לדויד; ומדיו, ועד־חרבו ועד־קשתו ועד־חגורו. א יח,ה וייצא דויד בכול אשר ישלחנו שאול, ישכיל, וישימהו שאול, על אנשי המלחמה; וייטב, בעיני כל־העם, וגם, בעיני עבדי שאול. {פ}
א יח,ו ויהי בבואם, בשוב דויד מהכות את־הפלשתי, ותצאנה הנשים מכל־ערי ישראל לשיר והמחולות, לקראת שאול המלך--בתופים בשמחה, ובשלישים. א יח,ז ותענינה הנשים המשחקות, ותאמרנה: הכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו. א יח,ח וייחר לשאול מאוד, ויירע בעיניו הדבר הזה, ויאמר נתנו לדויד רבבות, ולי נתנו האלפים; ועוד לו, אך המלוכה. א יח,ט ויהי שאול, עוין את־דויד, מהיום ההוא, והלאה. {ס}
א יח,י ויהי ממוחרת, ותצלח רוח אלוהים רעה אל־שאול ויתנבא בתוך־הבית, ודויד מנגן בידו, כיום ביום; והחנית, ביד־שאול. א יח,יא ויטל שאול, את־החנית, ויאמר, אכה בדויד ובקיר; וייסוב דויד מפניו, פעמיים. א יח,יב ויירא שאול, מלפני דויד: כי־היה יהוה עימו, ומעם שאול סר. א יח,יג ויסירהו שאול מעימו, וישימהו לו שר־אלף; וייצא ויבוא, לפני העם. {ס}
א יח,יד ויהי דויד לכל־דרכיו, משכיל; ויהוה, עימו. א יח,טו וירא שאול, אשר־הוא משכיל מאוד; ויגר, מפניו. א יח,טז וכל־ישראל ויהודה, אוהב את־דויד: כי־הוא יוצא ובא, לפניהם. {פ}
א יח,יז ויאמר שאול אל־דויד, הנה בתי הגדולה מרב אותה אתן־לך לאישה--אך היה־לי לבן־חיל, והילחם מלחמות יהוה; ושאול אמר, אל־תהי ידי בו, ותהי־בו, יד־פלשתים. {ס}
א יח,יח ויאמר דויד אל־שאול, מי אנוכי ומי חיי, משפחת אבי, בישראל--כי־אהיה חתן, למלך. א יח,יט ויהי, בעת תת את־מרב בת־שאול--לדויד; והיא ניתנה לעדריאל המחולתי, לאישה. א יח,כ ותאהב מיכל בת־שאול, את־דויד; ויגידו לשאול, ויישר הדבר בעיניו. א יח,כא ויאמר שאול אתננה לו, ותהי־לו למוקש, ותהי־בו, יד־פלשתים; ויאמר שאול אל־דויד, בשתיים תתחתן בי היום. א יח,כב ויצו שאול את־עבדיו, דברו אל־דויד בלט לאמור, הנה חפץ בך המלך, וכל־עבדיו אהבוך; ועתה, התחתן במלך. א יח,כג וידברו עבדי שאול, באוזני דויד, את־הדברים, האלה; ויאמר דויד, הנקלה בעיניכם התחתן במלך, ואנוכי, איש־רש ונקלה. א יח,כד ויגידו עבדי שאול, לו--לאמור: כדברים האלה, דיבר דויד. א יח,כה ויאמר שאול כה־תאמרו לדויד, אין־חפץ למלך במוהר, כי במאה עורלות פלשתים, להינקם באויבי המלך; ושאול חשב, להפיל את־דויד ביד־פלשתים. א יח,כו ויגידו עבדיו לדויד, את־הדברים האלה, ויישר הדבר בעיני דויד, להתחתן במלך; ולא מלאו, הימים. א יח,כז ויקם דויד וילך הוא ואנשיו, ויך בפלשתים מאתיים איש, ויבא דויד את־עורלותיהם, וימלאום למלך להתחתן במלך; וייתן־לו שאול את־מיכל בתו, לאישה. {ס}
א יח,כח וירא שאול ויידע, כי יהוה עם־דויד; ומיכל בת־שאול, אהבתהו. א יח,כט ויוסף שאול, לירוא מפני דויד--עוד; ויהי שאול אויב את־דויד, כל־הימים. {פ}
א יח,ל וייצאו, שרי פלשתים; ויהי מדי צאתם, שכל דויד מכול עבדי שאול, וייקר שמו, מאוד. {ס}
א יט,א וידבר שאול, אל־יונתן בנו ואל־כל־עבדיו, להמית, את־דויד; ויהונתן, בן־שאול, חפץ בדויד, מאוד. א יט,ב ויגד יהונתן לדויד לאמור, מבקש שאול אבי להמיתך; ועתה הישמר־נא בבוקר, וישבת בסתר ונחבאת. א יט,ג ואני אצא ועמדתי ליד־אבי, בשדה אשר אתה שם, ואני, אדבר בך אל־אבי; וראיתי מה, והגדתי לך. {ס}
א יט,ד וידבר יהונתן בדויד טוב, אל־שאול אביו; ויאמר אליו אל־יחטא המלך בעבדו בדויד, כי לא חטא לך, וכי מעשיו, טוב־לך מאוד. א יט,ה וישם את־נפשו בכפו ויך את־הפלשתי, ויעש יהוה תשועה גדולה לכל־ישראל--ראית, ותשמח; ולמה תחטא בדם נקי, להמית את־דויד חינם. א יט,ו וישמע שאול, בקול יהונתן; ויישבע שאול, חי־יהוה אם־יומת. א יט,ז ויקרא יהונתן, לדויד, ויגד־לו יהונתן, את כל־הדברים האלה; ויבא יהונתן את־דויד אל־שאול, ויהי לפניו כאתמול שלשום. {ס}
א יט,ח ותוסף המלחמה, להיות; וייצא דויד ויילחם בפלשתים, ויך בהם מכה גדולה, וינוסו, מפניו. א יט,ט ותהי רוח יהוה רעה, אל־שאול, והוא בביתו יושב, וחניתו בידו; ודויד, מנגן ביד. א יט,י ויבקש שאול להכות בחנית, בדויד ובקיר, ויפטר מפני שאול, ויך את־החנית בקיר; ודויד נס ויימלט, בלילה הוא. {פ}
א יט,יא וישלח שאול מלאכים אל־בית דויד, לשומרו, ולהמיתו, בבוקר; ותגד לדויד, מיכל אשתו לאמור, אם־אינך ממלט את־נפשך הלילה, מחר אתה מומת. א יט,יב ותורד מיכל את־דויד, בעד החלון; וילך ויברח, ויימלט. א יט,יג ותיקח מיכל את־התרפים, ותשם אל־המיטה, ואת כביר העיזים, שמה מראשותיו; ותכס, בבגד. {ס}
א יט,יד וישלח שאול מלאכים, לקחת את־דויד; ותאמר, חולה הוא. {ס}
א יט,טו וישלח שאול את־המלאכים, לראות את־דויד לאמור: העלו אותו במיטה אליי, להמיתו. א יט,טז ויבואו, המלאכים, והנה התרפים, אל־המיטה; וכביר העיזים, מראשותיו. {ס}
א יט,יז ויאמר שאול אל־מיכל, למה ככה רימיתיני, ותשלחי את־אויבי, ויימלט; ותאמר מיכל אל־שאול, הוא־אמר אליי שלחיני למה אמיתך. א יט,יח ודויד ברח ויימלט, ויבוא אל־שמואל הרמתה, ויגד־לו, את כל־אשר עשה־לו שאול; וילך הוא ושמואל, ויישבו בניות. א יט,יט ויוגד לשאול, לאמור: הנה דויד, בניות ברמה. א יט,כ וישלח שאול מלאכים, לקחת את־דויד, וירא את־להקת הנביאים ניבאים, ושמואל עומד ניצב עליהם; ותהי על־מלאכי שאול, רוח אלוהים, ויתנבאו, גם־המה. א יט,כא ויגידו לשאול, וישלח מלאכים אחרים, ויתנבאו, גם־המה; {ס} ויוסף שאול, וישלח מלאכים שלישים, ויתנבאו, גם־המה. א יט,כב וילך גם־הוא הרמתה, ויבוא עד־בור הגדול אשר בשכו, וישאל ויאמר, איפה שמואל ודויד; ויאמר, הנה בניות ברמה. א יט,כג וילך שם, אל־ניות ברמה; ותהי עליו גם־הוא רוח אלוהים, וילך הלוך ויתנבא, עד־בואו, בניות ברמה. א יט,כד ויפשט גם־הוא בגדיו, ויתנבא גם־הוא לפני שמואל, וייפול ערום, כל־היום ההוא וכל־הלילה; על־כן, יאמרו--הגם שאול, בנביאים. {פ}
א כ,א ויברח דויד, מניות ברמה; ויבוא ויאמר לפני יהונתן, מה עשיתי מה־עווני ומה־חטאתי לפני אביך--כי מבקש, את־נפשי. א כ,ב ויאמר לו חלילה, לא תמות--הנה לא־יעשה אבי דבר גדול או דבר קטון, ולא יגלה את־אוזני; ומדוע יסתיר אבי ממני את־הדבר הזה, אין זאת. א כ,ג ויישבע עוד דויד, ויאמר ידוע ידע אביך כי־מצאתי חן בעיניך, ויאמר אל־יידע־זאת יהונתן, פן־ייעצב; ואולם, חי־יהוה וחי נפשך--כי כפשע, ביני ובין המוות. א כ,ד ויאמר יהונתן, אל־דויד: מה־תאמר נפשך, ואעשה־לך. {פ}
א כ,ה ויאמר דויד אל־יהונתן, הנה־חודש מחר, ואנוכי ישוב־אשב עם־המלך, לאכול; ושילחתני ונסתרתי בשדה, עד הערב השלישית. א כ,ו אם־פקוד יפקדני, אביך: ואמרת, נשאול נשאל ממני דויד לרוץ בית־לחם עירו--כי זבח הימים שם, לכל־המשפחה. א כ,ז אם־כה יאמר טוב, שלום לעבדך; ואם־חרה ייחרה, לו--דע, כי־כלתה הרעה מעימו. א כ,ח ועשית חסד, על־עבדך, כי בברית יהוה, הבאת את־עבדך עימך; ואם־יש־בי עוון המיתני אתה, ועד־אביך למה־זה תביאני. {פ}
א כ,ט ויאמר יהונתן, חלילה לך: כי אם־ידוע אדע, כי־כלתה הרעה מעם אבי לבוא עליך--ולא אותה, אגיד לך. {ס}
א כ,י ויאמר דויד אל־יהונתן, מי יגיד לי; או מה־יענך אביך, קשה. {ס}
א כ,יא ויאמר יהונתן אל־דויד, לכה ונצא השדה; וייצאו שניהם, השדה. {ס}
א כ,יב ויאמר יהונתן אל־דויד, יהוה אלוהי ישראל כי־אחקור את־אבי כעת מחר השלישית, והנה־טוב, אל־דויד--ולא־אז אשלח אליך, וגליתי את־אוזנך. א כ,יג כה־יעשה יהוה ליהונתן וכה יוסיף, כי־ייטיב אל־אבי את־הרעה עליך--וגליתי את־אוזנך, ושילחתיך והלכת לשלום; ויהי יהוה עימך, כאשר היה עם־אבי. א כ,יד ולא, אם־עודני חי; ולא־תעשה עימדי חסד יהוה, ולא אמות. א כ,טו ולא־תכרית את־חסדך מעם ביתי, עד־עולם; ולא, בהכרית יהוה את־אויבי דויד, איש, מעל פני האדמה. א כ,טז ויכרות יהונתן, עם־בית דויד; וביקש יהוה, מיד אויבי דויד. א כ,יז ויוסף יהונתן להשביע את־דויד, באהבתו אותו: כי־אהבת נפשו, אהבו. {ס}
א כ,יח ויאמר־לו יהונתן, מחר חודש; ונפקדת, כי ייפקד מושבך. א כ,יט ושילשת, תרד מאוד, ובאת אל־המקום, אשר־נסתרת שם ביום המעשה; וישבת, אצל האבן האזל. א כ,כ ואני, שלושת החיצים צידה אורה, לשלח־לי, למטרה. א כ,כא והנה אשלח את־הנער, לך מצא את־החיצים: אם־אמור אומר לנער הנה החיצים ממך והנה, קחנו ובואה כי־שלום לך ואין דבר--חי־יהוה. א כ,כב ואם־כה אומר לעלם, הנה החיצים ממך והלאה--לך, כי שילחך יהוה. א כ,כג והדבר--אשר דיברנו, אני ואתה: הנה יהוה ביני ובינך, עד־עולם. {ס}
א כ,כד וייסתר דויד, בשדה; ויהי החודש, ויישב המלך אל־הלחם לאכול. א כ,כה ויישב המלך על־מושבו כפעם בפעם, אל־מושב הקיר, ויקם יהונתן, ויישב אבנר מצד שאול; וייפקד, מקום דויד. א כ,כו ולא־דיבר שאול מאומה, ביום ההוא: כי אמר מקרה הוא, בלתי טהור הוא כי־לא טהור. {ס}
א כ,כז ויהי, ממוחרת החודש השני, וייפקד, מקום דויד; {פ}
ויאמר שאול, אל־יהונתן בנו, מדוע לא־בא בן־ישי גם־תמול גם־היום, אל־הלחם.
א כ,כח ויען יהונתן, את־שאול: נשאול נשאל דויד מעימדי, עד־בית לחם.
א כ,כט ויאמר שלחני נא כי זבח משפחה לנו בעיר, והוא ציווה־לי אחי, ועתה אם־מצאתי חן בעיניך, אימלטה נא ואראה את־אחיי; על־כן לא־בא, אל־שולחן המלך. {ס}
א כ,ל וייחר־אף שאול, ביהונתן, ויאמר לו, בן־נעוות המרדות: הלוא ידעתי, כי־בוחר אתה לבן־ישי, לבושתך, ולבושת ערוות אימך. א כ,לא כי כל־הימים, אשר בן־ישי חי על־האדמה, לא תיכון, אתה ומלכותך; ועתה, שלח וקח אותו אליי--כי בן־מוות, הוא. {ס}
א כ,לב ויען, יהונתן, את־שאול, אביו; ויאמר אליו למה יומת, מה עשה. א כ,לג ויטל שאול את־החנית עליו, להכותו; ויידע, יהונתן, כי־כלה היא מעם אביו, להמית את־דויד. {ס}
א כ,לד ויקם יהונתן מעם השולחן, בחורי־אף; ולא־אכל ביום־החודש השני, לחם--כי נעצב אל־דויד, כי הכלימו אביו. {ס}
א כ,לה ויהי בבוקר, וייצא יהונתן השדה למועד דויד; ונער קטון, עימו. א כ,לו ויאמר לנערו--רוץ מצא נא את־החיצים, אשר אנוכי מורה; הנער רץ, והוא־ירה החצי להעבירו. א כ,לז ויבוא הנער עד־מקום החצי, אשר ירה יהונתן; ויקרא יהונתן אחרי הנער, ויאמר, הלוא החצי, ממך והלאה. א כ,לח ויקרא יהונתן אחרי הנער, מהרה חושה אל־תעמוד; וילקט נער יהונתן, את־החיצים, ויבוא, אל־אדוניו. א כ,לט והנער, לא־ידע מאומה; אך יהונתן ודויד, ידעו את־הדבר. {ס}
א כ,מ וייתן יהונתן את־כליו, אל־הנער אשר־לו; ויאמר לו, לך הבא העיר. א כ,מא הנער, בא, ודויד קם מאצל הנגב, וייפול לאפיו ארצה וישתחו שלוש פעמים; ויישקו איש את־ריעהו, ויבכו איש את־ריעהו, עד־דויד, הגדיל. א כ,מב ויאמר יהונתן לדויד, לך לשלום: אשר נשבענו שנינו אנחנו, בשם יהוה לאמור, יהוה יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך, עד־עולם. {פ}
א כא,א ויקם, וילך; ויהונתן, בא העיר. א כא,ב ויבוא דויד נובה, אל־אחימלך הכוהן; ויחרד אחימלך לקראת דויד, ויאמר לו מדוע אתה לבדך, ואיש, אין איתך. א כא,ג ויאמר דויד לאחימלך הכוהן, המלך ציווני דבר, ויאמר אליי איש אל־יידע מאומה את־הדבר אשר־אנוכי שולחך, ואשר ציוויתיך; ואת־הנערים יודעתי, אל־מקום פלוני אלמוני. א כא,ד ועתה, מה־יש תחת־ידך חמישה־לחם--תנה בידי; או, הנמצא. א כא,ה ויען הכוהן את־דויד ויאמר, אין־לחם חול אל־תחת ידי: כי־אם־לחם קודש יש, אם־נשמרו הנערים אך מאישה. {פ}
א כא,ו ויען דויד את־הכוהן ויאמר לו, כי אם־אישה עצורה־לנו כתמול שלשום, בצאתי, ויהיו כלי־הנערים קודש: והוא, דרך חול--ואף, כי היום יקדש בכלי. א כא,ז וייתן־לו הכוהן, קודש: כי לא־היה שם לחם, כי־אם־לחם הפנים המוסרים מלפני יהוה, לשום לחם חום, ביום הילקחו. א כא,ח ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא, נעצר לפני יהוה, ושמו, דואג האדומי--אביר הרועים, אשר לשאול. א כא,ט ויאמר דויד לאחימלך, ואין יש־פה תחת־ידך חנית או־חרב: כי גם־חרבי וגם־כליי לא־לקחתי בידי, כי־היה דבר־המלך נחוץ. {ס}
א כא,י ויאמר הכוהן, חרב גולית הפלשתי אשר־הכית בעמק האלה הנה־היא לוטה בשמלה אחרי האיפוד--אם־אותה תיקח־לך קח, כי אין אחרת זולתה בזה; {ס} ויאמר דויד אין כמוה, תננה לי. א כא,יא ויקם דויד, ויברח ביום־ההוא מפני שאול; ויבוא, אל־אכיש מלך גת. א כא,יב ויאמרו עבדי אכיש, אליו, הלוא־זה דויד, מלך הארץ; הלוא לזה, יענו במחולות לאמור, הכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו. א כא,יג וישם דויד את־הדברים האלה, בלבבו; ויירא מאוד, מפני אכיש מלך־גת. א כא,יד וישנו את־טעמו בעיניהם, ויתהולל בידם; ויתו על־דלתות השער, ויורד רירו אל־זקנו. {ס}
א כא,טו ויאמר אכיש, אל־עבדיו: הנה תראו איש משתגע, למה תביאו אותו אליי. א כא,טז חסר משוגעים, אני, כי־הבאתם את־זה, להשתגע עליי; הזה, יבוא אל־ביתי. {פ}
א כב,א וילך דויד משם, ויימלט אל־מערת עדולם; וישמעו אחיו וכל־בית אביו, ויירדו אליו שמה. א כב,ב ויתקבצו אליו כל־איש מצוק וכל־איש אשר־לו נושא, וכל־איש מר־נפש, ויהי עליהם, לשר; ויהיו עימו, כארבע מאות איש. א כב,ג וילך דויד משם, מצפה מואב; ויאמר אל־מלך מואב, ייצא־נא אבי ואימי איתכם, עד אשר אדע, מה־יעשה־לי אלוהים. א כב,ד וינחם, את־פני מלך מואב; ויישבו עימו, כל־ימי היות־דויד במצודה. {ס}
א כב,ה ויאמר גד הנביא אל־דויד, לא תשב במצודה--לך ובאת־לך, ארץ יהודה; וילך דויד, ויבוא יער חרת. {ס}
א כב,ו וישמע שאול--כי נודע דויד, ואנשים אשר איתו; ושאול יושב בגבעה תחת־האשל ברמה, וחניתו בידו, וכל־עבדיו, ניצבים עליו. א כב,ז ויאמר שאול, לעבדיו הניצבים עליו, שמעו־נא, בני ימיני: גם־לכולכם, ייתן בן־ישי שדות וכרמים--לכולכם ישים, שרי אלפים ושרי מאות. א כב,ח כי קשרתם כולכם עליי, ואין־גולה את־אוזני בכרות־בני עם־בן־ישי, ואין־חולה מכם עליי, וגולה את־אוזני: כי הקים בני את־עבדי עליי לאורב, כיום הזה. {ס}
א כב,ט ויען דואג האדומי, והוא ניצב על־עבדי־שאול--ויאמר: ראיתי, את־בן־ישי, בא נובה, אל־אחימלך בן־אחיטוב. א כב,י וישאל־לו, ביהוה, וצידה, נתן לו; ואת, חרב גולית הפלשתי--נתן לו. א כב,יא וישלח המלך לקרוא את־אחימלך בן־אחיטוב הכוהן, ואת כל־בית אביו הכוהנים--אשר בנוב; ויבואו כולם, אל־המלך. {ס}
א כב,יב ויאמר שאול, שמע־נא בן־אחיטוב; ויאמר, הנני אדוני. א כב,יג ויאמר אליו, שאול, למה קשרתם עליי, אתה ובן־ישי--בתיתך לו לחם וחרב, ושאול לו באלוהים, לקום אליי לאורב, כיום הזה. {ס}
א כב,יד ויען אחימלך את־המלך, ויאמר: ומי בכל־עבדיך כדויד נאמן, וחתן המלך וסר אל־משמעתך ונכבד בביתך. א כב,טו היום החילותי לשאול־לו באלוהים, חלילה לי: אל־ישם המלך בעבדו דבר, בכל־בית אבי--כי לא־ידע עבדך בכל־זאת, דבר קטון או גדול. א כב,טז ויאמר המלך, מות תמות אחימלך: אתה, וכל־בית אביך. א כב,יז ויאמר המלך לרצים הניצבים עליו סובו והמיתו כוהני יהוה, כי גם־ידם עם־דויד, וכי ידעו כי־בורח הוא, ולא גלו את־אוזני; ולא־אבו עבדי המלך, לשלוח את־ידם, לפגוע, בכוהני יהוה. {ס}
א כב,יח ויאמר המלך, לדואג, סוב אתה, ופגע בכוהנים; וייסוב דואג האדומי, ויפגע־הוא בכוהנים, וימת ביום ההוא שמונים וחמישה איש, נושא איפוד בד. א כב,יט ואת נוב עיר־הכוהנים, הכה לפי־חרב, מאיש ועד־אישה, מעולל ועד־יונק; ושור וחמור ושה, לפי־חרב. א כב,כ ויימלט בן־אחד, לאחימלך בן־אחיטוב, ושמו, אביתר; ויברח, אחרי דויד. א כב,כא ויגד אביתר, לדויד: כי הרג שאול, את כוהני יהוה. א כב,כב ויאמר דויד לאביתר, ידעתי ביום ההוא כי־שם דואג האדומי, כי־הגד יגיד, לשאול: אנוכי סבותי, בכל־נפש בית אביך. א כב,כג שבה איתי אל־תירא, כי אשר־יבקש את־נפשי יבקש את־נפשך: כי־משמרת אתה, עימדי. {ס}
