שמואל

א א,א ויהי איש אחד מן־הרמתיים, צופים--מהר אפריים; ושמו אלקנה בן־ירוחם בן־אליהוא, בן־תוחו בן־צוף--אפרתי.  א א,ב ולו, שתי נשים--שם אחת חנה, ושם השנית פנינה; ויהי לפנינה ילדים, ולחנה אין ילדים.  א א,ג ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה, להשתחוות ולזבוח ליהוה צבאות בשילה; ושם שני בני־עלי, חופני ופינחס, כוהנים, ליהוה.  א א,ד ויהי היום, ויזבח אלקנה; ונתן לפנינה אשתו, ולכל־בניה ובנותיה--מנות.  א א,ה ולחנה, ייתן מנה אחת אפיים:  כי את־חנה אהב, ויהוה סגר רחמה.  א א,ו וכיעסתה צרתה גם־כעס, בעבור הרעימה:  כי־סגר יהוה, בעד רחמה.  א א,ז וכן יעשה שנה בשנה, מדי עלותה בבית יהוה--כן, תכעיסנה; ותבכה, ולא תאכל.  א א,ח ויאמר לה אלקנה אישה, חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי, ולמה, יירע לבבך:  הלוא אנוכי טוב לך, מעשרה בנים.  א א,ט ותקם חנה, אחרי אוכלה בשילה ואחרי שתה; ועלי הכוהן, יושב על־הכיסא, על־מזוזת, היכל יהוה.  א א,י והיא, מרת נפש; ותתפלל על־יהוה, ובכה תבכה.  א א,יא ותידור נדר ותאמר, יהוה צבאות אם־ראה תראה בעוני אמתך וזכרתני ולא־תשכח את־אמתך, ונתת לאמתך, זרע אנשים--ונתתיו ליהוה כל־ימי חייו, ומורה לא־יעלה על־ראשו.  א א,יב והיה כי הרבתה, להתפלל לפני יהוה; ועלי, שומר את־פיה.  א א,יג וחנה, היא מדברת על־ליבה--רק שפתיה נעות, וקולה לא יישמע; ויחשבהא עלי, לשיכורה.  א א,יד ויאמר אליה עלי, עד־מתיי תשתכרין; הסירי את־יינך, מעלייך.  א א,טו ותען חנה ותאמר, לא אדוני, אישה קשת־רוח אנוכי, ויין ושיכר לא שתיתי; ואשפוך את־נפשי, לפני יהוה.  א א,טז אל־תיתן, את־אמתך, לפני, בת־בלייעל:  כי־מרוב שיחי וכעסי, דיברתי עד־הנה.  א א,יז ויען עלי ויאמר, לכי לשלום; ואלוהי ישראל, ייתן את־שלתך, אשר שאלת, מעימו.  א א,יח ותאמר, תמצא שפחתך חן בעיניך; ותלך האישה לדרכה ותאכל, ופניה לא־היו־לה עוד.  א א,יט וישכימו בבוקר, וישתחוו לפני יהוה, וישובו ויבואו אל־ביתם, הרמתה; ויידע אלקנה את־חנה אשתו, ויזכרהא יהוה.  א א,כ ויהי לתקופות הימים, ותהר חנה ותלד בן; ותקרא את־שמו שמואל, כי מיהוה שאלתיו.  א א,כא ויעל האיש אלקנה, וכל־ביתו, לזבוח ליהוה את־זבח הימים, ואת־נדרו.  א א,כב וחנה, לא עלתה:  כי־אמרה לאישה, עד ייגמל הנער והביאותיו ונראה את־פני יהוה, וישב שם, עד־עולם.  א א,כג ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעינייך, שבי עד־גומלך אותו--אך יקם יהוה, את־דברו; ותשב האישה ותינק את־בנה, עד־גומלה אותו.  א א,כד ותעלהו עימה כאשר גמלתו, בפרים שלושה ואיפה אחת קמח ונבל יין, ותביאהו בית־יהוה, שילה; והנער, נער.  א א,כה וישחטו, את־הפר; ויביאו את־הנער, אל־עלי.  א א,כו ותאמר בי אדוני, חי נפשך אדוני; אני האישה, הניצבת עימך בזה, להתפלל, אל־יהוה.  א א,כז אל־הנער הזה, התפללתי; וייתן יהוה לי את־שאלתי, אשר שאלתי מעימו.  א א,כח וגם אנוכי, השאילתיהו ליהוה, כל־הימים אשר היה, הוא שאול ליהוה; וישתחו שם, ליהוה.  {ס}

א ב,א ותתפלל חנה, ותאמר, עלץ ליבי ביהוה, רמה קרני ביהוה; רחב פי על־אויביי, כי שמחתי בישועתך.  א ב,ב אין־קדוש כיהוה, כי אין בלתך; ואין צור, כאלוהינו.  א ב,ג אל־תרבו תדברו גבוהה גבוהה, ייצא עתק מפיכם:  כי אל דעות יהוה, ולו נתכנו עלילות.  א ב,ד קשת גיבורים, חתים; ונכשלים, אזרו חיל.  א ב,ה שבעים בלחם נשכרו, ורעבים חדלו, עד־עקרה ילדה שבעה, ורבת בנים אומללה.  א ב,ו יהוה, ממית ומחייה; מוריד שאול, ויעל.  א ב,ז יהוה, מוריש ומעשיר; משפיל, אף־מרומם.  א ב,ח מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון, להושיב עם־נדיבים, וכיסא כבוד ינחילם:  כי ליהוה מצוקי ארץ, וישת עליהם תבל.  א ב,ט רגלי חסידיו ישמור, ורשעים בחושך יידמו:  כי־לא בכוח, יגבר־איש.  א ב,י יהוה ייחתו מריביו, עליו בשמיים ירעם--יהוה, ידין אפסי־ארץ; וייתן־עוז למלכו, וירם קרן משיחו.  {פ}

א ב,יא וילך אלקנה הרמתה, על־ביתו; והנער, היה משרת את־יהוה, את־פני, עלי הכוהן.  א ב,יב ובני עלי, בני בלייעל:  לא ידעו, את־יהוה.  א ב,יג ומשפט הכוהנים, את־העם--כל־איש זובח זבח, ובא נער הכוהן כבשל הבשר, והמזלג שלוש השיניים, בידו.  א ב,יד והכה בכיור או בדוד, או בקלחת או בפרור--כול אשר יעלה המזלג, ייקח הכוהן בו; ככה יעשו לכל־ישראל, הבאים שם בשילה.  א ב,טו גם, בטרם יקטירון את־החלב, ובא נער הכוהן ואמר לאיש הזובח, תנה בשר לצלות לכוהן; ולא־ייקח ממך בשר מבושל, כי אם־חי.  א ב,טז ויאמר אליו האיש, קטר יקטירון כיום החלב, וקח־לך, כאשר תאווה נפשך; ואמר לא, כי עתה תיתן--ואם־לא, לקחתי בחוזקה.  א ב,יז ותהי חטאת הנערים גדולה מאוד, את־פני יהוה:  כי ניאצו האנשים, את מנחת יהוה.  א ב,יח ושמואל, משרת את־פני יהוה:  נער, חגור איפוד בד.  א ב,יט ומעיל קטון תעשה־לו אימו, והעלתה לו מימים ימימה--בעלותה, את־אישה, לזבוח, את־זבח הימים.  א ב,כ ובירך עלי את־אלקנה ואת־אשתו, ואמר ישם יהוה לך זרע מן־האישה הזאת, תחת השאלה, אשר שאל ליהוה; והלכו, למקומו.  א ב,כא כי־פקד יהוה את־חנה, ותהר ותלד שלושה־בנים ושתי בנות; ויגדל הנער שמואל, עם־יהוה.  {ס}

א ב,כב ועלי, זקן מאוד; ושמע, את כל־אשר יעשון בניו לכל־ישראל, ואת אשר־ישכבון את־הנשים, הצובאות פתח אוהל מועד.  א ב,כג ויאמר להם, למה תעשון כדברים האלה, אשר אנוכי שומע את־דבריכם רעים, מאת כל־העם אלה.  א ב,כד אל, בניי:  כי לא־טובה השמועה אשר אנוכי שומע, מעבירים עם־יהוה.  א ב,כה אם־יחטא איש לאיש, ופיללו אלוהים, ואם ליהוה יחטא־איש, מי יתפלל־לו; ולא ישמעו לקול אביהם, כי־חפץ יהוה להמיתם.  א ב,כו והנער שמואל, הולך וגדל וטוב:  גם, עם־יהוה, וגם, עם־אנשים.  {פ}

א ב,כז ויבוא איש־אלוהים, אל־עלי; ויאמר אליו, כה אמר יהוה, הנגלה נגליתי אל־בית אביך, בהיותם במצריים לבית פרעה.  א ב,כח ובחור אותו מכל־שבטי ישראל לי, לכוהן, לעלות על־מזבחי להקטיר קטורת לשאת איפוד, לפניי; ואתנה לבית אביך, את־כל־אישי בני ישראל.  א ב,כט למה תבעטו, בזבחי ובמנחתי, אשר ציוויתי, מעון; ותכבד את־בניך, ממני, להבריאכם מראשית כל־מנחת ישראל, לעמי.  א ב,ל לכן, נאום־יהוה אלוהי ישראל, אמור אמרתי, ביתך ובית אביך יתהלכו לפניי עד־עולם; ועתה נאום־יהוה חלילה לי, כי־מכבדיי אכבד ובוזיי ייקלו.  א ב,לא הנה, ימים באים, וגדעתי את־זרועך, ואת־זרוע בית אביך--מהיות זקן, בביתך.  א ב,לב והבטת צר מעון, בכול אשר־ייטיב את־ישראל; ולא־יהיה זקן בביתך, כל־הימים.  א ב,לג ואיש, לא־אכרית לך מעם מזבחי, לכלות את־עיניך, ולאדיב את־נפשך; וכל־מרבית ביתך, ימותו אנשים.  א ב,לד וזה־לך האות, אשר יבוא אל־שני בניך--אל־חופני, ופינחס:  ביום אחד, ימותו שניהם.  א ב,לה והקימותי לי כוהן נאמן, כאשר בלבבי ובנפשי יעשה; ובניתי לו בית נאמן, והתהלך לפני־משיחי כל־הימים.  א ב,לו והיה, כל־הנותר בביתך, יבוא להשתחוות לו, לאגורת כסף וכיכר־לחם; ואמר, ספחני נא אל־אחת הכהונות--לאכול פת־לחם.  {פ}

א ג,א והנער שמואל משרת את־יהוה, לפני עלי; ודבר־יהוה, היה יקר בימים ההם--אין חזון, נפרץ.  {ס}

א ג,ב ויהי ביום ההוא, ועלי שוכב במקומו; ועיניו החלו כהות, לא יוכל לראות.  א ג,ג ונר אלוהים טרם יכבה, ושמואל שוכב, בהיכל יהוה, אשר־שם ארון אלוהים.  {פ}