א כג,א ויגידו לדויד, לאמור: הנה פלשתים נלחמים בקעילה, והמה שוסים את־הגורנות. א כג,ב וישאל דויד ביהוה, לאמור, האלך והכיתי, בפלשתים האלה; {ס} ויאמר יהוה אל־דויד, לך והכית בפלשתים, והושעת, את־קעילה. א כג,ג ויאמרו אנשי דויד, אליו, הנה אנחנו פה ביהודה, יראים; ואף כי־נלך קעילה, אל־מערכות פלשתים. {ס}
א כג,ד ויוסף עוד דויד לשאול ביהוה, ויענהו יהוה; ויאמר, קום רד קעילה--כי־אני נותן את־פלשתים, בידך. א כג,ה וילך דויד ואנשיו קעילה ויילחם בפלשתים, וינהג את־מקניהם, ויך בהם, מכה גדולה; ויושע דויד, את יושבי קעילה. {ס}
א כג,ו ויהי, בברוח אביתר בן־אחימלך אל־דויד--קעילה; איפוד, ירד בידו. א כג,ז ויוגד לשאול, כי־בא דויד קעילה; ויאמר שאול, ניכר אותו אלוהים בידי--כי נסגר לבוא, בעיר דלתיים ובריח. א כג,ח וישמע שאול את־כל־העם, למלחמה, לרדת קעילה, לצור אל־דויד ואל־אנשיו. א כג,ט ויידע דויד--כי עליו, שאול מחריש הרעה; ויאמר אל־אביתר הכוהן, הגישה האיפוד. {ס}
א כג,י ויאמר, דויד, יהוה אלוהי ישראל, שמוע שמע עבדך כי־מבקש שאול לבוא אל־קעילה--לשחת לעיר, בעבורי. א כג,יא היסגירוני בעלי קעילה בידו היירד שאול, כאשר שמע עבדך--יהוה אלוהי ישראל, הגד־נא לעבדך; {ס} ויאמר יהוה, יירד. {ס}
א כג,יב ויאמר דויד--היסגירו בעלי קעילה אותי ואת־אנשיי, ביד־שאול; ויאמר יהוה, יסגירו. {ס}
א כג,יג ויקם דויד ואנשיו כשש־מאות איש, וייצאו מקעילה, ויתהלכו, באשר יתהלכו; ולשאול הוגד, כי־נמלט דויד מקעילה, ויחדל, לצאת. א כג,יד ויישב דויד במדבר במצדות, ויישב בהר במדבר־זיף; ויבקשהו שאול כל־הימים, ולא־נתנו אלוהים בידו. א כג,טו וירא דויד, כי־יצא שאול לבקש את־נפשו; ודויד במדבר־זיף, בחורשה. {ס}
א כג,טז ויקם יהונתן בן־שאול, וילך אל־דויד חורשה; ויחזק את־ידו, באלוהים. א כג,יז ויאמר אליו אל־תירא, כי לא תמצאך יד שאול אבי, ואתה תמלוך על־ישראל, ואנוכי אהיה־לך למשנה; וגם־שאול אבי, יודע כן. א כג,יח ויכרתו שניהם ברית, לפני יהוה; ויישב דויד בחורשה, ויהונתן הלך לביתו. {ס}
א כג,יט ויעלו זיפים אל־שאול, הגבעתה לאמור: הלוא דויד מסתתר עימנו במצדות, בחורשה--בגבעת החכילה, אשר מימין הישימון. א כג,כ ועתה לכל־אוות נפשך המלך, לרדת--רד; ולנו הסגירו, ביד המלך. א כג,כא ויאמר שאול, ברוכים אתם ליהוה: כי חמלתם, עליי. א כג,כב לכו־נא הכינו עוד, ודעו וראו את־מקומו אשר תהיה רגלו--מי ראהו, שם: כי אמר אליי, ערום יערים הוא. א כג,כג וראו ודעו, מכול המחבואים אשר יתחבא שם, ושבתם אליי אל־נכון, והלכתי איתכם; והיה, אם־ישנו בארץ--וחיפשתי אותו, בכול אלפי יהודה. א כג,כד ויקומו וילכו זיפה, לפני שאול; ודויד ואנשיו במדבר מעון, בערבה--אל, ימין הישימון. א כג,כה וילך שאול ואנשיו, לבקש, ויגידו לדויד, ויירד הסלע ויישב במדבר מעון; וישמע שאול, וירדוף אחרי־דויד מדבר מעון. א כג,כו וילך שאול מצד ההר, מזה, ודויד ואנשיו מצד ההר, מזה; ויהי דויד נחפז ללכת, מפני שאול, ושאול ואנשיו עוטרים אל־דויד ואל־אנשיו, לתופשם. א כג,כז ומלאך בא, אל־שאול לאמור: מהרה ולכה, כי־פשטו פלשתים על־הארץ. א כג,כח וישב שאול, מרדוף אחרי דויד, וילך, לקראת פלשתים; על־כן, קראו למקום ההוא, סלע, המחלקות. א כג,כט ויעל דויד, משם; ויישב, במצדות עין־גדי. {ס}
א כד,א ויהי, כאשר שב שאול, מאחרי, פלשתים; ויגידו לו, לאמור, הנה דויד, במדבר עין גדי. {ס}
א כד,ב וייקח שאול, שלושת אלפים איש בחור--מכל־ישראל; וילך, לבקש את־דויד ואנשיו, על־פני, צורי היעלים. א כד,ג ויבוא אל־גדרות הצאן על־הדרך, ושם מערה, ויבוא שאול, להסך את־רגליו; ודויד, ואנשיו, בירכתי המערה, יושבים. א כד,ד ויאמרו אנשי דויד אליו, הנה היום אשר־אמר יהוה אליך הנה אנוכי נותן את־אויבך בידך, ועשית לו, כאשר ייטב בעיניך; ויקם דויד, ויכרות את־כנף־המעיל אשר־לשאול--בלט. א כד,ה ויהי, אחרי־כן, ויך לב־דויד, אותו--על אשר כרת, את־כנף אשר לשאול. א כד,ו ויאמר לאנשיו חלילה לי מיהוה, אם־אעשה את־הדבר הזה לאדוני למשיח יהוה--לשלוח ידי, בו: כי־משיח יהוה, הוא. א כד,ז וישסע דויד את־אנשיו בדברים, ולא נתנם לקום אל־שאול; ושאול קם מהמערה, וילך בדרך. {ס}
א כד,ח ויקם דויד אחרי־כן, וייצא מהמערה, ויקרא אחרי־שאול לאמור, אדוני המלך; ויבט שאול אחריו, וייקוד דויד אפיים ארצה וישתחו. {ס}
א כד,ט ויאמר דויד לשאול, למה תשמע את־דברי אדם לאמור: הנה דויד, מבקש רעתך. א כד,י הנה היום הזה ראו עיניך, את אשר־נתנך יהוה היום בידי במערה, ואמר להרוגך, ותחס עליך; ואומר, לא־אשלח ידי באדוני--כי־משיח יהוה, הוא. א כד,יא ואבי ראה--גם ראה את־כנף מעילך, בידי: כי בכורתי את־כנף מעילך ולא הרגתיך, דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא־חטאתי לך--ואתה צודה את־נפשי, לקחתה. א כד,יב ישפוט יהוה ביני ובינך, ונקמני יהוה ממך; וידי, לא תהיה־בך. א כד,יג כאשר יאמר, משל הקדמוני, מרשעים, ייצא רשע; וידי, לא תהיה־בך. א כד,יד אחרי מי יצא מלך ישראל, אחרי מי אתה רודף: אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד. א כד,טו והיה יהוה לדיין, ושפט ביני ובינך; וירא וירב את־ריבי, וישפטני מידך. {פ}
א כד,טז ויהי ככלות דויד, לדבר את־הדברים האלה אל־שאול, ויאמר שאול, הקולך זה בני דויד; ויישא שאול קולו, ויבך. א כד,יז ויאמר, אל־דויד, צדיק אתה, ממני: כי אתה גמלתני הטובה, ואני גמלתיך הרעה. א כד,יח ואתה הגדת היום, את אשר־עשית איתי טובה--את אשר סיגרני יהוה בידך, ולא הרגתני. א כד,יט וכי־ימצא איש את־אויבו, ושילחו בדרך טובה; ויהוה, ישלמך טובה, תחת היום הזה, אשר עשית לי. א כד,כ ועתה הנה ידעתי, כי מלוך תמלוך; וקמה, בידך, ממלכת, ישראל. א כד,כא ועתה, הישבעה לי ביהוה, אם־תכרית את־זרעי, אחריי; ואם־תשמיד את־שמי, מבית אבי. א כד,כב ויישבע דויד, לשאול; וילך שאול, אל־ביתו, ודויד ואנשיו, עלו על־המצודה. {ס}
א כה,א וימת שמואל--וייקבצו כל־ישראל ויספדו־לו, ויקברוהו בביתו ברמה; ויקם דויד, ויירד אל־מדבר פארן. {פ}
א כה,ב ואיש במעון ומעשהו בכרמל, והאיש גדול מאוד, ולו צאן שלושת־אלפים, ואלף עיזים; ויהי בגזוז את־צאנו, בכרמל. א כה,ג ושם האיש נבל, ושם אשתו אביגיל; והאישה טובת־שכל ויפת תואר, והאיש קשה ורע מעללים והוא כליבי. א כה,ד וישמע דויד, במדבר: כי־גוזז נבל, את־צאנו. א כה,ה וישלח דויד, עשרה נערים; ויאמר דויד לנערים, עלו כרמלה ובאתם אל־נבל, ושאלתם־לו בשמי, לשלום. א כה,ו ואמרתם כה, לחי; ואתה שלום וביתך שלום, וכול אשר־לך שלום. א כה,ז ועתה שמעתי, כי גוזזים לך; עתה, הרועים אשר־לך היו עימנו--לא הכלמנום ולא־נפקד להם מאומה, כל־ימי היותם בכרמל. א כה,ח שאל את־נעריך ויגידו לך, וימצאו הנערים חן בעיניך--כי־על־יום טוב, באנו; תנה־נא, את אשר תמצא ידך לעבדיך, ולבנך, לדויד. א כה,ט ויבואו נערי דויד, וידברו אל־נבל ככל־הדברים האלה בשם דויד; וינוחו. א כה,י ויען נבל את־עבדי דויד, ויאמר, מי דויד, ומי בן־ישי; היום, רבו עבדים, המתפרצים, איש מפני אדוניו. א כה,יא ולקחתי את־לחמי, ואת־מימיי, ואת טבחתי, אשר טבחתי לגוזזיי; ונתתי, לאנשים, אשר לא ידעתי, אי מזה המה. א כה,יב ויהפכו נערי־דויד, לדרכם; וישובו, ויבואו, ויגידו לו, ככול הדברים האלה. א כה,יג ויאמר דויד לאנשיו חגרו איש את־חרבו, ויחגרו איש את־חרבו, ויחגור גם־דויד, את־חרבו; ויעלו אחרי דויד, כארבע מאות איש, ומאתיים, ישבו על־הכלים. א כה,יד ולאביגיל אשת נבל, הגיד נער־אחד מהנערים לאמור: הנה שלח דויד מלאכים מהמדבר לברך את־אדונינו, ויעט בהם. א כה,טו והאנשים, טובים לנו מאוד; ולא הוכלמנו, ולא־פקדנו מאומה, כל־ימי התהלכנו איתם, בהיותנו בשדה. א כה,טז חומה היו עלינו, גם־לילה גם־יומם, כל־ימי היותנו עימם, רועים הצאן. א כה,יז ועתה, דעי וראי מה־תעשי--כי־כלתה הרעה אל־אדונינו, ועל כל־ביתו; והוא, בן־בלייעל, מידבר, אליו. א כה,יח ותמהר אביגיל ותיקח מאתיים לחם ושניים נבלי־יין, וחמש צאן עשויות וחמש סאים קלי, ומאה צימוקים, ומאתיים דבילים; ותשם, על־החמורים. א כה,יט ותאמר לנעריה עברו לפניי, הנני אחריכם באה; ולאישה נבל, לא הגידה. א כה,כ והיה היא רוכבת על־החמור, ויורדת בסתר ההר, והנה דויד ואנשיו, יורדים לקראתה; ותפגוש, אותם. א כה,כא ודויד אמר, אך לשקר שמרתי את־כל־אשר לזה במדבר, ולא־נפקד מכל־אשר־לו, מאומה; וישב־לי רעה, תחת טובה. א כה,כב כה־יעשה אלוהים לאויבי דויד, וכה יוסיף: אם־אשאיר מכל־אשר־לו עד־הבוקר, משתין בקיר. א כה,כג ותרא אביגיל, את־דויד, ותמהר, ותרד מעל החמור; ותיפול לאפי דויד, על־פניה, ותשתחו, ארץ. א כה,כד ותיפול, על־רגליו, ותאמר, בי־אני אדוני העוון; ותדבר־נא אמתך, באוזניך, ושמע, את דברי אמתך. א כה,כה אל־נא ישים אדוני את־ליבו אל־איש הבלייעל הזה על־נבל, כי כשמו כן־הוא--נבל שמו, ונבלה עימו; ואני, אמתך--לא ראיתי את־נערי אדוני, אשר שלחת. א כה,כו ועתה אדוני, חי־יהוה וחי־נפשך אשר מנעך יהוה מבוא בדמים, והושע ידך, לך; ועתה, יהיו כנבל אויביך, והמבקשים אל־אדוני, רעה. א כה,כז ועתה הברכה הזאת, אשר־הביא שפחתך לאדוני; וניתנה, לנערים, המתהלכים, ברגלי אדוני. א כה,כח שא נא, לפשע אמתך: כי עשה־יעשה יהוה לאדוני בית נאמן, כי־מלחמות יהוה אדוני נלחם, ורעה לא־תימצא בך, מימיך. א כה,כט ויקם אדם לרדופך, ולבקש את־נפשך; והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, את יהוה אלוהיך, ואת נפש אויביך יקלענה, בתוך כף הקלע. א כה,ל והיה, כי־יעשה יהוה לאדוני, ככול אשר־דיבר את־הטובה, עליך--וציווך לנגיד, על־ישראל. א כה,לא ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני, ולשפוך־דם חינם, ולהושיע אדוני, לו; והיטיב יהוה לאדוני, וזכרת את־אמתך. {ס}
א כה,לב ויאמר דויד, לאביגיל: ברוך יהוה אלוהי ישראל, אשר שלחך היום הזה לקראתי. א כה,לג וברוך טעמך, וברוכה את: אשר כליתיני היום הזה, מבוא בדמים, והושע ידי, לי. א כה,לד ואולם, חי־יהוה אלוהי ישראל, אשר מנעני, מהרע אותך: כי לולי מיהרת, ותבואת לקראתי--כי אם־נותר לנבל עד־אור הבוקר, משתין בקיר. א כה,לה וייקח דויד מידה, את אשר־הביאה לו; ולה אמר, עלי לשלום לביתך--ראי שמעתי בקולך, ואשא פנייך. א כה,לו ותבוא אביגיל אל־נבל והנה־לו משתה בביתו כמשתה המלך, ולב נבל טוב עליו, והוא שיכור, עד־מאוד; ולא־הגידה לו, דבר קטון וגדול--עד־אור הבוקר. א כה,לז ויהי בבוקר, בצאת היין מנבל, ותגד־לו אשתו, את־הדברים האלה; וימת ליבו בקרבו, והוא היה לאבן. א כה,לח ויהי, כעשרת הימים; וייגוף יהוה את־נבל, וימות. א כה,לט וישמע דויד, כי מת נבל, ויאמר ברוך יהוה אשר רב את־ריב חרפתי מיד נבל ואת־עבדו חשך מרעה, ואת רעת נבל השיב יהוה בראשו; וישלח דויד וידבר באביגיל, לקחתה לו לאישה. א כה,מ ויבואו עבדי דויד, אל־אביגיל--הכרמלה; וידברו אליה, לאמור, דויד שלחנו אלייך, לקחתך לו לאישה. א כה,מא ותקם, ותשתחו אפיים ארצה; ותאמר, הנה אמתך לשפחה, לרחוץ, רגלי עבדי אדוני. א כה,מב ותמהר ותקם אביגיל, ותרכב על־החמור, וחמש נערותיה, ההולכות לרגלה; ותלך, אחרי מלאכי דויד, ותהי־לו, לאישה. א כה,מג ואת־אחינועם לקח דויד, מיזרעאל; ותהיינה גם־שתיהן לו, לנשים. {ס}
א כה,מד ושאול, נתן את־מיכל בתו--אשת דויד: לפלטי בן־ליש, אשר מגלים. א כו,א ויבואו הזיפים אל־שאול, הגבעתה לאמור: הלוא דויד מסתתר בגבעת החכילה, על פני הישימון. א כו,ב ויקם שאול, ויירד אל־מדבר־זיף, ואיתו שלושת־אלפים איש, בחורי ישראל--לבקש את־דויד, במדבר־זיף. א כו,ג וייחן שאול בגבעת החכילה, אשר על־פני הישימון--על־הדרך; ודויד, יושב במדבר, וירא, כי בא שאול אחריו המדברה. א כו,ד וישלח דויד, מרגלים; ויידע, כי־בא שאול אל־נכון. א כו,ה ויקם דויד, ויבוא אל־המקום אשר חנה־שם שאול, וירא דויד את־המקום אשר שכב־שם שאול, ואבנר בן־נר שר־צבאו; ושאול שוכב במעגל, והעם חונים סביבותיו. א כו,ו ויען דויד ויאמר אל־אחימלך החיתי, ואל־אבישי בן־צרויה אחי יואב לאמור, מי־יירד איתי אל־שאול, אל־המחנה; ויאמר אבישי, אני ארד עימך. א כו,ז ויבוא דויד ואבישי אל־העם, לילה, והנה שאול שוכב ישן במעגל, וחניתו מעוכה־בארץ מראשותיו; ואבנר והעם, שוכבים סביבותיו. {ס}
א כו,ח ויאמר אבישי אל־דויד, סיגר אלוהים היום את־אויבך בידך; ועתה אכנו נא בחנית ובארץ, פעם אחת, ולא אשנה, לו. א כו,ט ויאמר דויד אל־אבישי, אל־תשחיתהו: כי מי שלח ידו, במשיח יהוה--וניקה. {פ}
א כו,י ויאמר דויד חי־יהוה, כי אם־יהוה ייגופנו; או־יומו יבוא ומת, או במלחמה יירד ונספה. א כו,יא חלילה לי מיהוה, משלוח ידי במשיח יהוה; ועתה קח־נא את־החנית אשר מראשותיו, ואת־צפחת המים--ונלכה־לנו. א כו,יב וייקח דויד את־החנית ואת־צפחת המים, מראשותי שאול, וילכו, להם; ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים--כי תרדמת יהוה, נפלה עליהם. א כו,יג ויעבור דויד העבר, ויעמוד על־ראש־ההר מרחוק: רב המקום, ביניהם. א כו,יד ויקרא דויד אל־העם, ואל־אבנר בן־נר לאמור, הלוא תענה, אבנר; ויען אבנר ויאמר, מי אתה קראת אל־המלך. {פ}
א כו,טו ויאמר דויד אל־אבנר הלוא־איש אתה, ומי כמוך בישראל, ולמה לא שמרת, אל־אדוניך המלך: כי־בא אחד העם, להשחית את־המלך אדוניך. א כו,טז לא־טוב הדבר הזה, אשר עשית--חי־יהוה כי בני־מוות אתם, אשר לא־שמרתם על־אדוניכם על־משיח יהוה; ועתה ראה, אי־חנית המלך ואת־צפחת המים--אשר מראשותיו. א כו,יז ויכר שאול, את־קול דויד, ויאמר, הקולך זה בני דויד; ויאמר דויד, קולי אדוני המלך. א כו,יח ויאמר, למה זה אדוני רודף אחרי עבדו: כי מה עשיתי, ומה־בידי רעה. א כו,יט ועתה, ישמע־נא אדוני המלך, את, דברי עבדו: אם־יהוה הסיתך בי, ירח מנחה, ואם בני האדם ארורים הם לפני יהוה, כי־גירשוני היום מהסתפח בנחלת יהוה לאמור לך עבוד אלוהים אחרים. א כו,כ ועתה, אל־ייפול דמי ארצה, מנגד, פני יהוה: כי־יצא מלך ישראל, לבקש את־פרעוש אחד, כאשר ירדוף הקורא, בהרים. א כו,כא ויאמר שאול חטאתי שוב בני־דויד, כי לא־ארע לך עוד, תחת אשר יקרה נפשי בעיניך, היום הזה: הנה הסכלתי ואשגה, הרבה מאוד. א כו,כב ויען דויד ויאמר, הנה חנית המלך; ויעבור אחד מהנערים, וייקחהא. א כו,כג ויהוה ישיב לאיש, את־צדקתו ואת־אמונתו--אשר נתנך יהוה היום, ביד, ולא אביתי, לשלוח ידי במשיח יהוה. א כו,כד והנה, כאשר גדלה נפשך היום הזה--בעיניי: כן תגדל נפשי בעיני יהוה, ויצילני מכל־צרה. {פ}
א כו,כה ויאמר שאול אל־דויד, ברוך אתה בני דויד--גם עשה תעשה, וגם יכול תוכל; וילך דויד לדרכו, ושאול שב למקומו. {פ}
א כז,א ויאמר דויד אל־ליבו, עתה איספה יום־אחד ביד־שאול; אין־לי טוב כי הימלט אימלט אל־ארץ פלשתים, ונואש ממני שאול לבקשני עוד בכל־גבול ישראל, ונמלטתי, מידו. א כז,ב ויקם דויד--ויעבור הוא, ושש־מאות איש אשר עימו: אל־אכיש בן־מעוך, מלך גת. א כז,ג ויישב דויד עם־אכיש בגת הוא ואנשיו, איש וביתו: דויד, ושתי נשיו, אחינועם היזרעאלית, ואביגיל אשת־נבל הכרמלית. א כז,ד ויוגד לשאול, כי־ברח דויד גת; ולא־יסף עוד, לבקשו. {ס}
א כז,ה ויאמר דויד אל־אכיש, אם־נא מצאתי חן בעיניך ייתנו־לי מקום באחת ערי השדה--ואשבה שם; ולמה יישב עבדך בעיר הממלכה, עימך. א כז,ו וייתן־לו אכיש ביום ההוא, את־ציקלג; לכן הייתה ציקלג למלכי יהודה, עד היום הזה. {פ}