א ג,ד ויקרא יהוה אל־שמואל, ויאמר הנני.  א ג,ה וירץ אל־עלי, ויאמר הנני כי־קראת לי, ויאמר לא־קראתי, שוב שכב; וילך, וישכב.  {ס}

א ג,ו ויוסף יהוה, קרוא עוד שמואל, ויקם שמואל וילך אל־עלי, ויאמר הנני כי קראת לי; ויאמר לא־קראתי בני, שוב שכב.  א ג,ז ושמואל, טרם ידע את־יהוה; וטרם ייגלה אליו, דבר־יהוה.  א ג,ח ויוסף יהוה קרוא־שמואל, בשלישית, ויקם וילך אל־עלי, ויאמר הנני כי קראת לי; ויבן עלי, כי יהוה קורא לנער.  א ג,ט ויאמר עלי לשמואל, לך שכב, והיה אם־יקרא אליך, ואמרת דבר יהוה כי שומע עבדך; וילך שמואל, וישכב במקומו.  א ג,י ויבוא יהוה ויתייצב, ויקרא כפעם־בפעם שמואל שמואל; ויאמר שמואל דבר, כי שומע עבדך.  {פ}

א ג,יא ויאמר יהוה אל־שמואל, הנה אנוכי עושה דבר בישראל:  אשר, כל־שומעו--תצילינה, שתי אוזניו.  א ג,יב ביום ההוא אקים אל־עלי, את כל־אשר דיברתי אל־ביתו--החל, וכלה.  א ג,יג והגדתי לו, כי־שופט אני את־ביתו עד־עולם--בעוון אשר־ידע, כי־מקללים להם בניו, ולא כיהה, בם.  א ג,יד ולכן נשבעתי, לבית עלי:  אם־יתכפר עוון בית־עלי, בזבח ובמנחה--עד־עולם.  א ג,טו וישכב שמואל עד־הבוקר, ויפתח את־דלתות בית־יהוה; ושמואל ירא, מהגיד את־המראה אל־עלי.  א ג,טז ויקרא עלי את־שמואל, ויאמר שמואל בני; ויאמר, הנני.  א ג,יז ויאמר, מה הדבר אשר דיבר אליך--אל־נא תכחד, ממני:  כה יעשה־לך אלוהים, וכה יוסיף, אם־תכחד ממני דבר, מכל־הדבר אשר־דיבר אליך.  א ג,יח ויגד־לו שמואל את־כל־הדברים, ולא כיחד ממנו; ויאמר--יהוה הוא, הטוב בעיניו יעשה.  {פ}

א ג,יט ויגדל, שמואל; ויהוה היה עימו, ולא־הפיל מכל־דבריו ארצה.  א ג,כ ויידע, כל־ישראל, מדן, ועד־באר שבע:  כי נאמן שמואל, לנביא ליהוה.  {ס}

א ג,כא ויוסף יהוה, להיראה בשילה:  כי־נגלה יהוה אל־שמואל בשילה, בדבר יהוה.  {פ}

א ד,א ויהי דבר־שמואל, לכל־ישראל; וייצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה, ויחנו על־האבן העזר, ופלשתים, חנו באפק.  א ד,ב ויערכו פלשתים לקראת ישראל, ותיטוש המלחמה, ויינגף ישראל, לפני פלשתים; ויכו במערכה בשדה, כארבעת אלפים איש.  א ד,ג ויבוא העם, אל־המחנה, ויאמרו זקני ישראל, למה נגפנו יהוה היום לפני פלשתים; נקחה אלינו משילה, את־ארון ברית יהוה, ויבוא בקרבנו, ויושיענו מכף אויבינו.  א ד,ד וישלח העם, שילה, וישאו משם את ארון ברית־יהוה צבאות, יושב הכרובים; ושם שני בני־עלי, עם־ארון ברית האלוהים--חופני, ופינחס.  א ד,ה ויהי, כבוא ארון ברית־יהוה אל־המחנה, ויריעו כל־ישראל, תרועה גדולה; ותיהום, הארץ.  א ד,ו וישמעו פלשתים, את־קול התרועה, ויאמרו, מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים; ויידעו--כי ארון יהוה, בא אל־המחנה.  א ד,ז וייראו, הפלשתים--כי אמרו, בא אלוהים אל־המחנה; ויאמרו אוי לנו, כי לא הייתה כזאת אתמול שלשום.  א ד,ח אוי לנו--מי יצילנו, מיד האלוהים האדירים האלה:  אלה הם האלוהים, המכים את־מצריים בכל־מכה--במדבר.  א ד,ט התחזקו והיו לאנשים, פלשתים--פן תעבדו לעברים, כאשר עבדו לכם; והייתם לאנשים, ונלחמתם.  א ד,י ויילחמו פלשתים, ויינגף ישראל וינוסו איש לאוהליו, ותהי המכה, גדולה מאוד; וייפול, מישראל, שלושים אלף, רגלי.  א ד,יא וארון אלוהים, נלקח; ושני בני־עלי מתו, חופני ופינחס.  א ד,יב וירץ איש־בנימין מהמערכה, ויבוא שילה ביום ההוא; ומדיו קרועים, ואדמה על־ראשו.  א ד,יג ויבוא, והנה עלי יושב על־הכיסא יד דרך מצפה--כי־היה ליבו חרד, על ארון האלוהים; והאיש, בא להגיד בעיר, ותזעק, כל־העיר.  א ד,יד וישמע עלי, את־קול הצעקה, ויאמר, מה קול ההמון הזה; והאיש מיהר, ויבוא ויגד לעלי.  א ד,טו ועלי, בן־תשעים ושמונה שנה; ועיניו קמה, ולא יכול לראות.  א ד,טז ויאמר האיש אל־עלי, אנוכי הבא מן־המערכה, ואני, מן־המערכה נסתי היום; ויאמר מה־היה הדבר, בני.  א ד,יז ויען המבשר ויאמר, נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגפה גדולה, הייתה בעם; וגם־שני בניך מתו, חופני ופינחס, וארון האלוהים, נלקחה.  {פ}