א כז,ז ויהי מספר הימים, אשר־ישב דויד בשדה פלשתים--ימים, וארבעה חודשים. א כז,ח ויעל דויד ואנשיו, ויפשטו אל־הגשורי והגזרי והעמלקי: כי הנה יושבות הארץ, אשר מעולם, בואכה שורה, ועד־ארץ מצריים. א כז,ט והכה דויד את־הארץ, ולא יחייה איש ואישה; ולקח צאן ובקר וחמורים וגמלים, ובגדים, וישב, ויבוא אל־אכיש. א כז,י ויאמר אכיש, אל־פשטתם היום; ויאמר דויד, על־נגב יהודה ועל־נגב הירחמאלי, ואל־נגב, הקיני. א כז,יא ואיש ואישה לא־יחייה דויד, להביא גת לאמור--פן־יגידו עלינו, לאמור: כה־עשה דויד, וכה משפטו, כל־הימים, אשר ישב בשדה פלשתים. א כז,יב ויאמן אכיש, בדויד לאמור: הבאש הבאיש בעמו בישראל, והיה לי לעבד עולם. {פ}
א כח,א ויהי, בימים ההם, ויקבצו פלשתים את־מחניהם לצבא, להילחם בישראל; ויאמר אכיש, אל־דויד, ידוע תדע כי איתי תצא במחנה, אתה ואנשיך. א כח,ב ויאמר דויד, אל־אכיש, לכן אתה תדע, את אשר־יעשה עבדך; ויאמר אכיש, אל־דויד, לכן שומר לראשי אשימך, כל־הימים. {פ}
א כח,ג ושמואל מת--ויספדו־לו כל־ישראל, ויקברוהו ברמה ובעירו; ושאול, הסיר האובות ואת־היידעונים--מהארץ. א כח,ד וייקבצו פלשתים, ויבואו ויחנו בשונם; ויקבוץ שאול את־כל־ישראל, ויחנו בגלבוע. א כח,ה וירא שאול, את־מחנה פלשתים; ויירא, ויחרד ליבו מאוד. א כח,ו וישאל שאול ביהוה, ולא ענהו יהוה--גם בחלומות גם באורים, גם בנביאים. א כח,ז ויאמר שאול לעבדיו, בקשו־לי אשת בעלת־אוב, ואלכה אליה, ואדרשה־בה; ויאמרו עבדיו אליו, הנה אשת בעלת־אוב בעין דור. א כח,ח ויתחפש שאול, וילבש בגדים אחרים, וילך הוא ושני אנשים עימו, ויבואו אל־האישה לילה; ויאמר, קוסמי־נא לי באוב, והעלי לי, את אשר־אומר אלייך. א כח,ט ותאמר האישה אליו, הנה אתה ידעת את אשר־עשה שאול, אשר הכרית את־האובות ואת־היידעוני, מן־הארץ; ולמה אתה מתנקש בנפשי, להמיתני. א כח,י ויישבע לה שאול, ביהוה לאמור: חי־יהוה, אם־ייקרך עוון בדבר הזה. א כח,יא ותאמר, האישה, את־מי, אעלה־לך; ויאמר, את־שמואל העלי־לי. א כח,יב ותרא האישה את־שמואל, ותזעק בקול גדול; ותאמר האישה אל־שאול לאמור למה רימיתני, ואתה שאול. א כח,יג ויאמר לה המלך אל־תיראי, כי מה ראית; ותאמר האישה אל־שאול, אלוהים ראיתי עולים מן־הארץ. א כח,יד ויאמר לה, מה־תוארו, ותאמר איש זקן עולה, והוא עוטה מעיל; ויידע שאול כי־שמואל הוא, וייקוד אפיים ארצה וישתחו. {ס}
א כח,טו ויאמר שמואל אל־שאול, למה הרגזתני להעלות אותי; ויאמר שאול צר־לי מאוד ופלשתים נלחמים בי, ואלוהים סר מעליי ולא־ענני עוד גם ביד־הנביאים גם־בחלומות, ואקראה לך, להודיעני מה אעשה. {ס}
א כח,טז ויאמר שמואל, ולמה תשאלני: ויהוה סר מעליך, ויהי ערך. א כח,יז ויעש יהוה לו, כאשר דיבר בידי; ויקרע יהוה את־הממלכה מידך, וייתנה לריעך לדויד. א כח,יח כאשר לא־שמעת בקול יהוה, ולא־עשית חרון־אפו בעמלק; על־כן הדבר הזה, עשה־לך יהוה היום הזה. א כח,יט וייתן יהוה גם את־ישראל עימך, ביד־פלשתים, ומחר, אתה ובניך עימי; גם את־מחנה ישראל, ייתן יהוה ביד־פלשתים. א כח,כ וימהר שאול, וייפול מלוא־קומתו ארצה, ויירא מאוד, מדברי שמואל; גם־כוח, לא־היה בו--כי לא אכל לחם, כל־היום וכל־הלילה. א כח,כא ותבוא האישה אל־שאול, ותרא כי־נבהל מאוד; ותאמר אליו, הנה שמעה שפחתך בקולך, ואשים נפשי בכפי, ואשמע את־דבריך אשר דיברת אליי. א כח,כב ועתה, שמע־נא גם־אתה בקול שפחתך, ואשימה לפניך פת־לחם, ואכול; ויהי בך כוח, כי תלך בדרך. א כח,כג וימאן, ויאמר לא אוכל, ויפרצו־בו עבדיו וגם־האישה, וישמע לקולם; ויקם, מהארץ, ויישב, אל־המיטה. א כח,כד ולאישה עגל־מרבק בבית, ותמהר ותזבחהו; ותיקח־קמח ותלש, ותאפהו מצות. א כח,כה ותגש לפני־שאול ולפני עבדיו, ויאכלו; ויקומו וילכו, בלילה ההוא. {פ}
א כט,א ויקבצו פלשתים את־כל־מחניהם, אפקה; וישראל חונים, בעין אשר ביזרעאל. א כט,ב וסרני פלשתים עוברים, למאות ולאלפים; ודויד ואנשיו, עוברים באחרונה--עם־אכיש. א כט,ג ויאמרו שרי פלשתים, מה העברים האלה; ויאמר אכיש אל־שרי פלשתים, הלוא־זה דויד עבד שאול מלך־ישראל אשר היה איתי זה ימים או־זה שנים, ולא־מצאתי בו מאומה, מיום נופלו עד־היום הזה. {פ}
א כט,ד ויקצפו עליו שרי פלשתים, ויאמרו לו שרי פלשתים השב את־האיש וישוב אל־מקומו אשר הפקדתו שם, ולא־יירד עימנו במלחמה, ולא־יהיה־לנו לשטן במלחמה; ובמה, יתרצה זה אל־אדוניו--הלוא, בראשי האנשים ההם. א כט,ה הלוא־זה דויד, אשר יענו־לו במחולות לאמור: הכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו. {ס}
א כט,ו ויקרא אכיש אל־דויד, ויאמר אליו חי־יהוה כי־ישר אתה וטוב בעיניי צאתך ובואך איתי במחנה--כי לא־מצאתי בך רעה, מיום בואך אליי עד־היום הזה; ובעיני הסרנים, לא־טוב אתה. א כט,ז ועתה שוב, ולך בשלום; ולא־תעשה רע, בעיני סרני פלשתים. {ס}
א כט,ח ויאמר דויד אל־אכיש, כי מה עשיתי ומה־מצאת בעבדך, מיום אשר הייתי לפניך, עד היום הזה: כי לא אבוא ונלחמתי, באויבי אדוני המלך. א כט,ט ויען אכיש, ויאמר אל־דויד, ידעתי, כי טוב אתה בעיניי כמלאך אלוהים; אך שרי פלשתים אמרו, לא־יעלה עימנו במלחמה. א כט,י ועתה השכם בבוקר, ועבדי אדוניך אשר־באו איתך; והשכמתם בבוקר, ואור לכם ולכו. א כט,יא וישכם דויד הוא ואנשיו, ללכת בבוקר, לשוב, אל־ארץ פלשתים; ופלשתים, עלו יזרעאל. {ס}
א ל,א ויהי בבוא דויד ואנשיו, ציקלג--ביום השלישי; ועמלקי פשטו, אל־נגב ואל־ציקלג, ויכו את־ציקלג, וישרפו אותה באש. א ל,ב וישבו את־הנשים אשר־בה מקטון ועד־גדול, לא המיתו איש; וינהגו, וילכו לדרכם. א ל,ג ויבוא דויד ואנשיו אל־העיר, והנה שרופה באש; ונשיהם ובניהם ובנותיהם, נשבו. א ל,ד ויישא דויד והעם אשר־איתו, את־קולם--ויבכו: עד אשר אין־בהם כוח, לבכות. א ל,ה ושתי נשי־דויד, נשבו--אחינועם, היזרעאלית, ואביגיל, אשת נבל הכרמלי. א ל,ו ותצר לדויד מאוד, כי־אמרו העם לסוקלו--כי־מרה נפש כל־העם, איש על־בניו ועל־בנותיו; ויתחזק דויד, ביהוה אלוהיו. {ס}
א ל,ז ויאמר דויד, אל־אביתר הכוהן בן־אחימלך, הגישה־נא לי, האיפוד; ויגש אביתר את־האיפוד, אל־דויד. א ל,ח וישאל דויד ביהוה לאמור, ארדוף אחרי הגדוד־הזה האשיגנו; ויאמר לו רדוף, כי־השג תשיג והצל תציל. א ל,ט וילך דויד, הוא ושש־מאות איש אשר איתו, ויבואו, עד־נחל הבשור; והנותרים, עמדו. א ל,י וירדוף דויד, הוא וארבע־מאות איש; ויעמדו, מאתיים איש, אשר פיגרו, מעבור את־נחל הבשור. א ל,יא וימצאו איש־מצרי בשדה, ויקחו אותו אל־דויד; וייתנו־לו לחם ויאכל, וישקוהו מים. א ל,יב וייתנו־לו פלח דבילה ושני צימוקים, ויאכל, ותשב רוחו, אליו: כי לא־אכל לחם, ולא־שתה מים, שלושה ימים, ושלושה לילות. {ס}
א ל,יג ויאמר לו דויד למי־אתה, ואי מזה אתה; ויאמר נער מצרי אנוכי, עבד לאיש עמלקי, ויעזבני אדוני כי חליתי, היום שלושה. א ל,יד אנחנו פשטנו נגב הכרתי, ועל־אשר ליהודה--ועל־נגב כלב; ואת־ציקלג, שרפנו באש. א ל,טו ויאמר אליו דויד, התורידני אל־הגדוד הזה; ויאמר הישבעה לי באלוהים אם־תמיתני, ואם־תסגירני ביד־אדוני, ואורידך, אל־הגדוד הזה. א ל,טז ויורידהו, והנה נטושים על־פני כל־הארץ; אוכלים ושותים, וחוגגים, בכול השלל הגדול, אשר לקחו מארץ פלשתים ומארץ יהודה. א ל,יז ויכם דויד מהנשף ועד־הערב, למוחרתם; ולא־נמלט מהם איש, כי אם־ארבע מאות איש־נער אשר־רכבו על־הגמלים וינוסו. א ל,יח ויצל דויד, את כל־אשר לקחו עמלק; ואת־שתי נשיו, הציל דויד. א ל,יט ולא נעדר־להם מן־הקטון ועד־הגדול ועד־בנים ובנות, ומשלל, ועד כל־אשר לקחו, להם: הכול, השיב דויד. א ל,כ וייקח דויד, את־כל־הצאן והבקר; נהגו, לפני המקנה ההוא, ויאמרו, זה שלל דויד. א ל,כא ויבוא דויד, אל־מאתיים האנשים אשר־פיגרו מלכת אחרי דויד ויושיבום בנחל הבשור, וייצאו לקראת דויד, ולקראת העם אשר־איתו; וייגש דויד את־העם, וישאל להם לשלום. {ס}
א ל,כב ויען כל־איש־רע ובלייעל, מהאנשים אשר הלכו עם־דויד, ויאמרו יען אשר לא־הלכו עימי, לא־ניתן להם מהשלל אשר הצלנו: כי־אם־איש את־אשתו ואת־בניו, וינהגו וילכו. {ס}
א ל,כג ויאמר דויד, לא־תעשו כן אחיי: את אשר־נתן יהוה לנו, וישמור אותנו, וייתן את־הגדוד הבא עלינו, בידנו. א ל,כד ומי ישמע לכם, לדבר הזה: כי כחלק היורד במלחמה, וכחלק היושב על־הכלים--יחדיו יחלוקו. {ס}
א ל,כה ויהי, מהיום ההוא ומעלה; וישימהא לחוק ולמשפט, לישראל, עד, היום הזה. {פ}
א ל,כו ויבוא דויד אל־ציקלג, וישלח מהשלל לזקני יהודה לריעיהו לאמור: הנה לכם {ר}
ברכה, משלל אויבי יהוה. {ס}
א ל,כז לאשר בבית־אל {ס} ולאשר {ר}
ברמות־נגב, {ס} ולאשר ביתיר. {ס}
א ל,כח ולאשר {ר}
בערוער {ס} ולאשר בשפמות, {ס} ולאשר {ר}
באשתמוע. {ס}
א ל,כט ולאשר ברכל, {ס} ולאשר {ר}
בערי הירחמאלי, {ס} ולאשר, בערי הקיני. {ס}
א ל,ל ולאשר {ר}
בחורמה {ס} ולאשר בבור־עשן, {ס} ולאשר {ר}
בעתך. {ס}
א ל,לא ולאשר, בחברון; ולכל־המקומות אשר- {ר}
התהלך־שם דויד, הוא ואנשיו. {פ}
א לא,א ופלשתים, נלחמים בישראל; וינוסו אנשי ישראל, מפני פלשתים, וייפלו חללים, בהר הגלבוע. א לא,ב וידבקו פלשתים, את־שאול ואת־בניו; ויכו פלשתים, את־יהונתן ואת־אבינדב ואת־מלכישוע--בני שאול. א לא,ג ותכבד המלחמה אל־שאול, וימצאוהו המורים אנשים בקשת; ויחל מאוד, מהמורים. א לא,ד ויאמר שאול לנושא כליו שלוף חרבך ודוקרני בה, פן־יבואו הערלים האלה ודקרוני והתעללו־בי, ולא אבה נושא כליו, כי ירא מאוד; וייקח שאול את־החרב, וייפול עליה. א לא,ה וירא נושא־כליו, כי מת שאול; וייפול גם־הוא על־חרבו, וימת עימו. א לא,ו וימת שאול ושלושת בניו ונושא כליו גם כל־אנשיו, ביום ההוא--יחדיו. א לא,ז ויראו אנשי־ישראל אשר־בעבר העמק ואשר בעבר הירדן, כי־נסו אנשי ישראל, וכי־מתו, שאול ובניו; ויעזבו את־הערים, וינוסו, ויבואו פלשתים, ויישבו בהן. {פ}
א לא,ח ויהי, ממוחרת, ויבואו פלשתים, לפשט את־החללים; וימצאו את־שאול ואת־שלושת בניו, נופלים בהר הגלבוע. א לא,ט ויכרתו, את־ראשו, ויפשיטו, את־כליו; וישלחו בארץ־פלשתים סביב, לבשר בית עצביהם--ואת־העם. א לא,י וישימו, את־כליו, בית, עשתרות; ואת־גווייתו, תקעו, בחומת, בית שן. א לא,יא וישמעו אליו, יושבי יבש גלעד, את אשר־עשו פלשתים, לשאול. א לא,יב ויקומו כל־איש חיל, וילכו כל־הלילה, ויקחו את־גוויית שאול ואת גווייות בניו, מחומת בית שן; ויבואו יבשה, וישרפו אותם שם. א לא,יג ויקחו, את־עצמותיהם, ויקברו תחת־האשל, ביבשה; ויצומו, שבעת ימים. {פ}
ב א,א ויהי, אחרי מות שאול, ודויד שב, מהכות את־העמלק; ויישב דויד בציקלג, ימים שניים. ב א,ב ויהי ביום השלישי, והנה איש בא מן־המחנה מעם שאול, ובגדיו קרועים, ואדמה על־ראשו; ויהי בבואו אל־דויד, וייפול ארצה וישתחו. ב א,ג ויאמר לו דויד, אי מזה תבוא; ויאמר אליו, ממחנה ישראל נמלטתי. ב א,ד ויאמר אליו דויד מה־היה הדבר, הגד־נא לי; ויאמר אשר־נס העם מן־המלחמה, וגם־הרבה נפל מן־העם וימותו, וגם שאול ויהונתן בנו, מתו. ב א,ה ויאמר דויד, אל־הנער המגיד לו: איך ידעת, כי־מת שאול ויהונתן בנו. ב א,ו ויאמר הנער המגיד לו, נקרוא נקריתי בהר הגלבוע, והנה שאול, נשען על־חניתו; והנה הרכב ובעלי הפרשים, הדביקוהו. ב א,ז וייפן אחריו, ויראני; ויקרא אליי, ואומר הנני. ב א,ח ויאמר לי, מי־אתה; ואומר אליו, עמלקי אנוכי. ב א,ט ויאמר אליי, עמוד־נא עליי ומותתני--כי אחזני, השבץ: כי־כל־עוד נפשי, בי. ב א,י ואעמוד עליו, ואמותתהו--כי ידעתי, כי לא יחיה אחרי נפלו; ואקח הנזר אשר על־ראשו, ואצעדה אשר על־זרועו, ואביאם אל־אדוני, הנה. ב א,יא ויחזק דויד בבגדיו, ויקרעם; וגם כל־האנשים, אשר איתו. ב א,יב ויספדו, ויבכו, ויצומו, עד־הערב: על־שאול ועל־יהונתן בנו, ועל־עם יהוה ועל־בית ישראל--כי נפלו, בחרב. {פ}
ב א,יג ויאמר דויד, אל־הנער המגיד לו, אי מזה, אתה; ויאמר, בן־איש גר עמלקי אנוכי. ב א,יד ויאמר אליו, דויד: איך, לא יראת, לשלוח ידך, לשחת את־משיח יהוה. ב א,טו ויקרא דויד, לאחד מהנערים, ויאמר, גש פגע־בו; ויכהו, וימות. ב א,טז ויאמר אליו דויד, דמך על־ראשך: כי פיך, ענה בך לאמור, אנוכי מותתי, את־משיח יהוה. {פ}
ב א,יז ויקונן דויד, את־הקינה הזאת, על־שאול, ועל־יהונתן בנו. ב א,יח ויאמר, ללמד בני־יהודה קשת, הנה כתובה, על־ספר הישר. ב א,יט הצבי, ישראל, על־במותיך, חלל: איך, נפלו גיבורים. ב א,כ אל־תגידו בגת, אל־תבשרו בחוצות אשקלון: פן־תשמחנה בנות פלשתים, פן־תעלוזנה בנות הערלים. ב א,כא הרי בגלבוע, אל־טל ואל־מטר עליכם--ושדי תרומות: כי שם נגעל, מגן גיבורים--מגן שאול, בלי משיח בשמן. ב א,כב מדם חללים, מחלב גיבורים--קשת יהונתן, לא נשוג אחור; וחרב שאול, לא תשוב ריקם. ב א,כג שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם, לא נפרדו; מנשרים קלו, מאריות גברו. ב א,כד בנות, ישראל--אל־שאול, בכינה; המלבישכם שני, עם־עדנים, המעלה עדי זהב, על לבושכן. ב א,כה איך נפלו גיבורים, בתוך המלחמה--יהונתן, על־במותיך חלל. ב א,כו צר־לי עליך, אחי יהונתן--נעמת לי, מאוד; נפלאתה אהבתך לי, מאהבת נשים. ב א,כז איך נפלו גיבורים, ויאבדו כלי מלחמה. {פ}
ב ב,א ויהי אחרי־כן, וישאל דויד ביהוה לאמור האעלה באחת ערי יהודה, ויאמר יהוה אליו, עלה; ויאמר דויד אנה אעלה, ויאמר חברונה. ב ב,ב ויעל שם דויד, וגם שתי נשיו--אחינועם, היזרעאלית, ואביגיל, אשת נבל הכרמלי. ב ב,ג ואנשיו אשר־עימו העלה דויד, איש וביתו; ויישבו, בערי חברון. ב ב,ד ויבואו אנשי יהודה, וימשחו־שם את־דויד למלך על־בית יהודה; ויגידו לדויד, לאמור, אנשי יבש גלעד, אשר קברו את־שאול. {ס}
ב ב,ה וישלח דויד מלאכים, אל־אנשי יבש גלעד; ויאמר אליהם, ברוכים אתם ליהוה, אשר עשיתם החסד הזה עם־אדוניכם עם־שאול, ותקברו אותו. ב ב,ו ועתה, יעש־יהוה עימכם חסד ואמת; וגם אנוכי, אעשה איתכם הטובה הזאת, אשר עשיתם, הדבר הזה. ב ב,ז ועתה תחזקנה ידיכם, והיו לבני־חיל--כי־מת, אדוניכם שאול; וגם־אותי, משחו בית־יהודה למלך--עליהם. {פ}
ב ב,ח ואבנר בן־נר, שר־צבא אשר לשאול--לקח, את־איש בושת בן־שאול, ויעבירהו, מחניים. ב ב,ט וימליכהו, אל־הגלעד, ואל־האשורי, ואל־יזרעאל; ועל־אפריים, ועל־בנימין, ועל־ישראל, כולו. {פ}
ב ב,י בן־ארבעים שנה איש־בושת בן־שאול, במולכו על־ישראל, ושתיים שנים, מלך; אך בית יהודה, היו אחרי דויד. ב ב,יא ויהי מספר הימים, אשר היה דויד מלך בחברון על־בית יהודה--שבע שנים, ושישה חודשים. {ס}
ב ב,יב וייצא אבנר בן־נר, ועבדי איש־בושת בן־שאול, ממחניים, גבעונה. ב ב,יג ויואב בן־צרויה ועבדי דויד, יצאו, ויפגשום על־בריכת גבעון, יחדיו; ויישבו אלה על־הבריכה, מזה, ואלה על־הבריכה, מזה. ב ב,יד ויאמר אבנר, אל־יואב, יקומו נא הנערים, וישחקו לפנינו; ויאמר יואב, יקומו. ב ב,טו ויקומו, ויעברו במספר--שנים עשר לבנימין, ולאיש בושת בן־שאול, ושנים עשר, מעבדי דויד. ב ב,טז ויחזיקו איש בראש ריעהו, וחרבו בצד ריעהו, וייפלו, יחדיו; ויקרא למקום ההוא, חלקת הצורים אשר בגבעון. ב ב,יז ותהי המלחמה קשה עד־מאוד, ביום ההוא; ויינגף אבנר ואנשי ישראל, לפני עבדי דויד. ב ב,יח ויהיו־שם, שלושה בני צרויה--יואב ואבישי, ועשהאל; ועשהאל קל ברגליו, כאחד הצביים אשר בשדה. ב ב,יט וירדוף עשהאל, אחרי אבנר; ולא־נטה ללכת, על־הימין ועל־השמאל, מאחרי, אבנר. ב ב,כ וייפן אבנר, אחריו, ויאמר, האתה זה עשהאל; ויאמר, אנוכי. ב ב,כא ויאמר לו אבנר, נטה לך על־ימינך או על־שמאלך, ואחוז לך אחד מהנערים, וקח־לך את־חליצתו; ולא־אבה עשהאל, לסור מאחריו. ב ב,כב ויוסף עוד אבנר, לאמור אל־עשהאל, סור לך, מאחריי: למה אכך, ארצה, ואיך אשא פניי, אל־יואב אחיך. ב ב,כג וימאן לסור, ויכהו אבנר באחרי החנית אל־החומש ותצא החנית מאחריו, וייפול־שם, וימת תחתיו; ויהי כל־הבא אל־המקום אשר־נפל שם עשהאל, וימות--ויעמודו. ב ב,כד וירדפו יואב ואבישי, אחרי אבנר; והשמש באה--והמה באו עד־גבעת אמה, אשר על־פני־גיח דרך מדבר גבעון. ב ב,כה ויתקבצו בני־בנימין אחרי אבנר, ויהיו לאגודה אחת; ויעמדו, על ראש־גבעה אחת. ב ב,כו ויקרא אבנר אל־יואב, ויאמר הלנצח תאכל חרב--הלוא ידעת, כי־מרה תהיה באחרונה; ועד־מתיי לא־תאמר לעם, לשוב מאחרי אחיהם. ב ב,כז ויאמר יואב--חי האלוהים, כי לולא דיברת: כי אז מהבוקר נעלה העם, איש מאחרי אחיו. ב ב,כח ויתקע יואב, בשופר, ויעמדו כל־העם, ולא־ירדפו עוד אחרי ישראל; ולא־יספו עוד, להילחם. ב ב,כט ואבנר ואנשיו, הלכו בערבה, כול, הלילה ההוא; ויעברו את־הירדן, וילכו כל־הבתרון, ויבואו, מחניים. ב ב,ל ויואב, שב מאחרי אבנר, ויקבוץ, את־כל־העם; וייפקדו מעבדי דויד, תשעה־עשר איש--ועשהאל. ב ב,לא ועבדי דויד, הכו מבנימין, ובאנשי, אבנר: שלוש־מאות ושישים איש, מתו. ב ב,לב וישאו, את־עשהאל, ויקברוהו בקבר אביו, אשר בית לחם; וילכו כל־הלילה, יואב ואנשיו, וייאור להם, בחברון. ב ג,א ותהי המלחמה, ארוכה, בין בית שאול, ובין בית דויד; ודויד הולך וחזק, ובית שאול הולכים ודלים. {ס}
ב ג,ב וייוולדו לדויד בנים, בחברון; ויהי בכורו אמנון, לאחינועם היזרעאלית. ב ג,ג ומשנהו כלאב, לאביגיל אשת נבל הכרמלי; והשלישי אבשלום בן־מעכה, בת־תלמיי מלך גשור. ב ג,ד והרביעי, אדונייה בן־חגית; והחמישי, שפטיה בן־אביטל. ב ג,ה והשישי יתרעם, לעגלה אשת דויד; אלה יולדו לדויד, בחברון. {פ}
ב ג,ו ויהי, בהיות המלחמה, בין בית שאול, ובין בית דויד; ואבנר היה מתחזק, בבית שאול. ב ג,ז ולשאול פילגש, ושמה רצפה בת־איה; ויאמר, אל־אבנר, מדוע באת, אל־פילגש אבי. ב ג,ח וייחר לאבנר מאוד על־דברי איש־בושת, ויאמר הראש כלב אנוכי אשר ליהודה, היום אעשה־חסד עם־בית שאול אביך אל־אחיו ואל־מריעיהו, ולא המציתיך ביד־דויד; ותפקוד עליי עוון האישה, היום. {ס}
ב ג,ט כה־יעשה אלוהים לאבנר, וכה יוסיף לו: כי, כאשר נשבע יהוה לדויד--כי־כן, אעשה־לו. ב ג,י להעביר הממלכה, מבית שאול; ולהקים את־כיסא דויד, על־ישראל ועל־יהודה--מדן, ועד־באר שבע. ב ג,יא ולא־יכול עוד, להשיב את־אבנר דבר, מיראתו, אותו. {ס}
ב ג,יב וישלח אבנר מלאכים אל־דויד תחתיו לאמור, למי־ארץ: לאמור, כורתה בריתך איתי, והנה ידי עימך, להסב אליך את־כל־ישראל. ב ג,יג ויאמר טוב--אני, אכרות איתך ברית: אך דבר אחד אנוכי שואל מאיתך לאמור, לא־תראה את־פניי--כי אם־לפני הביאך את מיכל בת־שאול, בבואך לראות את־פניי. {ס}
ב ג,יד וישלח דויד מלאכים, אל־איש־בושת בן־שאול לאמור: תנה את־אשתי, את־מיכל, אשר אירשתי לי, במאה עורלות פלשתים. ב ג,טו וישלח איש בושת, וייקחהא מעם איש--מעם, פלטיאל בן־ליש. ב ג,טז וילך איתה אישה, הלוך ובכה אחריה--עד־בחורים; ויאמר אליו אבנר לך שוב, וישוב. ב ג,יז ודבר־אבנר היה, עם־זקני ישראל לאמור: גם־תמול, גם־שלשום, הייתם מבקשים את־דויד למלך, עליכם. ב ג,יח ועתה, עשו: כי יהוה, אמר אל־דויד לאמור, ביד דויד עבדי הושיע את־עמי ישראל מיד פלשתים, ומיד כל־אויביהם. ב ג,יט וידבר גם־אבנר, באוזני בנימין; וילך גם־אבנר, לדבר באוזני דויד בחברון, את כל־אשר־טוב בעיני ישראל, ובעיני כל־בית בנימין. ב ג,כ ויבוא אבנר אל־דויד חברון, ואיתו עשרים אנשים; ויעש דויד לאבנר ולאנשים אשר־איתו, משתה. ב ג,כא ויאמר אבנר אל־דויד אקומה ואלכה ואקבצה אל־אדוני המלך את־כל־ישראל, ויכרתו איתך ברית, ומלכת, בכול אשר־תאווה נפשך; וישלח דויד את־אבנר, וילך בשלום. ב ג,כב והנה עבדי דויד ויואב בא מהגדוד, ושלל רב עימם הביאו; ואבנר, איננו עם־דויד בחברון--כי שילחו, וילך בשלום. ב ג,כג ויואב וכל־הצבא אשר־איתו, באו; ויגידו ליואב, לאמור, בא־אבנר בן־נר אל־המלך, וישלחהו וילך בשלום. ב ג,כד ויבוא יואב אל־המלך, ויאמר מה עשית: הנה־בא אבנר אליך, למה־זה שילחתו וילך הלוך. ב ג,כה ידעת את־אבנר בן־נר, כי לפתותך בא; ולדעת את־מוצאך, ואת־מובאך, ולדעת, את כל־אשר אתה עושה. ב ג,כו וייצא יואב, מעם דויד, וישלח מלאכים אחרי אבנר, וישיבו אותו מבור הסירה; ודויד, לא ידע. ב ג,כז וישב אבנר, חברון, ויטהו יואב אל־תוך השער, לדבר איתו בשלי; ויכהו שם, החומש--וימת, בדם עשהאל אחיו. ב ג,כח וישמע דויד, מאחרי כן, ויאמר נקי אנוכי וממלכתי מעם יהוה, עד־עולם--מדמי, אבנר בן־נר. ב ג,כט יחולו על־ראש יואב, ואל כל־בית אביו; ואל־ייכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך, ונופל בחרב--וחסר־לחם. ב ג,ל ויואב ואבישי אחיו, הרגו לאבנר: על אשר המית את־עשהאל אחיהם, בגבעון--במלחמה. {ס}
ב ג,לא ויאמר דויד אל־יואב ואל־כל־העם אשר־איתו, קרעו בגדיכם וחגרו שקים, וספדו, לפני אבנר; והמלך דויד, הולך אחרי המיטה. ב ג,לב ויקברו את־אבנר, בחברון; ויישא המלך את־קולו, ויבך אל־קבר אבנר, ויבכו, כל־העם. {ס}
ב ג,לג ויקונן המלך אל־אבנר, ויאמר: הכמות נבל, ימות אבנר. ב ג,לד ידיך לא־אסורות, ורגליך לא־לנחושתיים הוגשו, כנפול לפני בני־עוולה, נפלת; ויוסיפו כל־העם, לבכות עליו. ב ג,לה ויבוא כל־העם, להברות את־דויד לחם--בעוד היום; ויישבע דויד לאמור, כה יעשה־לי אלוהים וכה יוסיף, כי אם־לפני בוא־השמש אטעם־לחם, או כל־מאומה. ב ג,לו וכל־העם הכירו, וייטב בעיניהם, ככול אשר עשה המלך, בעיני כל־העם טוב. ב ג,לז ויידעו כל־העם וכל־ישראל, ביום ההוא: כי לא הייתה מהמלך, להמית את־אבנר בן־נר. {ס}
ב ג,לח ויאמר המלך, אל־עבדיו: הלוא תדעו--כי־שר וגדול נפל היום הזה, בישראל. ב ג,לט ואנוכי היום רך ומשוח מלך, והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני: ישלם יהוה לעושה הרעה, כרעתו. {פ}
ב ד,א וישמע בן־שאול, כי מת אבנר בחברון, וירפו, ידיו; וכל־ישראל, נבהלו. ב ד,ב ושני אנשים שרי־גדודים היו בן־שאול שם האחד בענה ושם השני רכב, בני רימון הבארותי--מבני בנימין: כי גם־בארות, תיחשב על־בנימין. ב ד,ג ויברחו הבארותים, גיתיימה; ויהיו־שם גרים, עד היום הזה. {ס}
ב ד,ד וליהונתן, בן־שאול, בן, נכה רגליים; בן־חמש שנים היה בבוא שמועת שאול ויהונתן מיזרעאל, ותישאהו אומנתו ותנוס, ויהי בחופזה לנוס וייפול וייפסח, ושמו מפיבושת. ב ד,ה וילכו בני־רימון הבארותי, רכב ובענה, ויבואו כחום היום, אל־בית איש בושת; והוא שוכב, את משכב הצוהריים. ב ד,ו והנה באו עד־תוך הבית, לוקחי חיטים, ויכוהו, אל־החומש; ורכב ובענה אחיו, נמלטו. ב ד,ז ויבואו הבית, והוא־שוכב על־מיטתו בחדר משכבו, ויכוהו וימיתוהו, ויסירו את־ראשו; ויקחו, את־ראשו, וילכו דרך הערבה, כל־הלילה. ב ד,ח ויביאו את־ראש איש־בושת אל־דויד, חברון, ויאמרו אל־המלך, הנה־ראש איש־בושת בן־שאול אויבך אשר ביקש את־נפשך; וייתן יהוה לאדוני המלך נקמות, היום הזה, משאול, ומזרעו. ב ד,ט ויען דויד את־רכב ואת־בענה אחיו, בני רימון הבארותי--ויאמר להם: חי־יהוה, אשר־פדה את־נפשי מכל־צרה. ב ד,י כי המגיד לי לאמור הנה־מת שאול, והוא־היה כמבשר בעיניו, ואוחזה בו, ואהרגהו בציקלג--אשר לתיתי־לו, בשורה. ב ד,יא אף כי־אנשים רשעים, הרגו את־איש־צדיק בביתו--על־משכבו; ועתה, הלוא אבקש את־דמו מידכם, וביערתי אתכם, מן־הארץ. ב ד,יב ויצו דויד את־הנערים ויהרגום, ויקצצו את־ידיהם ואת־רגליהם, ויתלו על־הבריכה, בחברון; ואת ראש איש־בושת לקחו, ויקברו בקבר־אבנר בחברון. {פ}
ב ה,א ויבואו כל־שבטי ישראל, אל־דויד--חברונה; ויאמרו לאמור, הננו עצמך ובשרך אנחנו. ב ה,ב גם־אתמול גם־שלשום, בהיות שאול מלך עלינו, אתה היית המוציא והמביא, את־ישראל; ויאמר יהוה לך, אתה תרעה את־עמי את־ישראל, ואתה תהיה לנגיד, על־ישראל. ב ה,ג ויבואו כל־זקני ישראל אל־המלך, חברונה, ויכרות להם המלך דויד ברית בחברון, לפני יהוה; וימשחו את־דויד למלך, על־ישראל. {ס}
ב ה,ד בן־שלושים שנה דויד, במולכו; ארבעים שנה, מלך. ב ה,ה בחברון מלך על־יהודה, שבע שנים ושישה חודשים; ובירושלים מלך, שלושים ושלוש שנה, על כל־ישראל, ויהודה. ב ה,ו וילך המלך ואנשיו ירושלים, אל־היבוסי יושב הארץ; ויאמר לדויד לאמור, לא־תבוא הנה, כי אם־הסירך העיוורים והפיסחים לאמור, לא־יבוא דויד הנה. ב ה,ז וילכוד דויד, את מצודת ציון--היא, עיר דויד. ב ה,ח ויאמר דויד ביום ההוא, כל־מכה יבוסי וייגע בצינור, ואת־הפיסחים ואת־העיוורים, שנואי נפש דויד; על־כן, יאמרו, עיוור ופיסח, לא יבוא אל־הבית. ב ה,ט ויישב דויד במצודה, ויקרא־לה עיר דויד; וייבן דויד סביב, מן־המילוא וביתה. ב ה,י וילך דויד, הלוך וגדול; ויהוה אלוהי צבאות, עימו. {פ}
ב ה,יא וישלח חירם מלך־צור מלאכים, אל־דויד, ועצי ארזים, וחרשי עץ וחרשי אבן קיר; ויבנו־בית, לדויד. ב ה,יב ויידע דויד, כי־הכינו יהוה למלך על־ישראל; וכי נישא ממלכתו, בעבור עמו ישראל. {ס}
ב ה,יג וייקח דויד עוד פילגשים ונשים, מירושלים, אחרי, בואו מחברון; וייוולדו עוד לדויד, בנים ובנות. ב ה,יד ואלה, שמות היילודים לו--בירושלים: שמוע ושובב, ונתן ושלמה. ב ה,טו ויבחר ואלישוע, ונפג ויפיע. ב ה,טז ואלישמע ואלידע, ואליפלט. {פ}
ב ה,יז וישמעו פלשתים, כי־משחו את־דויד למלך על־ישראל, ויעלו כל־פלשתים, לבקש את־דויד; וישמע דויד, ויירד אל־המצודה.
ב ה,יח ופלשתים, באו; ויינטשו, בעמק רפאים.
ב ה,יט וישאל דויד ביהוה, לאמור, האעלה אל־פלשתים, התיתנם בידי; {פ}
ויאמר יהוה אל־דויד עלה, כי־נתון אתן את־הפלשתים בידך.
ב ה,כ ויבוא דויד בבעל־פרצים, ויכם שם דויד, ויאמר, פרץ יהוה את־אויביי לפניי כפרץ מים; על־כן, קרא שם־המקום ההוא--בעל פרצים.
ב ה,כא ויעזבו־שם, את־עצביהם; ויישאם דויד, ואנשיו. {פ}
ב ה,כב ויוסיפו עוד פלשתים, לעלות; ויינטשו, בעמק רפאים. ב ה,כג וישאל דויד ביהוה, ויאמר לא תעלה; הסב, אל־אחריהם, ובאת להם, ממול בכאים. ב ה,כד ויהי כשומעך את־קול צעדה, בראשי הבכאים--אז תחרץ: כי אז, יצא יהוה לפניך, להכות, במחנה פלשתים. ב ה,כה ויעש דויד כן, כאשר ציווהו יהוה; ויך, את־פלשתים, מגבע, עד־בואכה גזר. {פ}
ב ו,א ויוסף עוד דויד את־כל־בחור בישראל, שלושים אלף. ב ו,ב ויקם וילך דויד, וכל־העם אשר איתו, מבעלי, יהודה--להעלות משם, את ארון האלוהים, אשר־נקרא שם שם יהוה צבאות יושב הכרובים, עליו. ב ו,ג וירכיבו את־ארון האלוהים, אל־עגלה חדשה, ויישאוהו, מבית אבינדב אשר בגבעה; ועוזא ואחיו, בני אבינדב, נוהגים, את־העגלה חדשה. ב ו,ד ויישאוהו, מבית אבינדב אשר בגבעה, עם, ארון האלוהים; ואחיו, הולך לפני הארון. ב ו,ה ודויד וכל־בית ישראל, משחקים לפני יהוה, בכול, עצי ברושים; ובכינורות ובנבלים ובתופים, ובמנענעים ובצלצלים. ב ו,ו ויבואו, עד־גורן נכון; וישלח עוזא אל־ארון האלוהים, ויאחז בו--כי שמטו, הבקר. ב ו,ז וייחר־אף יהוה בעוזא, ויכהו שם האלוהים על־השל; וימת שם, עם ארון האלוהים. ב ו,ח וייחר לדויד, על אשר פרץ יהוה פרץ בעוזא; ויקרא למקום ההוא, פרץ עוזא, עד, היום הזה. ב ו,ט ויירא דויד את־יהוה, ביום ההוא; ויאמר, איך יבוא אליי ארון יהוה. ב ו,י ולא־אבה דויד, להסיר אליו את־ארון יהוה--על־עיר דויד; ויטהו דויד, בית עובד־אדום הגיתי. ב ו,יא ויישב ארון יהוה בית עובד אדום, הגיתי--שלושה חודשים; ויברך יהוה את־עובד אדום, ואת־כל־ביתו. ב ו,יב ויוגד, למלך דויד לאמור, בירך יהוה את־בית עובד אדום ואת־כל־אשר־לו, בעבור, ארון האלוהים; וילך דויד, ויעל את־ארון האלוהים מבית עובד אדום עיר דויד--בשמחה. ב ו,יג ויהי, כי צעדו נושאי ארון־יהוה--שישה צעדים: ויזבח שור, ומריא. ב ו,יד ודויד מכרכר בכל־עוז, לפני יהוה; ודויד, חגור איפוד בד. ב ו,טו ודויד וכל־בית ישראל, מעלים את־ארון יהוה, בתרועה, ובקול שופר. ב ו,טז והיה ארון יהוה, בא עיר דויד; ומיכל בת־שאול נשקפה בעד החלון, ותרא את־המלך דויד מפזז ומכרכר לפני יהוה, ותיבז לו, בליבה. ב ו,יז ויביאו את־ארון יהוה, ויציגו אותו במקומו, בתוך האוהל, אשר נטה־לו דויד; ויעל דויד עולות לפני יהוה, ושלמים. ב ו,יח ויכל דויד, מהעלות העולה והשלמים; ויברך את־העם, בשם יהוה צבאות. ב ו,יט ויחלק לכל־העם לכל־המון ישראל, למאיש ועד־אישה, לאיש חלת לחם אחת, ואשפר אחד ואשישה אחת; וילך כל־העם, איש לביתו. ב ו,כ וישב דויד, לברך את־ביתו; {ס} ותצא מיכל בת־שאול, לקראת דויד, ותאמר מה־נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו, כהיגלות נגלות אחד הריקים. ב ו,כא ויאמר דויד, אל־מיכל, לפני יהוה אשר בחר־בי מאביך ומכל־ביתו, לצוות אותי נגיד על־עם יהוה על־ישראל; ושיחקתי, לפני יהוה. ב ו,כב ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיניי; ועם־האמהות אשר אמרת, עימם איכבדה. ב ו,כג ולמיכל, בת־שאול, לא־היה לה, ילד--עד, יום מותה. {פ}
ב ז,א ויהי, כי־ישב המלך בביתו; ויהוה הניח־לו מסביב, מכל־אויביו. ב ז,ב ויאמר המלך, אל־נתן הנביא, ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים; וארון, האלוהים, יושב, בתוך היריעה. ב ז,ג ויאמר נתן אל־המלך, כול אשר בלבבך לך עשה: כי יהוה, עימך. ב ז,ד ויהי, בלילה ההוא; {ס} ויהי, דבר־יהוה, אל־נתן, לאמור. ב ז,ה לך ואמרת אל־עבדי אל־דויד, {ס} כה אמר יהוה: האתה תבנה־לי בית, לשבתי. ב ז,ו כי לא ישבתי, בבית, למיום העלותי את־בני ישראל ממצריים, ועד היום הזה; ואהיה, מתהלך, באוהל, ובמשכן. ב ז,ז בכול אשר־התהלכתי, בכל־בני ישראל, הדבר דיברתי את־אחד שבטי ישראל, אשר ציוויתי לרעות את־עמי את־ישראל לאמור: למה לא־בניתם לי, בית ארזים. ב ז,ח ועתה כה־תאמר לעבדי לדויד, כה אמר יהוה צבאות, אני לקחתיך מן־הנווה, מאחר הצאן--להיות נגיד, על־עמי על־ישראל. ב ז,ט ואהיה עימך, בכל אשר הלכת, ואכריתה את־כל־אויביך, מפניך; ועשיתי לך שם גדול, כשם הגדולים אשר בארץ. ב ז,י ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו, ושכן תחתיו, ולא ירגז, עוד; ולא־יוסיפו בני־עוולה לענותו, כאשר בראשונה. ב ז,יא ולמן־היום, אשר ציוויתי שופטים על־עמי ישראל, והניחותי לך, מכל־אויביך; והגיד לך יהוה, כי־בית יעשה־לך יהוה. ב ז,יב כי ימלאו ימיך, ושכבת את־אבותיך, והקימותי את־זרעך אחריך, אשר ייצא ממעיך; והכינותי, את־ממלכתו. ב ז,יג הוא יבנה־בית, לשמי; וכוננתי את־כיסא ממלכתו, עד־עולם. ב ז,יד אני אהיה־לו לאב, והוא יהיה־לי לבן--אשר, בהעוותו, והוכחתיו בשבט אנשים, ובנגעי בני אדם. ב ז,טו וחסדי, לא־יסור ממנו, כאשר הסירותי מעם שאול, אשר הסירותי מלפניך. ב ז,טז ונאמן ביתך וממלכתך עד־עולם, לפניך: כיסאך, יהיה נכון עד־עולם. ב ז,יז ככול הדברים האלה, וככול החיזיון הזה--כן דיבר נתן, אל־דויד. {פ}
ב ז,יח ויבוא המלך דויד, ויישב לפני יהוה; ויאמר, מי אנוכי אדוניי יהוה ומי ביתי--כי הביאותני, עד־הלום. ב ז,יט ותקטן עוד זאת בעיניך אדוניי יהוה, ותדבר גם אל־בית־עבדך למרחוק; וזאת תורת האדם, אדוניי יהוה. ב ז,כ ומה־יוסיף דויד עוד, לדבר אליך; ואתה ידעת את־עבדך, אדוניי יהוה. ב ז,כא בעבור דברך, וכליבך, עשית, את כל־הגדולה הזאת--להודיע, את־עבדך. ב ז,כב על־כן גדלת, יהוה אלוהים: כי־אין כמוך, ואין אלוהים זולתך, בכול אשר־שמענו, באוזנינו. ב ז,כג ומי כעמך כישראל, גוי אחד בארץ--אשר הלכו־אלוהים לפדות־לו לעם ולשום לו שם, ולעשות לכם הגדולה ונוראות לארצך, מפני עמך אשר פדית לך ממצריים, גויים ואלוהיו. ב ז,כד ותכונן לך את־עמך ישראל לך, לעם--עד־עולם; ואתה יהוה, היית להם לאלוהים. {ס}