א ד,יח ויהי כהזכירו את־ארון האלוהים, וייפול מעל־הכיסא אחורנית בעד יד השער ותישבר מפרקתו וימות--כי־זקן האיש, וכבד; והוא שפט את־ישראל, ארבעים שנה.  א ד,יט וכלתו אשת־פינחס, הרה ללת, ותשמע את־השמועה אל־הילקח ארון האלוהים, ומת חמיה ואישה; ותכרע ותלד, כי־נהפכו עליה ציריה.  א ד,כ וכעת מותה, ותדברנה הניצבות עליה, אל־תיראי, כי בן ילדת; ולא ענתה, ולא־שתה ליבה.  א ד,כא ותקרא לנער, איכבוד לאמור, גלה כבוד, מישראל; אל־הילקח ארון האלוהים, ואל־חמיה ואישה.  א ד,כב ותאמר, גלה כבוד מישראל:  כי נלקח, ארון האלוהים.  {פ}

א ה,א ופלשתים, לקחו, את, ארון האלוהים; ויביאוהו מאבן העזר, אשדודה.  א ה,ב ויקחו פלשתים את־ארון האלוהים, ויביאו אותו בית דגון; ויציגו אותו, אצל דגון.  א ה,ג וישכימו אשדודים, ממוחרת, והנה דגון נופל לפניו ארצה, לפני ארון יהוה; ויקחו, את־דגון, וישיבו אותו, למקומו.  א ה,ד וישכימו בבוקר, ממוחרת, והנה דגון נופל לפניו ארצה, לפני ארון יהוה; וראש דגון ושתי כפות ידיו, כרותות אל־המפתן--רק דגון, נשאר עליו.  א ה,ה על־כן לא־ידרכו כוהני דגון וכל־הבאים בית־דגון, על־מפתן דגון--באשדוד:  עד, היום הזה.  {פ}

א ה,ו ותכבד יד־יהוה אל־האשדודים, וישימם; ויך אותם בטחורים, את־אשדוד ואת־גבוליה.  א ה,ז ויראו אנשי־אשדוד, כי־כן; ואמרו, לא־יישב ארון אלוהי ישראל עימנו--כי־קשתה ידו עלינו, ועל דגון אלוהינו.  א ה,ח וישלחו ויאספו את־כל־סרני פלשתים אליהם, ויאמרו מה־נעשה לארון אלוהי ישראל, ויאמרו, גת ייסוב ארון אלוהי ישראל; ויסבו, את־ארון אלוהי ישראל.  {ס}

א ה,ט ויהי אחרי הסבו אותו, ותהי יד־יהוה בעיר מהומה גדולה מאוד, ויך את־אנשי העיר, מקטון ועד־גדול; ויישתרו להם, טחורים.  א ה,י וישלחו את־ארון האלוהים, עקרון; ויהי, כבוא ארון האלוהים עקרון, ויזעקו העקרונים לאמור הסבו אליי את־ארון אלוהי ישראל, להמיתני ואת־עמי.  א ה,יא וישלחו ויאספו את־כל־סרני פלשתים, ויאמרו שלחו את־ארון אלוהי ישראל וישוב למקומו, ולא־ימית אותי, ואת־עמי:  כי־הייתה מהומת־מוות בכל־העיר, כבדה מאוד יד האלוהים שם.  א ה,יב והאנשים אשר לא־מתו, הוכו בטחורים; ותעל שוועת העיר, השמיים.  {ס}

א ו,א ויהי ארון־יהוה בשדה פלשתים, שבעה חודשים.  א ו,ב ויקראו פלשתים, לכוהנים ולקוסמים לאמור, מה־נעשה, לארון יהוה:  הודיעונו, במה נשלחנו למקומו.  {ס}

א ו,ג ויאמרו, אם־משלחים את־ארון אלוהי ישראל אל־תשלחו אותו ריקם--כי־השב תשיבו לו, אשם; אז תירפאו ונודע לכם, למה לא־תסור ידו מכם.  א ו,ד ויאמרו, מה האשם אשר נשיב לו, ויאמרו מספר סרני פלשתים, חמישה טחורי זהב וחמישה עכברי זהב:  כי־מגפה אחת לכולם, ולסרניכם.  א ו,ה ועשיתם צלמי טחוריכם וצלמי עכבריכם, המשחיתים את־הארץ, ונתתם לאלוהי ישראל, כבוד; אוליי, יקל את־ידו מעליכם, ומעל אלוהיכם, ומעל ארצכם.  א ו,ו ולמה תכבדו את־לבבכם, כאשר כיבדו מצריים ופרעה את־ליבם:  הלוא כאשר התעלל בהם, וישלחום וילכו.  א ו,ז ועתה, קחו ועשו עגלה חדשה אחת, ושתי פרות עלות, אשר לא־עלה עליהם עול; ואסרתם את־הפרות בעגלה, והשבותם בניהם מאחריהם הביתה.  א ו,ח ולקחתם את־ארון יהוה, ונתתם אותו אל־העגלה, ואת כלי הזהב אשר השבותם לו אשם, תשימו בארגז מצידו; ושילחתם אותו, והלך.  א ו,ט וראיתם, אם־דרך גבולו יעלה בית שמש--הוא עשה לנו, את־הרעה הגדולה הזאת; ואם־לא, וידענו כי לא ידו נגעה בנו--מקרה הוא, היה לנו.  א ו,י ויעשו האנשים, כן, ויקחו שתי פרות עלות, ויאסרום בעגלה; ואת־בניהם, כלו בבית.  א ו,יא וישימו את־ארון יהוה, אל־העגלה; ואת הארגז, ואת עכברי הזהב, ואת, צלמי טחוריהם.  א ו,יב ויישרנה הפרות בדרך, על־דרך בית שמש, במסילה אחת הלכו הלוך וגעה, ולא־סרו ימין ושמאל; וסרני פלשתים הולכים אחריהם, עד־גבול בית שמש.  א ו,יג ובית שמש, קוצרים קציר־חיטים בעמק; וישאו את־עיניהם, ויראו את־הארון, וישמחו, לראות.  א ו,יד והעגלה באה אל־שדה יהושוע בית־השמשי, ותעמוד שם, ושם, אבן גדולה; ויבקעו, את־עצי העגלה, ואת־הפרות, העלו עולה ליהוה.  {ס}