ב ז,כה ועתה, יהוה אלוהים, הדבר אשר דיברת על־עבדך ועל־ביתו, הקם עד־עולם; ועשה, כאשר דיברת. ב ז,כו ויגדל שמך עד־עולם, לאמור, יהוה צבאות, אלוהים על־ישראל; ובית עבדך דויד, יהיה נכון לפניך. ב ז,כז כי־אתה יהוה צבאות אלוהי ישראל, גלית את־אוזן עבדך לאמור, בית, אבנה־לך; על־כן, מצא עבדך את־ליבו, להתפלל אליך, את־התפילה הזאת. ב ז,כח ועתה אדוניי יהוה, אתה־הוא האלוהים, ודבריך, יהיו אמת; ותדבר, אל־עבדך, את־הטובה, הזאת. ב ז,כט ועתה, הואל וברך את־בית עבדך, להיות לעולם, לפניך: כי־אתה אדוניי יהוה, דיברת, ומברכתך, יבורך בית־עבדך לעולם. {פ}
ב ח,א ויהי, אחרי־כן, ויך דויד את־פלשתים, ויכניעם; וייקח דויד את־מתג האמה, מיד פלשתים. ב ח,ב ויך את־מואב, וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, וימדד שני־חבלים להמית, ומלוא החבל להחיות; ותהי מואב לדויד, לעבדים נושאי מנחה. ב ח,ג ויך דויד, את־הדדעזר בן־רחוב מלך צובה, בלכתו, להשיב ידו בנהר־פרת. ב ח,ד וילכוד דויד ממנו, אלף ושבע־מאות פרשים, ועשרים אלף, איש רגלי; ויעקר דויד את־כל־הרכב, ויותר ממנו מאה רכב. ב ח,ה ותבוא, ארם דמשק, לעזור, להדדעזר מלך צובה; ויך דויד בארם, עשרים־ושניים אלף איש. ב ח,ו וישם דויד נציבים, בארם דמשק, ותהי ארם לדויד, לעבדים נושאי מנחה; ויושע יהוה את־דויד, בכול אשר הלך. ב ח,ז וייקח דויד, את שלטי הזהב, אשר היו, אל עבדי הדדעזר; ויביאם, ירושלים. ב ח,ח ומבטח ומברותיי, ערי הדדעזר: לקח המלך דויד, נחושת--הרבה מאוד. {ס}
ב ח,ט וישמע, תועי מלך חמת: כי הכה דויד, את כל־חיל הדדעזר. ב ח,י וישלח תועי את־יורם־בנו אל־המלך־דויד לשאול־לו לשלום ולברכו, על אשר נלחם בהדדעזר ויכהו--כי־איש מלחמות תועי, היה הדדעזר; ובידו, היו כלי־כסף וכלי־זהב--וכלי נחושת. ב ח,יא גם־אותם, הקדיש המלך דויד ליהוה, עם־הכסף והזהב אשר הקדיש, מכל־הגויים אשר כיבש. ב ח,יב מארם וממואב ומבני עמון, ומפלשתים ומעמלק, ומשלל הדדעזר בן־רחוב, מלך צובה. ב ח,יג ויעש דויד, שם, בשובו, מהכותו את־ארם בגיא־מלח--שמונה עשר, אלף. ב ח,יד וישם באדום נציבים, בכל־אדום שם נציבים, ויהי כל־אדום, עבדים לדויד; ויושע יהוה את־דויד, בכול אשר הלך. ב ח,טו וימלוך דויד, על־כל־ישראל; ויהי דויד, עושה משפט וצדקה--לכל־עמו. ב ח,טז ויואב בן־צרויה, על־הצבא; ויהושפט בן־אחילוד, מזכיר. ב ח,יז וצדוק בן־אחיטוב ואחימלך בן־אביתר, כוהנים; ושריה, סופר. ב ח,יח ובניהו, בן־יהוידע, והכרתי, והפלתי; ובני דויד, כוהנים היו. {ס}
ב ט,א ויאמר דויד--הכי יש־עוד, אשר נותר לבית שאול; ואעשה עימו חסד, בעבור יהונתן. ב ט,ב ולבית שאול עבד ושמו ציבא, ויקראו־לו אל־דויד; ויאמר המלך אליו האתה ציבא, ויאמר עבדך. ב ט,ג ויאמר המלך, האפס עוד איש לבית שאול, ואעשה עימו, חסד אלוהים; ויאמר ציבא אל־המלך, עוד בן ליהונתן נכה רגליים. ב ט,ד ויאמר־לו המלך, איפה הוא; ויאמר ציבא, אל־המלך, הנה־הוא בית מכיר בן־עמיאל, בלו דבר. ב ט,ה וישלח, המלך דויד; וייקחהו, מבית מכיר בן־עמיאל--מלו דבר. ב ט,ו ויבוא מפיבושת בן־יהונתן בן־שאול, אל־דויד, וייפול על־פניו, וישתחו; ויאמר דויד מפיבושת, ויאמר הנה עבדך. ב ט,ז ויאמר לו דויד אל־תירא, כי עשה אעשה עימך חסד בעבור יהונתן אביך, והשיבותי לך, את־כל־שדה שאול אביך; ואתה, תאכל לחם על־שולחני--תמיד. ב ט,ח וישתחו, ויאמר מה עבדך: כי פנית, אל־הכלב המת אשר כמוני. ב ט,ט ויקרא המלך, אל־ציבא נער שאול--ויאמר אליו: כול אשר היה לשאול ולכל־ביתו, נתתי לבן־אדוניך. ב ט,י ועבדת לו את־האדמה אתה ובניך ועבדיך והבאת, והיה לבן־אדוניך לחם ואכלו, ומפיבושת בן־אדוניך, יאכל תמיד לחם על־שולחני; ולציבא, חמישה עשר בנים--ועשרים עבדים. ב ט,יא ויאמר ציבא, אל־המלך, ככול אשר יצווה אדוני המלך את־עבדו, כן יעשה עבדך; ומפיבושת, אוכל על־שולחני, כאחד, מבני המלך. ב ט,יב ולמפיבושת בן־קטן, ושמו מיכא; וכול מושב בית־ציבא, עבדים למפיבושת. ב ט,יג ומפיבושת, יושב בירושלים, כי על־שולחן המלך תמיד, הוא אוכל; והוא פיסח, שתי רגליו. {פ}
ב י,א ויהי, אחרי־כן, וימת, מלך בני עמון; וימלוך חנון בנו, תחתיו. ב י,ב ויאמר דויד אעשה־חסד עם־חנון בן־נחש, כאשר עשה אביו עימדי חסד, וישלח דויד לנחמו ביד־עבדיו, אל־אביו; ויבואו עבדי דויד, ארץ בני עמון. ב י,ג ויאמרו שרי בני־עמון אל־חנון אדוניהם, המכבד דויד את־אביך בעיניך--כי־שלח לך, מנחמים; הלוא בעבור חקור את־העיר, ולרגלה ולהופכה, שלח דויד את־עבדיו, אליך. ב י,ד וייקח חנון את־עבדי דויד, ויגלח את־חצי זקנם, ויכרות את־מדוויהם בחצי, עד שתותיהם; וישלחם. ב י,ה ויגידו לדויד וישלח לקראתם, כי־היו האנשים נכלמים מאוד; ויאמר המלך שבו בירחו, עד־יצמח זקנכם ושבתם. ב י,ו ויראו בני עמון, כי נבאשו בדויד; וישלחו בני־עמון וישכרו את־ארם בית־רחוב ואת־ארם צובה, עשרים אלף רגלי, ואת־מלך מעכה אלף איש, ואיש טוב שנים־עשר אלף איש. ב י,ז וישמע, דויד; וישלח, את־יואב, ואת כל־הצבא, הגיבורים. ב י,ח וייצאו בני עמון, ויערכו מלחמה פתח השער; וארם צובה ורחוב ואיש־טוב ומעכה, לבדם בשדה. ב י,ט וירא יואב, כי־הייתה אליו פני המלחמה, מפנים, ומאחור; ויבחר, מכול בחורי ישראל, ויערוך, לקראת ארם. ב י,י ואת, יתר העם, נתן, ביד אבשי אחיו; ויערוך, לקראת בני עמון. ב י,יא ויאמר, אם־תחזק ארם ממני--והיית לי, לישועה; ואם־בני עמון יחזקו ממך, והלכתי להושיע לך. ב י,יב חזק ונתחזק בעד־עמנו, ובעד ערי אלוהינו; ויהוה, יעשה הטוב בעיניו. ב י,יג וייגש יואב, והעם אשר עימו, למלחמה, בארם; וינוסו, מפניו. ב י,יד ובני עמון ראו, כי־נס ארם, וינוסו מפני אבישי, ויבואו העיר; וישב יואב, מעל בני עמון, ויבוא, ירושלים. ב י,טו וירא ארם, כי ניגף לפני ישראל; וייאספו, יחד. ב י,טז וישלח הדדעזר, ויוצא את־ארם אשר מעבר הנהר, ויבואו, חילם; ושובך שר־צבא הדדעזר, לפניהם. {ס}
ב י,יז ויוגד לדויד, ויאסוף את־כל־ישראל ויעבור את־הירדן, ויבוא, חלאמה; ויערכו ארם לקראת דויד, ויילחמו עימו. ב י,יח וינס ארם, מפני ישראל, ויהרוג דויד מארם שבע מאות רכב, וארבעים אלף פרשים; ואת שובך שר־צבאו הכה, וימת שם. ב י,יט ויראו כל־המלכים עבדי הדדעזר, כי ניגפו לפני ישראל, וישלימו את־ישראל, ויעבדום; וייראו ארם, להושיע עוד את־בני עמון. {פ}
ב יא,א ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים, וישלח דויד את־יואב ואת־עבדיו עימו ואת־כל־ישראל וישחיתו את־בני עמון, ויצורו, על־רבה; ודויד, יושב בירושלים. {ס}
ב יא,ב ויהי לעת הערב, ויקם דויד מעל משכבו ויתהלך על־גג בית־המלך, וירא אישה רוחצת, מעל הגג; והאישה, טובת מראה מאוד. ב יא,ג וישלח דויד, וידרוש לאישה; ויאמר, הלוא־זאת בת־שבע בת־אליעם--אשת, אורייה החיתי. ב יא,ד וישלח דויד מלאכים וייקחהא, ותבוא אליו וישכב עימה, והיא מתקדשת, מטומאתה; ותשב, אל־ביתה. ב יא,ה ותהר, האישה; ותשלח ותגד לדויד, ותאמר הרה אנוכי. ב יא,ו וישלח דויד, אל־יואב, שלח אליי, את־אורייה החיתי; וישלח יואב את־אורייה, אל־דויד. ב יא,ז ויבוא אורייה, אליו; וישאל דויד, לשלום יואב ולשלום העם, ולשלום, המלחמה. ב יא,ח ויאמר דויד לאורייה, רד לביתך ורחץ רגליך; וייצא אורייה מבית המלך, ותצא אחריו משאת המלך. ב יא,ט וישכב אורייה, פתח בית המלך, את, כל־עבדי אדוניו; ולא ירד, אל־ביתו. ב יא,י ויגידו לדויד לאמור, לא־ירד אורייה אל־ביתו; ויאמר דויד אל־אורייה, הלוא מדרך אתה בא--מדוע, לא־ירדת אל־ביתך. ב יא,יא ויאמר אורייה אל־דויד, הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדוני יואב ועבדי אדוני על־פני השדה חונים, ואני אבוא אל־ביתי לאכול ולשתות, ולשכב עם־אשתי; חייך וחי נפשך, אם־אעשה את־הדבר הזה. ב יא,יב ויאמר דויד אל־אורייה, שב בזה גם־היום--ומחר אשלחך; ויישב אורייה בירושלים ביום ההוא, וממוחרת. ב יא,יג ויקרא־לו דויד, ויאכל לפניו וישת--וישכרהו; וייצא בערב, לשכב במשכבו עם־עבדי אדוניו, ואל־ביתו, לא ירד. ב יא,יד ויהי בבוקר, ויכתוב דויד ספר אל־יואב; וישלח, ביד אורייה. ב יא,טו ויכתוב בספר, לאמור: הבו את־אורייה, אל־מול פני המלחמה החזקה, ושבתם מאחריו, וניכה ומת. {ס}
ב יא,טז ויהי, בשמור יואב אל־העיר; וייתן, את־אורייה, אל־המקום אשר ידע, כי אנשי־חיל שם. ב יא,יז וייצאו אנשי העיר, ויילחמו את־יואב, וייפול מן־העם, מעבדי דויד; וימת, גם אורייה החיתי. ב יא,יח וישלח, יואב; ויגד לדויד, את־כל־דברי המלחמה. ב יא,יט ויצו את־המלאך, לאמור: ככלותך, את כל־דברי המלחמה--לדבר אל־המלך. ב יא,כ והיה, אם־תעלה חמת המלך, ואמר לך, מדוע ניגשתם אל־העיר להילחם: הלוא ידעתם, את אשר־יורו מעל החומה. ב יא,כא מי־הכה את־אבימלך בן־ירובשת, הלוא־אישה השליכה עליו פלח רכב מעל החומה וימת בתבץ, למה ניגשתם, אל־החומה; ואמרת--גם עבדך אורייה החיתי, מת. ב יא,כב וילך, המלאך; ויבוא ויגד לדויד, את כל־אשר שלחו יואב. ב יא,כג ויאמר המלאך, אל־דויד, כי־גברו עלינו האנשים, וייצאו אלינו השדה; ונהיה עליהם, עד־פתח השער. ב יא,כד ויורו המורים אל־עבדיך מעל החומה, וימותו מעבדי המלך; וגם, עבדך אורייה החיתי--מת. {ס}
ב יא,כה ויאמר דויד אל־המלאך, כה־תאמר אל־יואב אל־יירע בעיניך את־הדבר הזה--כי־כזו וכזה, תאכל החרב; החזק מלחמתך אל־העיר והורסה, וחזקהו. ב יא,כו ותשמע אשת אורייה, כי־מת אורייה אישה; ותספוד, על־בעלה. ב יא,כז ויעבור האבל, וישלח דויד ויאספה אל־ביתו ותהי־לו לאישה, ותלד לו, בן; ויירע הדבר אשר־עשה דויד, בעיני יהוה. {פ}
ב יב,א וישלח יהוה את־נתן, אל־דויד; ויבוא אליו, ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר, ואחד רש. ב יב,ב לעשיר, היה צאן ובקר--הרבה מאוד. ב יב,ג ולרש אין־כול, כי אם־כבשה אחת קטנה אשר קנה, ויחייהא, ותגדל עימו ועם־בניו יחדיו; מפיתו תאכל ומכוסו תשתה, ובחיקו תשכב, ותהי־לו, כבת. ב יב,ד ויבוא הלך, לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו, לעשות לאורח הבא־לו; וייקח, את־כבשת האיש הרש, ויעשהא, לאיש הבא אליו. ב יב,ה וייחר־אף דויד באיש, מאוד; ויאמר, אל־נתן, חי־יהוה, כי בן־מוות האיש העושה זאת. ב יב,ו ואת־הכבשה, ישלם ארבעתיים: עקב, אשר עשה את־הדבר הזה, ועל, אשר לא־חמל. {ס}
ב יב,ז ויאמר נתן אל־דויד, אתה האיש; {ס} כה־אמר יהוה אלוהי ישראל, אנוכי משחתיך למלך על־ישראל, ואנוכי הצלתיך, מיד שאול. ב יב,ח ואתנה לך את־בית אדוניך, ואת־נשי אדוניך בחיקך, ואתנה לך, את־בית ישראל ויהודה; ואם־מעט--ואוסיפה לך, כהנה וכהנה. ב יב,ט מדוע בזית את־דבר יהוה, לעשות הרע בעיניי, את אורייה החיתי הכית בחרב, ואת־אשתו לקחת לך לאישה; ואותו הרגת, בחרב בני עמון. ב יב,י ועתה, לא־תסור חרב מביתך--עד־עולם: עקב, כי בזיתני, ותיקח את־אשת אורייה החיתי, להיות לך לאישה. {ס}
ב יב,יא כה אמר יהוה, הנני מקים עליך רעה מביתך, ולקחתי את־נשיך לעיניך, ונתתי לריעך; ושכב עם־נשיך, לעיני השמש הזאת. ב יב,יב כי אתה, עשית בסתר; ואני, אעשה את־הדבר הזה, נגד כל־ישראל, ונגד השמש. {ס}
ב יב,יג ויאמר דויד אל־נתן, חטאתי ליהוה; {ס} ויאמר נתן אל־דויד, גם־יהוה העביר חטאתך--לא תמות. ב יב,יד אפס, כי־ניאץ ניאצת את־אויבי יהוה, בדבר, הזה; גם, הבן היילוד לך--מות ימות. ב יב,טו וילך נתן, אל־ביתו; וייגוף יהוה, את־הילד אשר ילדה אשת־אורייה לדויד--וייאנש. ב יב,טז ויבקש דויד את־האלוהים, בעד הנער; ויצם דויד צום, ובא ולן ושכב ארצה. ב יב,יז ויקומו זקני ביתו, עליו, להקימו, מן־הארץ; ולא אבה, ולא־ברא איתם לחם. ב יב,יח ויהי ביום השביעי, וימת הילד; וייראו עבדי דויד להגיד לו כי־מת הילד, כי אמרו הנה בהיות הילד חי דיברנו אליו ולא־שמע בקולנו, ואיך נאמר אליו מת הילד, ועשה רעה. ב יב,יט וירא דויד, כי עבדיו מתלחשים, ויבן דויד, כי מת הילד; ויאמר דויד אל־עבדיו המת הילד, ויאמרו מת. ב יב,כ ויקם דויד מהארץ וירחץ ויסך, ויחלף שמלותיו, ויבוא בית־יהוה, וישתחו; ויבוא, אל־ביתו, וישאל, וישימו לו לחם ויאכל. ב יב,כא ויאמרו עבדיו אליו, מה־הדבר הזה אשר עשית; בעבור הילד חי, צמת ותבך, וכאשר מת הילד, קמת ותאכל לחם. ב יב,כב ויאמר--בעוד הילד חי, צמתי ואבכה: כי אמרתי מי יודע, וחנני יהוה וחי הילד. ב יב,כג ועתה מת, למה זה אני צם--האוכל להשיבו, עוד: אני הולך אליו, והוא לא־ישוב אליי. ב יב,כד וינחם דויד, את בת־שבע אשתו, ויבוא אליה, וישכב עימה; ותלד בן, ותקרא את־שמו שלמה, ויהוה, אהבו. ב יב,כה וישלח, ביד נתן הנביא, ויקרא את־שמו, ידידיה--בעבור, יהוה. {פ}
ב יב,כו ויילחם יואב, ברבת בני עמון; וילכוד, את־עיר המלוכה. ב יב,כז וישלח יואב מלאכים, אל־דויד; ויאמר נלחמתי ברבה, גם־לכדתי את־עיר המים. ב יב,כח ועתה, אסוף את־יתר העם, וחנה על־העיר, ולוכדה: פן־אלכוד אני את־העיר, ונקרא שמי עליה. ב יב,כט ויאסוף דויד את־כל־העם, וילך רבתה; ויילחם בה, וילכדה. ב יב,ל וייקח את־עטרת־מלכם מעל ראשו ומשקלה כיכר זהב, ואבן יקרה, ותהי, על־ראש דויד; ושלל העיר הוציא, הרבה מאוד. ב יב,לא ואת־העם אשר־בה הוציא, וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל והעביר אותם במלבן, וכן יעשה, לכול ערי בני־עמון; וישב דויד וכל־העם, ירושלים. {פ}
ב יג,א ויהי אחרי־כן, ולאבשלום בן־דויד אחות יפה--ושמה תמר; ויאהבהא, אמנון בן־דויד. ב יג,ב וייצר לאמנון להתחלות, בעבור תמר אחותו--כי בתולה, היא; וייפלא בעיני אמנון, לעשות לה מאומה. ב יג,ג ולאמנון ריע, ושמו יונדב, בן־שמעה, אחי דויד; ויונדב, איש חכם מאוד. ב יג,ד ויאמר לו, מדוע אתה ככה דל בן־המלך בבוקר בבוקר--הלוא, תגיד לי; ויאמר לו, אמנון, את־תמר אחות אבשלום אחי, אני אוהב. ב יג,ה ויאמר לו יהונדב, שכב על־משכבך והתחל; ובא אביך לראותך, ואמרת אליו תבוא נא תמר אחותי ותברני לחם ועשתה לעיניי את־הבריה, למען אשר אראה, ואכלתי מידה. ב יג,ו וישכב אמנון, ויתחל; ויבוא המלך לראותו, ויאמר אמנון אל־המלך תבוא־נא תמר אחותי ותלבב לעיניי שתי לביבות, ואברה, מידה. ב יג,ז וישלח דויד אל־תמר, הביתה לאמור: לכי נא, בית אמנון אחיך, ועשי־לו, הבריה. ב יג,ח ותלך תמר, בית אמנון אחיה--והוא שוכב; ותיקח את־הבצק ותלש ותלבב לעיניו, ותבשל את־הלביבות. ב יג,ט ותיקח את־המשרת ותיצוק לפניו, וימאן לאכול; ויאמר אמנון, הוציאו כל־איש מעליי, וייצאו כל־איש, מעליו. ב יג,י ויאמר אמנון אל־תמר, הביאי הבריה החדר, ואברה, מידך; ותיקח תמר, את־הלביבות אשר עשתה, ותבא לאמנון אחיה, החדרה. ב יג,יא ותגש אליו, לאכול; ויחזק־בה ויאמר לה, בואי שכבי עימי אחותי. ב יג,יב ותאמר לו, אל־אחי אל־תענני--כי לא־ייעשה כן, בישראל: אל־תעשה, את־הנבלה הזאת. ב יג,יג ואני, אנה אוליך את־חרפתי, ואתה תהיה כאחד הנבלים, בישראל; ועתה דבר־נא אל־המלך, כי לא ימנעני ממך. ב יג,יד ולא אבה, לשמוע בקולה; ויחזק ממנה ויענהא, וישכב אותה. ב יג,טו וישנאהא אמנון, שנאה גדולה מאוד--כי גדולה השנאה אשר שנאה, מאהבה אשר אהבה; ויאמר־לה אמנון, קומי לכי. ב יג,טז ותאמר לו, אל־אודות הרעה הגדולה הזאת, מאחרת אשר־עשית עימי, לשלחני; ולא אבה, לשמוע לה. ב יג,יז ויקרא, את־נערו משרתו, ויאמר, שלחו־נא את־זאת מעליי החוצה; ונעול הדלת, אחריה. ב יג,יח ועליה כתונת פסים, כי כן תלבשנה בנות־המלך הבתולות מעילים; ויוצא אותה משרתו החוץ, ונעל הדלת אחריה. ב יג,יט ותיקח תמר אפר על־ראשה, וכתונת הפסים אשר עליה קרעה; ותשם ידה על־ראשה, ותלך הלוך וזעקה. ב יג,כ ויאמר אליה אבשלום אחיה, האמינון אחיך היה עימך, ועתה אחותי החרישי אחיך הוא, אל־תשיתי את־ליבך לדבר הזה; ותשב תמר ושוממה, בית אבשלום אחיה. ב יג,כא והמלך דויד--שמע, את כל־הדברים האלה; וייחר לו, מאוד. ב יג,כב ולא־דיבר אבשלום עם־אמנון, למרע ועד־טוב: כי־שנא אבשלום, את־אמנון, על־דבר אשר עינה, את תמר אחותו. {פ}
ב יג,כג ויהי, לשנתיים ימים, ויהיו גוזזים לאבשלום, בבעל חצור אשר עם־אפריים; ויקרא אבשלום, לכל־בני המלך. ב יג,כד ויבוא אבשלום, אל־המלך, ויאמר, הנה־נא גוזזים לעבדך; ילך־נא המלך ועבדיו, עם־עבדך. ב יג,כה ויאמר המלך אל־אבשלום, אל־בני אל־נא נלך כולנו, ולא נכבד, עליך; ויפרוץ־בו ולא־אבה ללכת, ויברכהו. ב יג,כו ויאמר, אבשלום, ולא, ילך־נא איתנו אמנון אחי; ויאמר לו המלך, למה ילך עימך. ב יג,כז ויפרוץ־בו, אבשלום; וישלח איתו את־אמנון, ואת כל־בני המלך. {ס}
ב יג,כח ויצו אבשלום את־נעריו לאמור, ראו נא כטוב לב־אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את־אמנון והמיתם אותו--אל־תיראו: הלוא, כי אנוכי ציוויתי אתכם--חזקו, והיו לבני־חיל. ב יג,כט ויעשו נערי אבשלום, לאמנון, כאשר ציווה, אבשלום; ויקומו כל־בני המלך, וירכבו איש על־פרדו--וינוסו. ב יג,ל ויהי, המה בדרך, והשמועה באה, אל־דויד לאמור: הכה אבשלום את־כל־בני המלך, ולא־נותר מהם אחד. {פ}
ב יג,לא ויקם המלך ויקרע את־בגדיו, וישכב ארצה; וכל־עבדיו ניצבים, קרועי בגדים. {ס}
ב יג,לב ויען יונדב בן־שמעה אחי־דויד ויאמר, אל־יאמר אדוני את כל־הנערים בני־המלך המיתו--כי־אמנון לבדו, מת: כי־על־פי אבשלום, הייתה שומה, מיום ענותו, את תמר אחותו. ב יג,לג ועתה אל־ישם אדוני המלך אל־ליבו, דבר לאמור, כל־בני המלך, מתו: כי־אמנון לבדו, מת. {פ}
ב יג,לד ויברח, אבשלום; ויישא הנער הצופה, את־עיניו, וירא והנה עם־רב הולכים מדרך אחריו, מצד ההר. ב יג,לה ויאמר יונדב אל־המלך, הנה בני־המלך באו: כדבר עבדך, כן היה. ב יג,לו ויהי ככלותו לדבר, והנה בני־המלך באו, וישאו קולם, ויבכו; וגם־המלך, וכל־עבדיו, בכו, בכי גדול מאוד. ב יג,לז ואבשלום ברח, וילך אל־תלמיי בן־עמיהוד מלך גשור; ויתאבל על־בנו, כל־הימים. ב יג,לח ואבשלום ברח, וילך גשור; ויהי־שם, שלוש שנים. ב יג,לט ותכל דויד המלך, לצאת אל־אבשלום: כי־ניחם על־אמנון, כי־מת. {ס}
ב יד,א ויידע, יואב בן־צרויה: כי־לב המלך, על־אבשלום. ב יד,ב וישלח יואב תקועה, וייקח משם אישה חכמה; ויאמר אליה התאבלי־נא ולבשי־נא בגדי־אבל, ואל־תסוכי שמן, והיית, כאישה זה ימים רבים מתאבלת על־מת. ב יד,ג ובאת, אל־המלך, ודיברת אליו, כדבר הזה; וישם יואב את־הדברים, בפיה. ב יד,ד ותאמר האישה התקועית, אל־המלך, ותיפול על־אפיה ארצה, ותשתחו; ותאמר, הושיעה המלך. {ס}
ב יד,ה ויאמר־לה המלך, מה־לך; ותאמר, אבל אישה־אלמנה אני--וימת אישי. ב יד,ו ולשפחתך, שני בנים, ויינצו שניהם בשדה, ואין מציל ביניהם; ויכו האחד את־האחד, וימת אותו. ב יד,ז והנה קמה כל־המשפחה על־שפחתך, ויאמרו תני את־מכה אחיו ונמיתהו בנפש אחיו אשר הרג, ונשמידה, גם את־היורש; וכיבו, את־גחלתי אשר נשארה, לבלתי שים־לאישי שם ושארית, על־פני האדמה. {פ}
ב יד,ח ויאמר המלך אל־האישה, לכי לביתך; ואני, אצווה עלייך. ב יד,ט ותאמר האישה התקועית, אל־המלך, עליי אדוני המלך העוון, ועל־בית אבי; והמלך וכיסאו, נקי. {ס}
ב יד,י ויאמר, המלך: המדבר אלייך והבאתו אליי, ולא־יוסיף עוד לגעת בך. ב יד,יא ותאמר יזכור־נא המלך את־יהוה אלוהיך, מהרבת גואל הדם לשחת, ולא ישמידו, את־בני; ויאמר, חי־יהוה, אם־ייפול משערת בנך, ארצה. ב יד,יב ותאמר, האישה, תדבר־נא שפחתך אל־אדוני המלך, דבר; ויאמר, דברי. {ס}
ב יד,יג ותאמר, האישה, ולמה חשבת כזאת, על־עם אלוהים; ומידבר המלך הדבר הזה, כאשם, לבלתי השיב המלך, את־נידחו. ב יד,יד כי־מות נמות--וכמים הניגרים ארצה, אשר לא ייאספו; ולא־יישא אלוהים, נפש, וחשב מחשבות, לבלתי יידח ממנו נידח. ב יד,טו ועתה אשר־באתי לדבר אל־המלך אדוני, את־הדבר הזה--כי ייראוני, העם; ותאמר שפחתך אדברה־נא אל־המלך, אוליי יעשה המלך את־דבר אמתו. ב יד,טז כי ישמע המלך, להציל את־אמתו מכף האיש, להשמיד אותי ואת־בני יחד, מנחלת אלוהים. ב יד,יז ותאמר, שפחתך, יהיה־נא דבר־אדוני המלך, למנוחה: כי כמלאך האלוהים, כן אדוני המלך לשמוע הטוב והרע, ויהוה אלוהיך, יהי עימך. {פ}
ב יד,יח ויען המלך, ויאמר אל־האישה, אל־נא תכחדי ממני דבר, אשר אנוכי שואל אותך; ותאמר, האישה, ידבר־נא, אדוני המלך. ב יד,יט ויאמר המלך, היד יואב איתך בכל־זאת; ותען האישה ותאמר חי־נפשך אדוני המלך אם־איש להימין ולהשמיל, מכול אשר־דיבר אדוני המלך--כי־עבדך יואב הוא ציווני, והוא שם בפי שפחתך את כל־הדברים האלה. ב יד,כ לבעבור סבב את־פני הדבר, עשה עבדך יואב את־הדבר הזה; ואדוני חכם, כחכמת מלאך האלוהים, לדעת, את־כל־אשר בארץ. {ס}
ב יד,כא ויאמר המלך אל־יואב, הנה־נא עשיתי את־הדבר הזה; ולך השב את־הנער, את־אבשלום. ב יד,כב וייפול יואב אל־פניו ארצה וישתחו, ויברך את־המלך; ויאמר יואב היום ידע עבדך כי־מצאתי חן בעיניך, אדוני המלך, אשר־עשה המלך, את־דבר עבדך. ב יד,כג ויקם יואב, וילך גשורה; ויבא את־אבשלום, ירושלים. {ס}
ב יד,כד ויאמר המלך ייסוב אל־ביתו, ופניי לא יראה; וייסוב אבשלום אל־ביתו, ופני המלך לא ראה. {ס}
ב יד,כה וכאבשלום, לא־היה איש־יפה בכל־ישראל--להלל מאוד: מכף רגלו ועד קודקודו, לא־היה בו מום. ב יד,כו ובגלחו, את־ראשו, והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח, כי־כבד עליו וגילחו; ושקל את־שיער ראשו, מאתיים שקלים באבן המלך. ב יד,כז וייוולדו לאבשלום שלושה בנים, ובת אחת ושמה תמר; היא הייתה, אישה יפת מראה. {פ}
ב יד,כח ויישב אבשלום בירושלים, שנתיים ימים; ופני המלך, לא ראה. ב יד,כט וישלח אבשלום אל־יואב, לשלוח אותו אל־המלך, ולא אבה, לבוא אליו; וישלח עוד שנית, ולא אבה לבוא. ב יד,ל ויאמר אל־עבדיו ראו חלקת יואב אל־ידי, ולו־שם שעורים--לכו, והציתוה באש; ויציתו עבדי אבשלום, את־החלקה--באש. {פ}
ב יד,לא ויקם יואב, ויבוא אל־אבשלום הביתה; ויאמר אליו, למה הציתו עבדיך את־החלקה אשר־לי באש. ב יד,לב ויאמר אבשלום אל־יואב הנה שלחתי אליך לאמור בוא הנה ואשלחה אותך אל־המלך לאמור, למה באתי מגשור--טוב לי, עוד אני־שם; ועתה, אראה פני המלך, ואם־יש־בי עוון, והמיתני. ב יד,לג ויבוא יואב אל־המלך, ויגד־לו, ויקרא אל־אבשלום ויבוא אל־המלך, וישתחו לו על־אפיו ארצה לפני המלך; ויישק המלך, לאבשלום. {ס}
ב טו,א ויהי, מאחרי כן, ויעש לו אבשלום, מרכבה וסוסים; וחמישים איש, רצים לפניו. ב טו,ב והשכים, אבשלום, ועמד, על־יד דרך השער; ויהי כל־האיש אשר־יהיה־לו־ריב לבוא אל־המלך למשפט, ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי־מזה עיר אתה, ויאמר, מאחד שבטי־ישראל עבדך. ב טו,ג ויאמר אליו אבשלום, ראה דבריך טובים ונכוחים; ושומע אין־לך, מאת המלך. ב טו,ד ויאמר, אבשלום, מי־ישימני שופט, בארץ; ועליי, יבוא כל־איש אשר־יהיה־לו־ריב ומשפט--והצדקתיו. ב טו,ה והיה, בקרוב־איש, להשתחוות, לו; ושלח את־ידו והחזיק לו, ונשק לו. ב טו,ו ויעש אבשלום כדבר הזה, לכל־ישראל, אשר־יבואו למשפט, אל־המלך; ויגנב, אבשלום, את־לב, אנשי ישראל. {פ}
ב טו,ז ויהי, מקץ ארבעים שנה; ויאמר אבשלום, אל־המלך, אלכה נא ואשלם את־נדרי אשר־נדרתי ליהוה, בחברון. ב טו,ח כי־נדר נדר עבדך, בשבתי בגשור בארם לאמור: אם־ישוב ישיבני יהוה ירושלים, ועבדתי את־יהוה. ב טו,ט ויאמר־לו המלך, לך בשלום; ויקם, וילך חברונה. {פ}
ב טו,י וישלח אבשלום מרגלים, בכל־שבטי ישראל לאמור: כשומעכם, את־קול השופר, ואמרתם, מלך אבשלום בחברון. ב טו,יא ואת־אבשלום, הלכו מאתיים איש מירושלים, קרואים, והולכים לתומם; ולא ידעו, כל־דבר. ב טו,יב וישלח אבשלום את־אחיתופל הגילוני יועץ דויד, מעירו מגילה, בזובחו, את־הזבחים; ויהי הקשר אמיץ, והעם הולך ורב את־אבשלום. ב טו,יג ויבוא, המגיד, אל־דויד, לאמור: היה לב־איש ישראל, אחרי אבשלום. ב טו,יד ויאמר דויד לכל־עבדיו אשר־איתו בירושלים, קומו ונברחה--כי לא־תהיה־לנו פליטה, מפני אבשלום; מהרו ללכת, פן־ימהר והשיגנו והדיח עלינו את־הרעה, והכה העיר, לפי־חרב. ב טו,טו ויאמרו עבדי־המלך, אל־המלך: ככול אשר־יבחר אדוני המלך, הנה עבדיך. ב טו,טז וייצא המלך וכל־ביתו, ברגליו; ויעזוב המלך, את עשר נשים פילגשים--לשמור הבית. ב טו,יז וייצא המלך וכל־העם, ברגליו; ויעמדו, בית המרחק. ב טו,יח וכל־עבדיו עוברים על־ידו, וכל־הכרתי וכל־הפלתי; וכל־הגיתים שש־מאות איש, אשר־באו ברגלו מגת, עוברים, על־פני המלך. {ס}
ב טו,יט ויאמר המלך אל־איתיי הגיתי, למה תלך גם־אתה איתנו; שוב ושב עם־המלך כי־נוכרי אתה, וגם־גולה אתה למקומך. ב טו,כ תמול בואך, והיום אניעך עימנו ללכת, ואני הולך, על אשר־אני הולך; שוב והשב את־אחיך עימך, חסד ואמת. ב טו,כא ויען איתיי את־המלך, ויאמר: חי־יהוה, וחי אדוני המלך, כי במקום אשר יהיה־שם אדוני המלך אם־למוות אם־לחיים, כי־שם יהיה עבדך. ב טו,כב ויאמר דויד אל־איתיי, לך ועבור; ויעבור איתיי הגיתי, וכל־אנשיו, וכל־הטף, אשר איתו. ב טו,כג וכל־הארץ, בוכים קול גדול, וכל־העם, עוברים; והמלך, עובר בנחל קדרון, וכל־העם עוברים, על־פני־דרך את־המדבר. ב טו,כד והנה גם־צדוק וכל־הלויים איתו, נושאים את־ארון ברית האלוהים, ויציקו את־ארון האלוהים, ויעל אביתר--עד־תום כל־העם, לעבור מן־העיר. {ס}
ב טו,כה ויאמר המלך לצדוק, השב את־ארון האלוהים העיר: אם־אמצא חן, בעיני יהוה--והשיבני, והראני אותו ואת־נווהו. ב טו,כו ואם כה יאמר, לא חפצתי בך: הנני--יעשה־לי, כאשר טוב בעיניו. {ס}
ב טו,כז ויאמר המלך, אל־צדוק הכוהן, הרואה אתה, שובה העיר בשלום; ואחימעץ בנך ויהונתן בן־אביתר, שני בניכם--איתכם. ב טו,כח ראו אנוכי מתמהמה, בערבות המדבר--עד בוא דבר מעימכם, להגיד לי. ב טו,כט וישב צדוק ואביתר את־ארון האלוהים, ירושלים; ויישבו, שם. ב טו,ל ודויד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה, וראש לו חפוי, והוא, הולך יחף; וכל־העם אשר־איתו, חפו איש ראשו, ועלו עלה, ובכה. ב טו,לא ודויד הגיד לאמור, אחיתופל בקושרים עם־אבשלום; ויאמר דויד, סכל־נא את־עצת אחיתופל יהוה. ב טו,לב ויהי דויד בא עד־הראש, אשר־ישתחווה שם לאלוהים; והנה לקראתו, חושיי הארכי, קרוע כותונתו, ואדמה על־ראשו. ב טו,לג ויאמר לו, דויד: אם עברת איתי, והיית עליי למשא. ב טו,לד ואם־העיר תשוב, ואמרת לאבשלום עבדך אני המלך אהיה--עבד אביך ואני מאז, ועתה ואני עבדך; והפרת לי, את עצת אחיתופל. ב טו,לה והלוא עימך שם, צדוק ואביתר הכוהנים; והיה, כל־הדבר אשר תשמע מבית המלך--תגיד, לצדוק ולאביתר הכוהנים. ב טו,לו הנה־שם עימם, שני בניהם--אחימעץ לצדוק, ויהונתן לאביתר; ושלחתם בידם אליי, כל־דבר אשר תשמעו. ב טו,לז ויבוא חושיי ריעה דויד, העיר; ואבשלום, יבוא ירושלים. {ס}
ב טז,א ודויד, עבר מעט מהראש, והנה ציבא נער מפיבושת, לקראתו; וצמד חמורים חבושים, ועליהם מאתיים לחם ומאה צימוקים ומאה קיץ--ונבל יין. ב טז,ב ויאמר המלך אל־ציבא, מה־אלה לך; ויאמר ציבא החמורים לבית־המלך לרכוב, והלחם והקיץ לאכול הנערים, והיין, לשתות היעף במדבר. ב טז,ג ויאמר המלך, ואיה בן־אדוניך; ויאמר ציבא אל־המלך, הנה יושב בירושלים--כי אמר, היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי. ב טז,ד ויאמר המלך, לציבא, הנה לך, כול אשר למפיבושת; ויאמר ציבא השתחוויתי, אמצא־חן בעיניך אדוני המלך. ב טז,ה ובא המלך דויד, עד־בחורים; והנה משם איש יוצא ממשפחת בית־שאול, ושמו שמעי בן־גרא, יוצא יצוא, ומקלל. ב טז,ו ויסקל באבנים את־דויד, ואת־כל־עבדי המלך דויד; וכל־העם, וכל־הגיבורים, מימינו, ומשמאלו. ב טז,ז וכה־אמר שמעי, בקללו; צא צא איש הדמים, ואיש הבלייעל. ב טז,ח השיב עליך יהוה כול דמי בית־שאול, אשר מלכת תחתיו, וייתן יהוה את־המלוכה, ביד אבשלום בנך; והנך, ברעתך, כי איש דמים, אתה. ב טז,ט ויאמר אבישי בן־צרויה, אל־המלך, למה יקלל הכלב המת הזה, את־אדוני המלך; אעברה־נא, ואסירה את־ראשו. {ס}
ב טז,י ויאמר המלך, מה־לי ולכם בני צרויה; כה יקלל, כי יהוה אמר לו קלל את־דויד, ומי יאמר, מדוע עשית כן. {ס}
ב טז,יא ויאמר דויד אל־אבישי ואל־כל־עבדיו, הנה בני אשר־יצא ממעיי מבקש את־נפשי; ואף כי־עתה בן־הימיני, הניחו לו ויקלל--כי אמר־לו, יהוה. ב טז,יב אוליי יראה יהוה, בעיני; והשיב יהוה לי טובה, תחת קללתו היום הזה. ב טז,יג וילך דויד ואנשיו, בדרך; {ס} ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו, הלוך ויקלל, ויסקל באבנים לעומתו, ועיפר בעפר. {פ}
ב טז,יד ויבוא המלך וכל־העם אשר־איתו, עייפים; ויינפש, שם. ב טז,טו ואבשלום, וכל־העם איש ישראל, באו, ירושלים; ואחיתופל, איתו. ב טז,טז ויהי, כאשר־בא חושיי הארכי ריעה דויד--אל־אבשלום; ויאמר חושיי אל־אבשלום, יחי המלך יחי המלך. ב טז,יז ויאמר אבשלום אל־חושיי, זה חסדך את־ריעך; למה לא־הלכת, את־ריעך. ב טז,יח ויאמר חושיי, אל־אבשלום, לא, כי אשר בחר יהוה והעם הזה וכל־איש ישראל--לו אהיה, ואיתו אשב. ב טז,יט והשנית, למי אני אעבוד--הלוא, לפני בנו: כאשר עבדתי לפני אביך, כן אהיה לפניך. {פ}
ב טז,כ ויאמר אבשלום, אל־אחיתופל: הבו לכם עצה, מה־נעשה. ב טז,כא ויאמר אחיתופל, אל־אבשלום, בוא אל־פילגשי אביך, אשר הניח לשמור הבית; ושמע כל־ישראל, כי־נבאשת את־אביך, וחזקו, ידי כל־אשר איתך. ב טז,כב ויטו לאבשלום האוהל, על־הגג; ויבוא אבשלום אל־פילגשי אביו, לעיני כל־ישראל. ב טז,כג ועצת אחיתופל, אשר יעץ בימים ההם, כאשר ישאל־איש, בדבר האלוהים; כן כל־עצת אחיתופל, גם־לדויד גם לאבשלום. {ס}
ב יז,א ויאמר אחיתופל, אל־אבשלום: אבחרה נא, שנים־עשר אלף איש, ואקומה וארדפה אחרי־דויד, הלילה. ב יז,ב ואבוא עליו, והוא יגע ורפה ידיים, והחרדתי אותו, ונס כל־העם אשר־איתו; והכיתי את־המלך, לבדו. ב יז,ג ואשיבה כל־העם, אליך: כשוב הכול--האיש אשר אתה מבקש, כל־העם יהיה שלום. ב יז,ד ויישר הדבר, בעיני אבשלום, ובעיני, כל־זקני ישראל. {ס}
ב יז,ה ויאמר, אבשלום, קרא נא, גם לחושיי הארכי; ונשמעה מה־בפיו, גם־הוא. ב יז,ו ויבוא חושיי, אל־אבשלום, ויאמר אבשלום אליו לאמור כדבר הזה דיבר אחיתופל, הנעשה את־דברו; אם־אין, אתה דבר. {ס}
ב יז,ז ויאמר חושיי, אל־אבשלום: לא־טובה העצה אשר־יעץ אחיתופל, בפעם הזאת. ב יז,ח ויאמר חושיי, אתה ידעת את־אביך ואת־אנשיו כי גיבורים המה ומרי נפש המה, כדוב שכול, בשדה; ואביך איש מלחמה, ולא ילין את־העם. ב יז,ט הנה עתה הוא־נחבא באחת הפחתים, או באחד המקומות; והיה, כנפול בהם בתחילה, ושמע השומע ואמר, הייתה מגפה בעם אשר אחרי אבשלום. ב יז,י והוא גם־בן־חיל, אשר ליבו כלב האריה--הימס יימס: כי־יודע כל־ישראל כי־גיבור אביך, ובני־חיל אשר איתו. ב יז,יא כי יעצתי, היאסוף ייאסף עליך כל־ישראל מדן ועד־באר שבע, כחול אשר־על־הים, לרוב; ופניך הולכים, בקרב. ב יז,יב ובאנו אליו, באחד המקומות אשר נמצא שם, ונחנו עליו, כאשר ייפול הטל על־האדמה; ולא־נותר בו ובכל־האנשים אשר־איתו, גם־אחד. ב יז,יג ואם־אל־עיר, ייאסף--והשיאו כל־ישראל אל־העיר ההיא, חבלים; וסחבנו אותו עד־הנחל, עד אשר־לא־נמצא שם גם־צרור. {פ}