א ו,טו והלויים הורידו את־ארון יהוה, ואת־הארגז אשר־איתו אשר־בו כלי־זהב, וישימו, אל־האבן הגדולה; ואנשי בית־שמש, העלו עולות ויזבחו זבחים ביום ההוא--ליהוה.  א ו,טז וחמישה סרני־פלשתים, ראו; וישובו עקרון, ביום ההוא.  {ס}  א ו,יז ואלה טחורי הזהב, אשר השיבו פלשתים  {ר}
אשם ליהוה:  {ס}  לאשדוד אחד  {ס}  לעזה  {ר}
אחד,  {ס}  לאשקלון אחד,  {ס}  לגת  {ר}
אחד,  {ס}  לעקרון אחד.  {ס}  א ו,יח ועכברי  {ר}
הזהב, מספר כל־ערי פלשתים לחמשת הסרנים--מעיר מבצר, ועד כופר הפרזי; ועד אביל הגדולה, אשר הניחו עליה את ארון יהוה, עד היום הזה, בשדה יהושוע בית השמשי.  א ו,יט ויך באנשי בית־שמש, כי ראו בארון יהוה, ויך בעם שבעים איש, חמישים אלף איש; ויתאבלו העם, כי־הכה יהוה בעם מכה גדולה.  א ו,כ ויאמרו, אנשי בית־שמש, מי יוכל לעמוד, לפני יהוה האלוהים הקדוש הזה; ואל־מי, יעלה מעלינו.  א ו,כא וישלחו, מלאכים, אל־יושבי קרית־יערים, לאמור:  השיבו פלשתים, את־ארון יהוה--רדו, העלו אותו אליכם.  א ז,א ויבואו אנשי קרית יערים, ויעלו את־ארון יהוה, ויביאו אותו, אל־בית אבינדב בגבעה; ואת־אלעזר בנו קידשו, לשמור את־ארון יהוה.  {פ}

א ז,ב ויהי, מיום שבת הארון בקרית יערים, וירבו הימים, ויהיו עשרים שנה; ויינהו כל־בית ישראל, אחרי יהוה.  {ס}

א ז,ג ויאמר שמואל, אל־כל־בית ישראל לאמור, אם־בכל־לבבכם אתם שבים אל־יהוה, הסירו את־אלוהי הנכר מתוככם והעשתרות; והכינו לבבכם אל־יהוה ועבדוהו לבדו, ויצל אתכם מיד פלשתים.  א ז,ד ויסירו בני ישראל, את־הבעלים ואת־העשתרות; ויעבדו את־יהוה, לבדו.  {פ}

א ז,ה ויאמר שמואל, קבצו את־כל־ישראל המצפתה; ואתפלל בעדכם, אל־יהוה.  א ז,ו וייקבצו המצפתה וישאבו־מים וישפכו לפני יהוה, ויצומו ביום ההוא, ויאמרו שם, חטאנו ליהוה; וישפוט שמואל את־בני ישראל, במצפה.  א ז,ז וישמעו פלשתים, כי־התקבצו בני־ישראל המצפתה, ויעלו סרני־פלשתים, אל־ישראל; וישמעו בני ישראל, וייראו מפני פלשתים.  א ז,ח ויאמרו בני־ישראל, אל־שמואל, אל־תחרש ממנו, מזעוק אל־יהוה אלוהינו; ויושיענו, מיד פלשתים.  א ז,ט וייקח שמואל, טלה חלב אחד, ויעלהו עולה כליל, ליהוה; ויזעק שמואל אל־יהוה בעד ישראל, ויענהו יהוה.  א ז,י ויהי שמואל, מעלה העולה, ופלשתים ניגשו, למלחמה בישראל; וירעם יהוה בקול־גדול ביום ההוא על־פלשתים, ויהומם, ויינגפו, לפני ישראל.  א ז,יא וייצאו אנשי ישראל, מן־המצפה, וירדפו, את־פלשתים; ויכום, עד־מתחת לבית כר.  א ז,יב וייקח שמואל אבן אחת, וישם בין־המצפה ובין השן, ויקרא את־שמה, אבן העזר; ויאמר, עד־הנה עזרנו יהוה.  א ז,יג וייכנעו, הפלשתים, ולא־יספו עוד, לבוא בגבול ישראל; ותהי יד־יהוה בפלשתים, כול ימי שמואל.  א ז,יד ותשובנה הערים אשר לקחו־פלשתים מאת ישראל לישראל, מעקרון ועד־גת, ואת־גבולן, הציל ישראל מיד פלשתים; ויהי שלום, בין ישראל ובין האמורי.  א ז,טו וישפוט שמואל את־ישראל, כול ימי חייו.  א ז,טז והלך, מדי שנה בשנה, וסבב בית־אל, והגלגל והמצפה; ושפט, את־ישראל--את כל־המקומות, האלה.  א ז,יז ותשובתו הרמתה כי־שם ביתו, ושם שפט את־ישראל; וייבן־שם מזבח, ליהוה.  {פ}