ב יז,יד ויאמר אבשלום, וכל־איש ישראל, טובה עצת חושיי הארכי, מעצת אחיתופל; {ס} ויהוה ציווה, להפר את־עצת אחיתופל הטובה, לבעבור הביא יהוה אל־אבשלום, את־הרעה. {ס}
ב יז,טו ויאמר חושיי, אל־צדוק ואל־אביתר הכוהנים, כזאת וכזאת יעץ אחיתופל את־אבשלום, ואת זקני ישראל; וכזאת וכזאת, יעצתי אני. ב יז,טז ועתה שלחו מהרה והגידו לדויד לאמור, אל־תלן הלילה בערבות המדבר, וגם, עבור תעבור--פן יבולע למלך, ולכל־העם אשר איתו. ב יז,יז ויהונתן ואחימעץ עומדים בעין־רוגל, והלכה השפחה והגידה להם, והם ילכו, והגידו למלך דויד: כי לא יוכלו להיראות, לבוא העירה. ב יז,יח וירא אותם נער, ויגד לאבשלום; וילכו שניהם מהרה ויבואו אל־בית־איש בבחורים, ולו באר בחצרו--ויירדו שם. ב יז,יט ותיקח האישה, ותפרוש את־המסך על־פני הבאר, ותשטח עליו, הריפות; ולא נודע, דבר. ב יז,כ ויבואו עבדי אבשלום אל־האישה הביתה, ויאמרו איה אחימעץ ויהונתן, ותאמר להם האישה, עברו מיכל המים; ויבקשו ולא מצאו, וישובו ירושלים. {ס}
ב יז,כא ויהי אחרי לכתם, ויעלו מהבאר, וילכו, ויגידו למלך דויד; ויאמרו אל־דויד, קומו ועברו מהרה את־המים--כי־ככה יעץ עליכם, אחיתופל. ב יז,כב ויקם דויד, וכל־העם אשר איתו, ויעברו, את־הירדן: עד־אור הבוקר, עד־אחד לא נעדר, אשר לא־עבר, את־הירדן. ב יז,כג ואחיתופל ראה, כי לא נעשתה עצתו, ויחבוש את־החמור ויקם וילך אל־ביתו אל־עירו, ויצו אל־ביתו וייחנק; וימת, וייקבר בקבר אביו. {ס}
ב יז,כד ודויד, בא מחניימה; ואבשלום, עבר את־הירדן--הוא, וכל־איש ישראל עימו. ב יז,כה ואת־עמשא, שם אבשלום תחת יואב--על־הצבא; ועמשא בן־איש, ושמו יתרא הישראלי, אשר־בא אל־אביגל בת־נחש, אחות צרויה אם יואב. ב יז,כו וייחן ישראל ואבשלום, ארץ הגלעד. {ס}
ב יז,כז ויהי, כבוא דויד מחניימה; ושובי בן־נחש מרבת בני־עמון, ומכיר בן־עמיאל מלו דבר, וברזלי הגלעדי, מרוגלים. ב יז,כח משכב וספות וכלי יוצר, וחיטים ושעורים וקמח וקלי, ופול ועדשים, וקלי. ב יז,כט ודבש וחמאה, וצאן ושפות בקר, הגישו לדויד ולעם אשר־איתו, לאכול: כי אמרו--העם רעב ועייף וצמא, במדבר. {ס}
ב יח,א ויפקוד דויד, את־העם אשר איתו; וישם עליהם, שרי אלפים ושרי מאות. ב יח,ב וישלח דויד את־העם, השלישית ביד־יואב והשלישית ביד אבישי בן־צרויה אחי יואב, והשלישית, ביד איתיי הגיתי; {ס} ויאמר המלך אל־העם, יצוא אצא גם־אני עימכם. ב יח,ג ויאמר העם לא תצא, כי אם־נוס ננוס לא־ישימו אלינו לב ואם־ימותו חציינו לא־ישימו אלינו לב--כי־עתה כמונו, עשרה אלפים; ועתה טוב, כי־תהיה־לנו מעיר לעזור. {ס}
ב יח,ד ויאמר אליהם המלך, אשר־ייטב בעיניכם אעשה; ויעמוד המלך, אל־יד השער, וכל־העם יצאו, למאות ולאלפים. ב יח,ה ויצו המלך את־יואב ואת־אבישי ואת־איתיי, לאמור, לאט־לי, לנער לאבשלום; וכל־העם שמעו, בצוות המלך את־כל־השרים--על־דבר אבשלום. ב יח,ו וייצא העם השדה, לקראת ישראל; ותהי המלחמה, ביער אפריים. ב יח,ז ויינגפו שם עם ישראל, לפני עבדי דויד; ותהי־שם המגפה גדולה, ביום ההוא--עשרים אלף. ב יח,ח ותהי־שם המלחמה נפוצת, על־פני כל־הארץ; וירב היער לאכול בעם, מאשר אכלה החרב ביום ההוא. ב יח,ט וייקרא, אבשלום, לפני, עבדי דויד; ואבשלום רוכב על־הפרד, ויבוא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויותן בין השמיים ובין הארץ, והפרד אשר־תחתיו, עבר. ב יח,י וירא איש אחד, ויגד ליואב; ויאמר, הנה ראיתי את־אבשלום, תלוי, באלה. ב יח,יא ויאמר יואב, לאיש המגיד לו, והנה ראית, ומדוע לא־הכיתו שם ארצה; ועליי, לתת לך עשרה כסף, וחגורה, אחת. ב יח,יב ויאמר האיש, אל־יואב, ולו אנוכי שוקל על־כפיי אלף כסף, לא־אשלח ידי אל־בן־המלך: כי באוזנינו ציווה המלך, אותך ואת־אבישי ואת־איתיי לאמור, שמרו־מי, בנער באבשלום. ב יח,יג או־עשיתי בנפשי שקר, וכל־דבר לא־ייכחד מן־המלך; ואתה, תתייצב מנגד. ב יח,יד ויאמר יואב, לא־כן אוחילה לפניך; וייקח שלושה שבטים בכפו, ויתקעם בלב אבשלום--עודנו חי, בלב האלה. ב יח,טו ויסובו עשרה נערים, נושאי כלי יואב; ויכו את־אבשלום, וימיתוהו. ב יח,טז ויתקע יואב, בשופר, וישב העם, מרדוף אחרי ישראל: כי־חשך יואב, את־העם. ב יח,יז ויקחו את־אבשלום, וישליכו אותו ביער אל־הפחת הגדול, ויציבו עליו גל־אבנים, גדול מאוד; וכל־ישראל--נסו, איש לאוהליו. ב יח,יח ואבשלום לקח, ויצב־לו בחייו את־מצבת אשר בעמק־המלך--כי אמר אין־לי בן, בעבור הזכיר שמי; ויקרא למצבת, על־שמו, וייקרא לה יד אבשלום, עד היום הזה. {ס}
ב יח,יט ואחימעץ בן־צדוק, אמר, ארוצה נא, ואבשרה את־המלך: כי־שפטו יהוה, מיד אויביו. ב יח,כ ויאמר לו יואב, לא איש בשורה אתה היום הזה, ובישרת, ביום אחר; והיום הזה לא תבשר, כי־על־כן בן־המלך מת. ב יח,כא ויאמר יואב לכושי, לך הגד למלך אשר ראית; וישתחו כושי ליואב, וירוץ. ב יח,כב ויוסף עוד אחימעץ בן־צדוק, ויאמר אל־יואב, ויהי מה, ארוצה־נא גם־אני אחרי הכושי; ויאמר יואב, למה־זה אתה רץ בני, ולך, אין־בשורה מוצאת. ב יח,כג ויהי־מה ארוץ, ויאמר לו רוץ; וירץ אחימעץ דרך הכיכר, ויעבור את־הכושי. ב יח,כד ודויד יושב, בין־שני השערים; וילך הצופה אל־גג השער, אל־החומה, ויישא את־עיניו וירא, והנה־איש רץ לבדו. ב יח,כה ויקרא הצופה, ויגד למלך, ויאמר המלך, אם־לבדו בשורה בפיו; וילך הלוך, וקרב. ב יח,כו וירא הצופה, איש־אחר רץ, ויקרא הצופה אל־השוער, ויאמר הנה־איש רץ לבדו; ויאמר המלך, גם־זה מבשר. ב יח,כז ויאמר, הצופה, אני רואה את־מרוצת הראשון, כמרוצת אחימעץ בן־צדוק; ויאמר המלך איש־טוב זה, ואל־בשורה טובה יבוא. ב יח,כח ויקרא אחימעץ, ויאמר אל־המלך שלום, וישתחו למלך לאפיו, ארצה; {ס} ויאמר, ברוך יהוה אלוהיך, אשר סיגר את־האנשים, אשר־נשאו את־ידם באדוני המלך. {ס}
ב יח,כט ויאמר המלך, שלום לנער לאבשלום; ויאמר אחימעץ ראיתי ההמון הגדול לשלוח את־עבד המלך יואב, ואת־עבדך, ולא ידעתי, מה. ב יח,ל ויאמר המלך, סוב התייצב כה; וייסוב, ויעמוד. ב יח,לא והנה הכושי, בא; ויאמר הכושי, יתבשר אדוני המלך--כי־שפטך יהוה היום, מיד כל־הקמים עליך. {ס}
ב יח,לב ויאמר המלך אל־הכושי, השלום לנער לאבשלום; ויאמר הכושי, יהיו כנער אויבי אדוני המלך, וכול אשר־קמו עליך, לרעה. {ס}
ב יט,א וירגז המלך, ויעל על־עליית השער--ויבך; וכה אמר בלכתו, בני אבשלום בני בני אבשלום, מי־ייתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני. ב יט,ב ויוגד, ליואב: הנה המלך בוכה ויתאבל, על־אבשלום. ב יט,ג ותהי התשועה ביום ההוא, לאבל--לכל־העם: כי־שמע העם, ביום ההוא לאמור, נעצב המלך, על־בנו. ב יט,ד ויתגנב העם ביום ההוא, לבוא העיר: כאשר יתגנב, העם הנכלמים--בנוסם, במלחמה. ב יט,ה והמלך לאט את־פניו, ויזעק המלך קול גדול: בני, אבשלום, אבשלום, בני בני. {ס}
ב יט,ו ויבוא יואב אל־המלך, הבית; ויאמר הובשת היום את־פני כל־עבדיך, הממלטים את־נפשך היום, ואת נפש בניך ובנותיך, ונפש נשיך ונפש פילגשיך. ב יט,ז לאהבה, את־שונאיך, ולשנוא, את־אוהביך: כי הגדת היום, כי אין לך שרים ועבדים--כי ידעתי היום כי לו אבשלום חי וכולנו היום מתים, כי־אז ישר בעיניך. ב יט,ח ועתה קום צא, ודבר על־לב עבדיך: {ס} כי ביהוה נשבעתי כי־אינך יוצא, אם־ילין איש איתך הלילה, ורעה לך זאת מכל־הרעה אשר־באה עליך, מנעוריך עד־עתה. {ס}
ב יט,ט ויקם המלך, ויישב בשער; ולכל־העם הגידו לאמור, הנה המלך יושב בשער, ויבוא כל־העם לפני המלך, וישראל נס איש לאוהליו. {ס}
ב יט,י ויהי כל־העם נדון, בכל־שבטי ישראל לאמור: המלך הצילנו מכף אויבינו, והוא מילטנו מכף פלשתים, ועתה ברח מן־הארץ, מעל אבשלום. ב יט,יא ואבשלום אשר משחנו עלינו, מת במלחמה; ועתה, למה אתם מחרישים--להשיב את־המלך. {ס}
ב יט,יב והמלך דויד, שלח אל־צדוק ואל־אביתר הכוהנים לאמור, דברו אל־זקני יהודה לאמור, למה תהיו אחרונים להשיב את־המלך אל־ביתו; ודבר, כל־ישראל, בא אל־המלך, אל־ביתו. ב יט,יג אחיי אתם, עצמי ובשרי אתם; ולמה תהיו אחרונים, להשיב את־המלך. ב יט,יד ולעמשא, תאמרו, הלוא עצמי ובשרי, אתה; כה יעשה־לי אלוהים, וכה יוסיף, אם־לא שר־צבא תהיה לפניי כל־הימים, תחת יואב. ב יט,טו ויט את־לבב כל־איש־יהודה, כאיש אחד; וישלחו, אל־המלך, שוב אתה, וכל־עבדיך. ב יט,טז וישב המלך, ויבוא עד־הירדן; ויהודה בא הגלגלה, ללכת לקראת המלך, להעביר את־המלך, את־הירדן. ב יט,יז וימהר, שמעי בן־גרא בן־הימיני, אשר, מבחורים; ויירד עם־איש יהודה, לקראת המלך דויד. ב יט,יח ואלף איש עימו, מבנימין, וציבא נער בית שאול, וחמשת עשר בניו ועשרים עבדיו איתו; וצלחו הירדן, לפני המלך. ב יט,יט ועברה העברה, לעביר את־בית המלך, ולעשות הטוב, בעיניו; ושמעי בן־גרא, נפל לפני המלך, בעוברו, בירדן. ב יט,כ ויאמר אל־המלך, אל־יחשוב־לי אדוני עוון, ואל־תזכור את אשר העווה עבדך, ביום אשר־יצא אדוני־המלך מירושלים--לשום המלך, אל־ליבו. ב יט,כא כי ידע עבדך, כי אני חטאתי; והנה־באתי היום, ראשון לכל־בית יוסף, לרדת, לקראת אדוני המלך. {ס}
ב יט,כב ויען אבישי בן־צרויה, ויאמר, התחת זאת, לא יומת שמעי: כי קילל, את־משיח יהוה. {ס}
ב יט,כג ויאמר דויד, מה־לי ולכם בני צרויה--כי־תהיו־לי היום, לשטן; היום, יומת איש בישראל--כי הלוא ידעתי, כי היום אני־מלך על־ישראל. ב יט,כד ויאמר המלך אל־שמעי, לא תמות; ויישבע לו, המלך. {ס}
ב יט,כה ומפיבושת, בן־שאול, ירד, לקראת המלך; ולא־עשה רגליו ולא־עשה שפמו, ואת־בגדיו לא כיבס, למן־היום לכת המלך, עד־היום אשר־בא בשלום. ב יט,כו ויהי כי־בא ירושלים, לקראת המלך; ויאמר לו המלך, למה לא־הלכת עימי מפיבושת. ב יט,כז ויאמר, אדוני המלך עבדי רימני: כי־אמר עבדך אחבשה־לי החמור וארכב עליה, ואלך את־המלך--כי פיסח, עבדך. ב יט,כח וירגל בעבדך, אל־אדוני המלך; ואדוני המלך כמלאך האלוהים, ועשה הטוב בעיניך. ב יט,כט כי לא היה כל־בית אבי, כי אם־אנשי־מוות לאדוני המלך, ותשת את־עבדך, באוכלי שולחנך; ומה־יש־לי עוד צדקה, ולזעוק עוד אל־המלך. {פ}
ב יט,ל ויאמר לו המלך, למה תדבר עוד דבריך; אמרתי--אתה וציבא, תחלקו את־השדה. ב יט,לא ויאמר מפיבושת אל־המלך, גם את־הכול ייקח: אחרי אשר־בא אדוני המלך, בשלום--אל־ביתו. {ס}
ב יט,לב וברזלי, הגלעדי, ירד, מרוגלים; ויעבור את־המלך הירדן, לשלחו את־הירדן. ב יט,לג וברזלי זקן מאוד, בן־שמונים שנה; והוא־כילכל את־המלך בשיבתו במחניים, כי־איש גדול הוא מאוד. ב יט,לד ויאמר המלך, אל־ברזלי: אתה עבור איתי, וכילכלתי אותך עימדי בירושלים. ב יט,לה ויאמר ברזלי, אל־המלך: כמה, ימי שני חיי, כי־אעלה את־המלך, ירושלים. ב יט,לו בן־שמונים שנה אנוכי היום האדע בין־טוב לרע, אם־יטעם עבדך את־אשר אוכל ואת־אשר אשתה, אם־אשמע עוד, בקול שרים ושרות; ולמה יהיה עבדך עוד למשא, אל־אדוני המלך. ב יט,לז כמעט יעבור עבדך, את־הירדן--את־המלך; ולמה יגמלני המלך, הגמולה הזאת. ב יט,לח ישב־נא עבדך ואמות בעירי, עם קבר אבי ואימי; והנה עבדך כמהם, יעבור עם־אדוני המלך, ועשה־לו, את אשר־טוב בעיניך. {ס}
ב יט,לט ויאמר המלך, איתי יעבור כמהם, ואני אעשה־לו, את־הטוב בעיניך; וכול אשר־תבחר עליי, אעשה־לך. ב יט,מ ויעבור כל־העם את־הירדן, והמלך עבר; ויישק המלך לברזלי ויברכהו, וישב למקומו. {ס}
ב יט,מא ויעבור המלך הגלגלה, וכמהן עבר עימו; וכל־עם יהודה, העבירו את־המלך, וגם, חצי עם ישראל. ב יט,מב והנה כל־איש ישראל, באים אל־המלך; ויאמרו אל־המלך מדוע גנבוך אחינו איש יהודה, ויעבירו את־המלך ואת־ביתו את־הירדן, וכל־אנשי דויד, עימו. {ס}
ב יט,מג ויען כל־איש יהודה על־איש ישראל, כי־קרוב המלך אליי, ולמה זה חרה לך, על־הדבר הזה: האכול אכלנו מן־המלך, אם־נישאת נישא לנו. {ס}
ב יט,מד ויען איש־ישראל את־איש יהודה ויאמר, עשר־ידות לי במלך וגם־בדויד אני ממך, ומדוע הקילותני, ולא־היה דברי ראשון לי להשיב את־מלכי; וייקש דבר־איש יהודה, מדבר איש ישראל. {ס}
ב כ,א ושם נקרא איש בלייעל, ושמו שבע בן־בכרי--איש ימיני; ויתקע בשופר, ויאמר אין־לנו חלק בדויד ולא נחלה־לנו בבן־ישי--איש לאוהליו, ישראל. ב כ,ב ויעל כל־איש ישראל, מאחרי דויד, אחרי, שבע בן־בכרי; ואיש יהודה דבקו במלכם, מן־הירדן ועד־ירושלים. ב כ,ג ויבוא דויד אל־ביתו, ירושלים, וייקח המלך את עשר־נשים פילגשים אשר הניח לשמור הבית וייתנם בית־משמרת ויכלכלם, ואליהם לא־בא; ותהיינה צרורות עד־יום מותן, אלמנות חיות. {ס}
ב כ,ד ויאמר המלך אל־עמשא, הזעק־לי את־איש־יהודה שלושת ימים; ואתה, פה עמוד. ב כ,ה וילך עמשא, להזעיק את־יהודה; ויוחר, מן־המועד אשר יעדו. {ס}
ב כ,ו ויאמר דויד, אל־אבישי, עתה יירע לנו שבע בן־בכרי, מן־אבשלום; אתה קח את־עבדי אדוניך, ורדוף אחריו--פן־מצא לו ערים בצורות, והציל עינינו. ב כ,ז וייצאו אחריו אנשי יואב, והכרתי והפלתי וכל־הגיבורים; וייצאו, מירושלים, לרדוף, אחרי שבע בן־בכרי. ב כ,ח הם, עם־האבן הגדולה אשר בגבעון, ועמשא, בא לפניהם; ויואב חגור מידו לבושו, ועליו חגור חרב מצומדת על־מותניו בתערה, והוא יצא, ותיפול. {ס}
ב כ,ט ויאמר יואב לעמשא, השלום אתה אחי; ותאחז יד־ימין יואב, בזקן עמשא--לנשוק־לו. ב כ,י ועמשא לא־נשמר בחרב אשר ביד־יואב, ויכהו בה אל־החומש וישפוך מעיו ארצה ולא־שנה לו--וימות; ויואב, ואבישי אחיו, רדף, אחרי שבע בן־בכרי. ב כ,יא ואיש עמד עליו, מנערי יואב; ויאמר, מי אשר חפץ ביואב ומי אשר־לדויד--אחרי יואב. ב כ,יב ועמשא מתגולל בדם, בתוך המסילה; וירא האיש כי־עמד כל־העם, ויסב את־עמשא מן־המסילה השדה וישלך עליו בגד, כאשר ראה, כל־הבא עליו ועמד. ב כ,יג כאשר הוגה, מן־המסילה--עבר כל־איש, אחרי יואב, לרדוף, אחרי שבע בן־בכרי. ב כ,יד ויעבור בכל־שבטי ישראל, אבילה ובית מעכה--וכל־הברים; {ס} וייקהלו, ויבואו אף־אחריו. ב כ,טו ויבואו ויצורו עליו, באבילה בית המעכה, וישפכו סוללה אל־העיר, ותעמוד בחיל; וכל־העם אשר את־יואב, משחיתים להפיל החומה. ב כ,טז ותקרא אישה חכמה, מן־העיר; שמעו שמעו, אמרו־נא אל־יואב, קרב עד־הנה, ואדברה אליך. ב כ,יז ויקרב אליה, ותאמר האישה האתה יואב ויאמר אני; ותאמר לו, שמע דברי אמתך, ויאמר, שומע אנוכי. ב כ,יח ותאמר, לאמור: דבר ידברו בראשונה לאמור, שאול ישאלו באביל וכן התמו. ב כ,יט אנוכי, שלומי אמוני ישראל; אתה מבקש, להמית עיר ואם בישראל--למה תבלע, נחלת יהוה. {פ}
ב כ,כ ויען יואב, ויאמר: חלילה חלילה לי, אם־אבלע ואם־אשחית. ב כ,כא לא־כן הדבר, כי איש מהר אפריים שבע בן־בכרי שמו נשא ידו במלך בדויד--תנו־אותו לבדו, ואלכה מעל העיר; ותאמר האישה אל־יואב, הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה. ב כ,כב ותבוא האישה אל־כל־העם בחכמתה, ויכרתו את־ראש שבע בן־בכרי וישליכו אל־יואב, ויתקע בשופר, ויפוצו מעל־העיר איש לאוהליו; ויואב שב ירושלים, אל־המלך. {ס}
ב כ,כג ויואב, אל כל־הצבא ישראל; ובניה, בן־יהוידע, על־הכרתי, ועל־הפלתי. ב כ,כד ואדורם, על־המס; ויהושפט בן־אחילוד, המזכיר. ב כ,כה ושוא, סופר; וצדוק ואביתר, כוהנים. ב כ,כו וגם, עירא היאירי, היה כוהן, לדויד. {ס}
ב כא,א ויהי רעב בימי דויד שלוש שנים, שנה אחרי שנה, ויבקש דויד, את־פני יהוה; {ס} ויאמר יהוה, אל־שאול ואל־בית הדמים, על אשר־המית, את־הגבעונים.