א ח,א ויהי, כאשר זקן שמואל; וישם את־בניו שופטים, לישראל.  א ח,ב ויהי שם־בנו הבכור יואל, ושם משנהו אבייה--שופטים, בבאר שבע.  א ח,ג ולא־הלכו בניו בדרכיו, וייטו אחרי הבצע; ויקחו־שוחד--ויטו, משפט.  {פ}

א ח,ד ויתקבצו, כול זקני ישראל; ויבואו אל־שמואל, הרמתה.  א ח,ה ויאמרו אליו, הנה אתה זקנת, ובניך, לא הלכו בדרכיך; עתה, שימה־לנו מלך לשופטנו--ככל־הגויים.  א ח,ו ויירע הדבר, בעיני שמואל, כאשר אמרו, תנה־לנו מלך לשופטנו; ויתפלל שמואל, אל־יהוה.  {פ}

א ח,ז ויאמר יהוה, אל־שמואל, שמע בקול העם, לכול אשר־יאמרו אליך:  כי לא אותך מאסו, כי־אותי מאסו ממלוך עליהם.  א ח,ח ככל־המעשים אשר־עשו, מיום העלותי אותם ממצריים ועד־היום הזה, ויעזבוני, ויעבדו אלוהים אחרים--כן המה עושים, גם־לך.  א ח,ט ועתה, שמע בקולם:  אך, כי־העד תעיד בהם, והגדת להם, משפט המלך אשר ימלוך עליהם.  {ס}

א ח,י ויאמר שמואל, את כל־דברי יהוה, אל־העם, השואלים מאיתו מלך.  {ס}

א ח,יא ויאמר--זה יהיה משפט המלך, אשר ימלוך עליכם:  את־בניכם ייקח, ושם לו במרכבתו ובפרשיו, ורצו, לפני מרכבתו.  א ח,יב ולשום לו, שרי אלפים ושרי חמישים; ולחרוש חרישו ולקצור קצירו, ולעשות כלי־מלחמתו וכלי רכבו.  א ח,יג ואת־בנותיכם, ייקח, לרקחות ולטבחות, ולאופות.  א ח,יד ואת־שדותיכם ואת־כרמיכם וזיתיכם, הטובים--ייקח; ונתן, לעבדיו.  א ח,טו וזרעיכם וכרמיכם, יעשור; ונתן לסריסיו, ולעבדיו.  א ח,טז ואת־עבדיכם ואת־שפחותיכם ואת־בחוריכם הטובים, ואת־חמוריכם--ייקח; ועשה, למלאכתו.  א ח,יז צאנכם, יעשור; ואתם, תהיו־לו לעבדים.  א ח,יח וזעקתם, ביום ההוא, מלפני מלככם, אשר בחרתם לכם; ולא־יענה יהוה אתכם, ביום ההוא.  א ח,יט וימאנו העם, לשמוע בקול שמואל; ויאמרו לא, כי אם־מלך יהיה עלינו.  א ח,כ והיינו גם־אנחנו, ככל־הגויים; ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו, ונלחם את־מלחמותינו.  א ח,כא וישמע שמואל, את כל־דברי העם; וידברם, באוזני יהוה.  {פ}

א ח,כב ויאמר יהוה אל־שמואל שמע בקולם, והמלכת להם מלך; ויאמר שמואל אל־אנשי ישראל, לכו איש לעירו.  {פ}

א ט,א ויהי־איש מבנימין, ושמו קיש בן־אביאל בן־צרור בן־בכורת בן־אפיח--בן־איש ימיני:  גיבור, חיל.  א ט,ב ולו־היה בן ושמו שאול, בחור וטוב, ואין איש מבני ישראל, טוב ממנו; משכמו ומעלה, גבוה מכל־העם.  א ט,ג ותאבדנה, האתונות, לקיש, אבי שאול; ויאמר קיש אל־שאול בנו, קח־נא איתך את־אחד מהנערים, וקום לך, בקש את־האתונות.  א ט,ד ויעבור בהר־אפריים ויעבור בארץ־שלישה, ולא מצאו; ויעברו בארץ־שעלים ואין, ויעבור בארץ־ימיני ולא מצאו.  א ט,ה המה, באו בארץ צוף, ושאול אמר לנערו אשר־עימו, לכה ונשובה--פן־יחדל אבי מן־האתונות, ודאג לנו.  א ט,ו ויאמר לו, הנה־נא איש־אלוהים בעיר הזאת, והאיש נכבד, כול אשר־ידבר בוא יבוא; עתה, נלכה שם--אוליי יגיד לנו, את־דרכנו אשר־הלכנו עליה.  א ט,ז ויאמר שאול לנערו, והנה נלך ומה־נביא לאיש--כי הלחם אזל מכלינו, ותשורה אין־להביא לאיש האלוהים:  מה, איתנו.  א ט,ח ויוסף הנער, לענות את־שאול, ויאמר, הנה נמצא בידי רבע שקל כסף; ונתתי לאיש האלוהים, והגיד לנו את־דרכנו.  א ט,ט לפנים בישראל, כה־אמר האיש בלכתו לדרוש אלוהים, לכו ונלכה, עד־הרואה:  כי לנביא היום, ייקרא לפנים הרואה.  א ט,י ויאמר שאול לנערו טוב דברך, לכה נלכה; וילכו, אל־העיר, אשר־שם, איש האלוהים.  א ט,יא המה, עולים במעלה העיר, והמה מצאו נערות, יוצאות לשאוב מים; ויאמרו להן, היש בזה הרואה.  א ט,יב ותענינה אותם ותאמרנה יש, הנה לפניך; מהר עתה, כי היום בא לעיר--כי זבח היום לעם, בבמה.  א ט,יג כבואכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול, כי לא־יאכל העם עד־בואו--כי־הוא יברך הזבח, אחרי־כן יאכלו הקרואים; ועתה עלו, כי־אותו כהיום תמצאון אותו.  א ט,יד ויעלו, העיר; המה, באים בתוך העיר, והנה שמואל יוצא לקראתם, לעלות הבמה.  {ס}

א ט,טו ויהוה, גלה את־אוזן שמואל, יום אחד, לפני בוא־שאול לאמור.  א ט,טז כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין, ומשחתו לנגיד על־עמי ישראל, והושיע את־עמי, מיד פלשתים:  כי ראיתי את־עמי, כי באה צעקתו אליי.  א ט,יז ושמואל, ראה את־שאול; ויהוה ענהו--הנה האיש אשר אמרתי אליך, זה יעצור בעמי.  א ט,יח וייגש שאול את־שמואל, בתוך השער; ויאמר הגידה־נא לי, אי־זה בית הרואה.  א ט,יט ויען שמואל את־שאול, ויאמר אנוכי הרואה--עלה לפניי הבמה, ואכלתם עימי היום; ושילחתיך בבוקר, וכול אשר בלבבך אגיד לך.  א ט,כ ולאתונות האובדות לך, היום שלושת הימים--אל־תשם את־ליבך להם, כי נמצאו; ולמי, כל־חמדת ישראל--הלוא לך, ולכול בית אביך.  {ס}

א ט,כא ויען שאול ויאמר, הלוא בן־ימיני אנוכי מקטני שבטי ישראל, ומשפחתי הצעירה, מכל־משפחות שבטי בנימין; ולמה דיברת אליי, כדבר הזה.  {ס}

א ט,כב וייקח שמואל את־שאול ואת־נערו, ויביאם לשכתה; וייתן להם מקום בראש הקרואים, והמה כשלושים איש.  א ט,כג ויאמר שמואל, לטבח, תנה את־המנה, אשר נתתי לך--אשר אמרתי אליך, שים אותה עימך.  א ט,כד וירם הטבח את־השוק והעליה וישם לפני שאול, ויאמר הנה הנשאר שים־לפניך אכול--כי למועד שמור־לך לאמור, העם קראתי; ויאכל שאול עם־שמואל, ביום ההוא.  א ט,כה ויירדו מהבמה, העיר; וידבר עם־שאול, על־הגג.  א ט,כו וישכימו, ויהי כעלות השחר ויקרא שמואל אל־שאול הגגה לאמור, קומה, ואשלחך; ויקם שאול, וייצאו שניהם הוא ושמואל--החוצה.  א ט,כז המה, יורדים בקצה העיר, ושמואל אמר אל־שאול אמור לנער ויעבור לפנינו, ויעבור; ואתה עמוד כיום, ואשמיעך את־דבר אלוהים.  {פ}

א י,א וייקח שמואל את־פך השמן, וייצוק על־ראשו--ויישקהו; ויאמר--הלוא כי־משחך יהוה על־נחלתו, לנגיד.  א י,ב בלכתך היום, מעימדי, ומצאת שני אנשים עם־קבורת רחל בגבול בנימין, בצלצח; ואמרו אליך, נמצאו האתונות אשר הלכת לבקש, והנה נטש אביך את־דברי האתונות, ודאג לכם לאמור מה אעשה לבני.  א י,ג וחלפת משם והלאה, ובאת עד־אילון תבור, ומצאוך שם שלושה אנשים, עולים אל־האלוהים בית־אל; אחד נושא שלושה גדיים, ואחד נושא שלושת כיכרות לחם, ואחד, נושא נבל־יין.  א י,ד ושאלו לך, לשלום; ונתנו לך שתי־לחם, ולקחת מידם.  א י,ה אחר כן, תבוא גבעת האלוהים, אשר־שם, נציבי פלשתים; ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והמה מתנבאים.  א י,ו וצלחה עליך רוח יהוה, והתנבית עימם; ונהפכת, לאיש אחר.  א י,ז והיה, כי תבואנה האותות האלה--לך:  עשה לך אשר תמצא ידך, כי האלוהים עימך.  א י,ח וירדת לפניי, הגלגל, והנה אנוכי יורד אליך, להעלות עולות לזבוח זבחי שלמים; שבעת ימים תוחל, עד־בואי אליך, והודעתי לך, את אשר תעשה.  א י,ט והיה, כהפנותו שכמו ללכת מעם שמואל, ויהפוך־לו אלוהים, לב אחר; ויבואו כל־האותות האלה, ביום ההוא.  {ס}