ב כא,ב ויקרא המלך לגבעונים, ויאמר אליהם: והגבעונים לא מבני ישראל המה, כי אם־מיתר האמורי, ובני ישראל נשבעו להם, ויבקש שאול להכותם בקנאותו לבני־ישראל ויהודה.
ב כא,ג ויאמר דויד אל־הגבעונים, מה אעשה לכם; ובמה אכפר, וברכו את־נחלת יהוה.
ב כא,ד ויאמרו לו הגבעונים, אין־לנו כסף וזהב עם־שאול ועם־ביתו, ואין־לנו איש, להמית בישראל; ויאמר מה־אתם אומרים, אעשה לכם.
ב כא,ה ויאמרו, אל־המלך, האיש אשר כילנו, ואשר דימה־לנו; נשמדנו, מהתייצב בכל־גבול ישראל.
ב כא,ו יותן־לנו שבעה אנשים, מבניו, והוקענום ליהוה, בגבעת שאול בחיר יהוה; {פ}
ויאמר המלך, אני אתן.
ב כא,ז ויחמול המלך, על־מפיבושת בן־יהונתן בן־שאול; על־שבועת יהוה, אשר בינותם--בין דויד, ובין יהונתן בן־שאול.
ב כא,ח וייקח המלך את־שני בני רצפה בת־איה, אשר ילדה לשאול, את־ארמוני, ואת־מפיבושת; ואת־חמשת, בני מיכל בת־שאול, אשר ילדה לעדריאל בן־ברזלי, המחולתי.
ב כא,ט וייתנם ביד הגבעונים, ויוקיעום בהר לפני יהוה, וייפלו שבעתם, יחד; והמה הומתו בימי קציר, בראשונים, בתחילת, קציר שעורים.
ב כא,י ותיקח רצפה בת־איה את־השק ותטהו לה אל־הצור, מתחילת קציר, עד ניתך־מים עליהם, מן־השמיים; ולא־נתנה עוף השמיים לנוח עליהם, יומם, ואת־חית השדה, לילה.
ב כא,יא ויוגד, לדויד, את אשר־עשתה רצפה בת־איה, פילגש שאול.
ב כא,יב וילך דויד, וייקח את־עצמות שאול ואת־עצמות יהונתן בנו, מאת, בעלי יבש גלעד--אשר גנבו אותם מרחוב בית־שן, אשר תלאום שמה פלשתים, ביום הכות פלשתים את־שאול, בגלבוע.
ב כא,יג ויעל משם את־עצמות שאול, ואת־עצמות יהונתן בנו; ויאספו, את־עצמות המוקעים.
ב כא,יד ויקברו את־עצמות־שאול ויהונתן־בנו בארץ בנימין בצלע, בקבר קיש אביו, ויעשו, כול אשר־ציווה המלך; וייעתר אלוהים לארץ, אחרי־כן. {פ}
ב כא,טו ותהי־עוד מלחמה לפלשתים, את־ישראל; ויירד דויד ועבדיו עימו, ויילחמו את־פלשתים--ויעף דויד. ב כא,טז וישבי בנוב אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת, והוא, חגור חדשה; ויאמר, להכות את־דויד. ב כא,יז ויעזור־לו אבישי בן־צרויה, ויך את־הפלשתי וימיתהו; אז נשבעו אנשי־דויד לו לאמור, לא־תצא עוד איתנו למלחמה, ולא תכבה, את־נר ישראל. {פ}
ב כא,יח ויהי, אחרי־כן, ותהי־עוד המלחמה בגוב, עם־פלשתים; אז הכה, סיבכיי החושתי, את־סף, אשר בילידי הרפה. {ס}
ב כא,יט ותהי־עוד המלחמה בגוב, עם־פלשתים; ויך אלחנן בן־יערי אורגים בית הלחמי, את גולית הגיתי, ועץ חניתו, כמנור אורגים. {ס}
ב כא,כ ותהי־עוד מלחמה, בגת; ויהי איש מדון, ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש עשרים וארבע מספר, וגם־הוא, יולד להרפה. ב כא,כא ויחרף, את־ישראל; ויכהו, יהונתן, בן־שמעה, אחי דויד. ב כא,כב את־ארבעת אלה יולדו להרפה, בגת; וייפלו ביד־דויד, וביד עבדיו. {ש}
ב כב,א וידבר דויד ליהוה, את־דברי השירה הזאת, {ס} ביום הציל יהוה אותו {ר}
מכף כל־אויביו, ומכף שאול. {ס}
ב כב,ב ויאמר: יהוה סלעי ומצודתי, {ר}
ומפלטי־לי.
ב כב,ג אלוהי צורי, אחסה־בו; {ס} מגיני וקרן ישעי, {ר}
משגבי ומנוסי, {ס} מושיעי, מחמס תושיעני. {ר}
ב כב,ד מהולל, אקרא יהוה; {ס} ומאויביי, איוושע. {ר}
ב כב,ה כי אפפוני, משברי־מוות; {ס} נחלי בלייעל, יבעתוני. {ר}
ב כב,ו חבלי שאול, סבוני; {ס} קידמוני, מוקשי־מוות. {ר}
ב כב,ז בצר־לי אקרא יהוה, ואל־אלוהיי אקרא; {ס} וישמע מהיכלו קולי, ושוועתי באוזניו. {ר}
ב כב,ח ויתגעש ותרעש הארץ, {ס} מוסדות השמיים ירגזו; ויתגעשו, כי־חרה לו. {ר}
ב כב,ט עלה עשן באפו, ואש מפיו תאכל; {ס} גחלים, בערו ממנו. {ר}
ב כב,י ויט שמיים, ויירד; {ס} וערפל, תחת רגליו. {ר}
ב כב,יא וירכב על־כרוב, ויעוף; {ס} ויירא, על־כנפי־רוח. {ר}
ב כב,יב וישת חושך סביבותיו, סוכות; {ס} חשרת־מים, עבי שחקים. {ר}
ב כב,יג מנוגה, נגדו; בערו, גחלי־אש. {ס}
ב כב,יד ירעם מן־שמיים, יהוה; {ר}
ועליון, ייתן קולו. {ס}
ב כב,טו וישלח חיצים, ויפיצם; ברק, ויהום. {ר}
ב כב,טז וייראו אפיקי ים, ייגלו מוסדות תבל; {ס} בגערת יהוה, מנשמת רוח אפו. {ר}
ב כב,יז ישלח ממרום, ייקחני; {ס} ימשני, ממים רבים. {ר}
ב כב,יח יצילני, מאויבי עז; {ס} משונאיי, כי אמצו ממני. {ר}
ב כב,יט יקדמוני, ביום אידי; ויהי יהוה משען, לי. {ס}
ב כב,כ ויוצא למרחב, אותי; {ר}
יחלצני, כי־חפץ בי. {ס}
ב כב,כא יגמלני יהוה, כצדקתי; {ר}
כבור ידיי, ישיב לי. {ס}
ב כב,כב כי שמרתי, דרכי יהוה; {ר}
ולא רשעתי, מאלוהיי. {ס}
ב כב,כג כי כל־משפטיו, לנגדי; וחוקותיו, לא־אסור ממנה. {ר}
ב כב,כד ואהיה תמים, לו; {ס} ואשתמרה, מעווני. {ר}
ב כב,כה וישב יהוה לי, כצדקתי; {ס} כבורי, לנגד עיניו. {ר}
ב כב,כו עם־חסיד, תתחסד; {ס} עם־גיבור תמים, תיתמם. {ר}
ב כב,כז עם־נבר, תיתבר; {ס} ועם־עיקש, תיתפל. {ר}
ב כב,כח ואת־עם עני, תושיע; {ס} ועיניך על־רמים, תשפיל. {ר}
ב כב,כט כי־אתה נרי, יהוה; {ס} ויהוה, יגיה חושכי. {ר}
ב כב,ל כי בך, ארוץ גדוד; {ס} באלוהיי, אדלג־שור. {ר}
ב כב,לא האל, תמים דרכו; אמרת יהוה, צרופה-- {ס} מגן הוא, לכול החוסים בו. {ר}
ב כב,לב כי מי־אל, מבלעדי יהוה; {ס} ומי צור, מבלעדי אלוהינו. {ר}
ב כב,לג האל מעוזי, חיל; {ס} ויתר תמים, דרכי. {ר}
ב כב,לד משווה רגליי, כאיילות; {ס} ועל במותיי, יעמידני. {ר}
ב כב,לה מלמד ידיי, למלחמה; {ס} וניחת קשת־נחושה, זרועותיי. {ר}
ב כב,לו ותיתן־לי, מגן ישעך; וענותך, תרבני. {ס}
ב כב,לז תרחיב צעדי, תחתני; ולא מעדו, קרסוליי. {ר}
ב כב,לח ארדפה אויביי, ואשמידם; {ס} ולא אשוב, עד־כלותם. {ר}
ב כב,לט ואכלם ואמחצם, ולא יקומון; {ס} וייפלו, תחת רגליי. {ר}
ב כב,מ ותזרני חיל, למלחמה; {ס} תכריע קמיי, תחתני. {ר}
ב כב,מא ואויביי, תתה לי עורף; משנאיי, ואצמיתם. {ס}
ב כב,מב ישעו, ואין מושיע; אל־יהוה, ולא ענם. {ר}
ב כב,מג ואשחקם, כעפר־ארץ; {ס} כטיט־חוצות אדיקם, ארקעם. {ר}
ב כב,מד ותפלטני, מריבי עמי; תשמרני לראש גויים, {ס} עם לא־ידעתי יעבדוני. {ר}
ב כב,מה בני נכר, יתכחשו־לי; לשמוע אוזן, יישמעו לי. {ס}
ב כב,מו בני נכר, ייבולו; ויחגרו, ממסגרותם. {ר}
ב כב,מז חי־יהוה, וברוך צורי; {ס} וירום, אלוהי צור ישעי. {ר}
ב כב,מח האל, הנותן נקמות לי; {ס} ומוריד עמים, תחתני. {ר}
ב כב,מט ומוציאי, מאויביי; ומקמיי, תרוממני, {ס} מאיש חמסים, תצילני. {ר}
ב כב,נ על־כן אודך יהוה, בגויים; {ס} ולשמך, אזמר. {ר}
ב כב,נא מגדול, ישועות מלכו; ועושה־חסד למשיחו {ס} לדויד ולזרעו, עד־עולם. {ר}
{ש}
ב כג,א ואלה דברי דויד, האחרונים: נאום דויד בן־ישי, ונאום הגבר הוקם על--משיח אלוהי יעקוב, ונעים זמירות ישראל. ב כג,ב רוח יהוה, דיבר־בי; ומילתו, על־לשוני. ב כג,ג אמר אלוהי ישראל, לי דיבר צור ישראל: מושל, באדם--צדיק, מושל יראת אלוהים. ב כג,ד וכאור בוקר, יזרח־שמש; בוקר לא עבות, מנוגה ממטר דשא מארץ. ב כג,ה כי־לא־כן ביתי, עם־אל: כי ברית עולם שם לי, ערוכה בכול ושמורה--כי־כל־ישעי וכל־חפץ, כי־לא יצמיח. ב כג,ו ובלייעל, כקוץ מונד כולהם: כי־לא ביד, ייקחו. ב כג,ז ואיש ייגע בהם, יימלא ברזל ועץ חנית; ובאש, שרוף יישרפו בשבת. {פ}
ב כג,ח אלה שמות הגיבורים, אשר לדויד: יושב בשבת תחכמוני ראש השלישי, הוא עדינו העצני--על־שמונה מאות חלל, בפעם אחת. {ס}
ב כג,ט ואחריו אלעזר בן־דודו, בן־אחוחי; בשלושה הגיבורים עם־דויד, בחרפם בפלשתים נאספו־שם למלחמה, ויעלו, איש ישראל. ב כג,י הוא קם ויך בפלשתים עד כי־יגעה ידו, ותדבק ידו אל־החרב, ויעש יהוה תשועה גדולה, ביום ההוא; והעם ישובו אחריו, אך־לפשט. {ס}
ב כג,יא ואחריו שמה בן־אגא, הררי; וייאספו פלשתים לחיה, ותהי־שם חלקת השדה מלאה עדשים, והעם נס, מפני פלשתים. ב כג,יב ויתייצב בתוך־החלקה ויצילהא, ויך את־פלשתים; ויעש יהוה, תשועה גדולה. {ס}
ב כג,יג ויירדו שלושה מהשלושים ראש, ויבואו אל־קציר אל־דויד--אל־מערת, עדולם; וחית פלשתים, חונה בעמק רפאים. ב כג,יד ודויד, אז במצודה; ומצב פלשתים, אז בית לחם. ב כג,טו ויתאווה דויד, ויאמר: מי ישקני מים, מבור בית־לחם אשר בשער. {ס}
ב כג,טז ויבקעו שלושת הגיבורים במחנה פלשתים, וישאבו־מים מבור בית־לחם אשר בשער, וישאו, ויביאו אל־דויד; ולא אבה לשתותם, ויסך אותם ליהוה. ב כג,יז ויאמר חלילה לי יהוה מעשותי זאת, הדם האנשים ההולכים בנפשותם, ולא אבה, לשתותם; אלה עשו, שלושת הגיבורים. {ס}
ב כג,יח ואבישי אחי יואב בן־צרויה, הוא ראש השלושה, והוא עורר את־חניתו, על־שלוש מאות חלל; ולו־שם, בשלושה. ב כג,יט מן־השלושה הכי נכבד, ויהי להם לשר; ועד־השלושה, לא־בא. {ס}
ב כג,כ ובניהו בן־יהוידע בן־איש־חיל רב־פעלים, מקבצאל; הוא הכה, את שני אריאל מואב, והוא ירד והכה את־הארי בתוך הבור, ביום השלג.
ב כג,כא והוא־הכה את־איש מצרי איש מראה, וביד המצרי חנית, ויירד אליו, בשבט; ויגזול את־החנית מיד המצרי, ויהרגהו בחניתו.
ב כג,כב אלה עשה, בניהו בן־יהוידע; ולו־שם, בשלושה הגיבורים.
ב כג,כג מן־השלושים נכבד, ואל־השלושה לא־בא; וישימהו דויד, {ר}
אל־משמעתו. {ס}
ב כג,כד עשהאל אחי־יואב, בשלושים; אלחנן בן־דודו, {ר}
בית לחם. {ס}
ב כג,כה שמה, החרודי, {ס} אליקא, {ר}
החרודי. {ס}
ב כג,כו חלץ, הפלטי, {ס} עירא {ר}
בן־עיקש, {ס} התקועי. {ס}
ב כג,כז אביעזר, {ר}
הענתותי, {ס} מבוניי, החושתי. {ס}
ב כג,כח צלמון, {ר}
האחוחי, {ס} מהריי, הנטופתי. {ס}
ב כג,כט חלב בן־בענה, {ר}
הנטופתי; {ס} איתיי, בן־ריביי, מגבעת, בני בנימין. {ס}
ב כג,ל בניהו, {ר}
פרעתוני, {ס} הידיי, מנחלי געש. {ס}
ב כג,לא אבי־עלבון, {ר}
הערבתי, {ס} עזמוות, הברחומי. {ס}
ב כג,לב אליחבא, {ר}
השעלבוני, {ס} בני ישן, יהונתן. {ס}
ב כג,לג שמה, {ר}
ההררי, {ס} אחיאם בן־שרר, האררי. {ס}
ב כג,לד אליפלט {ר}
בן־אחסביי, בן־המעכתי; {ס} אליעם בן־אחיתופל, {ר}
הגילוני. {ס}
ב כג,לה חצריי, הכרמלי, {ס} פעריי, {ר}
הארבי. {ס}
ב כג,לו יגאל בן־נתן מצובה, {ס} בני {ר}
הגדי. {ס}
ב כג,לז צלק, העמוני; {ס} נחריי, {ר}
הבארותי--נושא, כלי יואב בן־צרויה. {ס}
ב כג,לח עירא, {ר}
היתרי, {ס} גרב, היתרי. {ס}
ב כג,לט אורייה, {ר}
החיתי--כול, שלושים ושבעה. {פ}
ב כד,א ויוסף, אף־יהוה, לחרות, בישראל; ויסת את־דויד בהם לאמור, לך מנה את־ישראל ואת־יהודה. ב כד,ב ויאמר המלך אל־יואב שר־החיל אשר־איתו, שוט־נא בכל־שבטי ישראל מדן ועד־באר שבע, ופקדו, את־העם; וידעתי, את מספר העם. {ס}
ב כד,ג ויאמר יואב אל־המלך, ויוסף יהוה אלוהיך אל־העם כהם וכהם מאה פעמים, ועיני אדוני־המלך, רואות; ואדוני המלך, למה חפץ בדבר הזה.
ב כד,ד ויחזק דבר־המלך אל־יואב, ועל שרי החיל; וייצא יואב ושרי החיל, לפני המלך, לפקוד את־העם, את־ישראל.
ב כד,ה ויעברו, את־הירדן; ויחנו בערוער, ימין העיר אשר בתוך־הנחל הגד--ואל־יעזר.
ב כד,ו ויבואו, הגלעדה, ואל־ארץ תחתים, חודשי; ויבואו דנה יען, וסביב אל־צידון.
ב כד,ז ויבואו, מבצר־צור, וכל־ערי החיווי, והכנעני; וייצאו אל־נגב יהודה, באר שבע.
ב כד,ח וישוטו, בכל־הארץ; ויבואו מקצה תשעה חודשים, ועשרים יום--ירושלים.
ב כד,ט וייתן יואב את־מספר מפקד־העם, אל־המלך; ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש־חיל, שולף חרב, ואיש יהודה, חמש־מאות אלף איש.
ב כד,י ויך לב־דויד אותו, אחרי־כן ספר את־העם; {פ}
ויאמר דויד אל־יהוה, חטאתי מאוד אשר עשיתי, ועתה יהוה העבר־נא את־עוון עבדך, כי נסכלתי מאוד.
ב כד,יא ויקם דויד, בבוקר; {פ}
ודבר־יהוה, היה אל־גד הנביא, חוזה דויד, לאמור.
ב כד,יב הלוך ודיברת אל־דויד, כה אמר יהוה--שלוש, אנוכי נוטל עליך: בחר־לך אחת־מהם, ואעשה־לך.
ב כד,יג ויבוא־גד אל־דויד, ויגד־לו; ויאמר לו התבוא לך שבע־שנים רעב בארצך אם־שלושה חודשים נוסך לפני־צריך והוא רודפך, ואם־היות שלושת ימים דבר בארצך--עתה דע וראה, מה־אשיב שולחי דבר. {ס}
ב כד,יד ויאמר דויד אל־גד, צר־לי מאוד; ניפלה־נא ביד־יהוה כי־רבים רחמיו, וביד־אדם אל־אפולה. ב כד,טו וייתן יהוה דבר בישראל, מהבוקר ועד־עת מועד; וימת מן־העם, מדן ועד־באר שבע, שבעים אלף, איש. ב כד,טז וישלח ידו המלאך ירושלים, לשחתה, ויינחם יהוה אל־הרעה, ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך; ומלאך יהוה היה, עם־גורן הארוונה היבוסי. {ס}
ב כד,יז ויאמר דויד אל־יהוה בראותו את־המלאך המכה בעם, ויאמר הנה אנוכי חטאתי ואנוכי העוויתי, ואלה הצאן, מה עשו: תהי נא ידך בי, ובבית אבי. {פ}
ב כד,יח ויבוא־גד אל־דויד, ביום ההוא; ויאמר לו, עלה הקם ליהוה מזבח, בגורן, ארוונה היבוסי. ב כד,יט ויעל דויד כדבר־גד, כאשר ציווה יהוה. ב כד,כ וישקף ארוונה, וירא את־המלך ואת־עבדיו, עוברים, עליו; וייצא ארוונה, וישתחו למלך אפיו ארצה. ב כד,כא ויאמר ארוונה, מדוע בא אדוני־המלך אל־עבדו; ויאמר דויד לקנות מעימך את־הגורן, לבנות מזבח ליהוה, ותיעצר המגפה, מעל העם. ב כד,כב ויאמר ארוונה אל־דויד, ייקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו; ראה הבקר לעולה, והמוריגים וכלי הבקר לעצים. ב כד,כג הכול, נתן ארוונה המלך--למלך; {ס} ויאמר ארוונה אל־המלך, יהוה אלוהיך ירצך. ב כד,כד ויאמר המלך אל־ארוונה, לא כי־קנה אקנה מאותך במחיר, ולא אעלה ליהוה אלוהיי, עולות חינם; וייקן דויד את־הגורן ואת־הבקר, בכסף שקלים חמישים. ב כד,כה וייבן שם דויד מזבח ליהוה, ויעל עולות ושלמים; וייעתר יהוה לארץ, ותיעצר המגפה מעל ישראל. {ש}