א י,י ויבואו שם הגבעתה, והנה חבל־נביאים לקראתו; ותצלח עליו רוח אלוהים, ויתנבא בתוכם.  א י,יא ויהי, כל־יודעו מאיתמול שלשום, ויראו, והנה עם־נביאים ניבא:  {ס}  ויאמר העם איש אל־ריעהו, מה־זה היה לבן־קיש--הגם שאול, בנביאים.  א י,יב ויען איש משם ויאמר, ומי אביהם; על־כן הייתה למשל, הגם שאול בנביאים.  א י,יג ויכל, מהתנבות, ויבוא, הבמה.  א י,יד ויאמר דוד שאול אליו ואל־נערו, אן הלכתם; ויאמר, לבקש את־האתונות, ונראה כי־אין, ונבוא אל־שמואל.  א י,טו ויאמר, דוד שאול:  הגידה־נא לי, מה־אמר לכם שמואל.  א י,טז ויאמר שאול, אל־דודו, הגד הגיד לנו, כי נמצאו האתונות; ואת־דבר המלוכה לא־הגיד לו, אשר אמר שמואל.  {פ}

א י,יז ויצעק שמואל את־העם, אל־יהוה המצפה.  א י,יח ויאמר אל־בני ישראל,  {פ}
 
כה־אמר יהוה אלוהי ישראל, אנוכי העליתי את־ישראל, ממצריים; ואציל אתכם, מיד מצריים, ומיד כל־הממלכות, הלוחצים אתכם.  א י,יט ואתם היום מאסתם את־אלוהיכם, אשר־הוא מושיע לכם מכל־רעותיכם וצרותיכם, ותאמרו לו, כי־מלך תשים עלינו; ועתה, התייצבו לפני יהוה, לשבטיכם, ולאלפיכם.  א י,כ ויקרב שמואל, את כל־שבטי ישראל; ויילכד, שבט בנימין.  א י,כא ויקרב את־שבט בנימין, למשפחותיו, ותילכד, משפחת המטרי; ויילכד שאול בן־קיש, ויבקשוהו ולא נמצא.  א י,כב וישאלו־עוד, ביהוה, הבא עוד, הלום איש;  {ס}  ויאמר יהוה, הנה־הוא נחבא אל־הכלים.  א י,כג וירוצו וייקחוהו משם, ויתייצב בתוך העם; ויגבה, מכל־העם, משכמו, ומעלה.  א י,כד ויאמר שמואל אל־כל־העם, הראיתם אשר בחר־בו יהוה, כי אין כמוהו, בכל־העם; ויריעו כל־העם ויאמרו, יחי המלך.  {ס}

א י,כה וידבר שמואל אל־העם, את משפט המלוכה, ויכתוב בספר, וינח לפני יהוה; וישלח שמואל את־כל־העם, איש לביתו.  א י,כו וגם־שאול--הלך לביתו, גבעתה; וילכו עימו--החיל, אשר־נגע אלוהים בליבם.  א י,כז ובני בלייעל אמרו, מה־יושיענו זה, ויבזוהו, ולא־הביאו לו מנחה; ויהי, כמחריש.  {פ}

א יא,א ויעל, נחש העמוני, וייחן, על־יבש גלעד; ויאמרו כל־אנשי יבש, אל־נחש, כרות־לנו ברית, ונעבדך.  א יא,ב ויאמר אליהם, נחש העמוני, בזאת אכרות לכם, בנקור לכם כל־עין ימין; ושמתיה חרפה, על־כל־ישראל.  א יא,ג ויאמרו אליו זקני יבש, הרף לנו שבעת ימים, ונשלחה מלאכים, בכול גבול ישראל; ואם־אין מושיע אותנו, ויצאנו אליך.  א יא,ד ויבואו המלאכים גבעת שאול, וידברו הדברים באוזני העם; וישאו כל־העם את־קולם, ויבכו.  א יא,ה והנה שאול, בא אחרי הבקר מן־השדה, ויאמר שאול, מה־לעם כי יבכו; ויספרו־לו--את־דברי, אנשי יבש.  א יא,ו ותצלח רוח־אלוהים על־שאול, כשומעו את־הדברים האלה; וייחר אפו, מאוד.  א יא,ז וייקח צמד בקר וינתחהו, וישלח בכל־גבול ישראל ביד המלאכים לאמור, אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחר שמואל, כה ייעשה לבקרו; וייפול פחד־יהוה על־העם, וייצאו כאיש אחד.  א יא,ח ויפקדם, בבזק; ויהיו בני־ישראל שלוש מאות אלף, ואיש יהודה שלושים אלף.  א יא,ט ויאמרו למלאכים הבאים, כה תאמרון לאיש יבש גלעד, מחר תהיה־לכם תשועה, כחום השמש; ויבואו המלאכים, ויגידו לאנשי יבש--וישמחו.  א יא,י ויאמרו אנשי יבש, מחר נצא אליכם; ועשיתם לנו, ככל־הטוב בעיניכם.  {ס}

א יא,יא ויהי ממוחרת, וישם שאול את־העם שלושה ראשים, ויבואו בתוך־המחנה באשמורת הבוקר, ויכו את־עמון עד־חום היום; ויהי הנשארים ויפוצו, ולא נשארו־בם שניים יחד.  א יא,יב ויאמר העם, אל־שמואל, מי האומר, שאול ימלוך עלינו:  תנו האנשים, ונמיתם.  א יא,יג ויאמר שאול, לא־יומת איש ביום הזה:  כי היום עשה־יהוה תשועה, בישראל.  א יא,יד ויאמר שמואל אל־העם, לכו ונלכה הגלגל; ונחדש שם, המלוכה.  א יא,טו וילכו כל־העם הגלגל, וימליכו שם את־שאול לפני יהוה בגלגל, ויזבחו־שם זבחים שלמים, לפני יהוה; וישמח שם שאול וכל־אנשי ישראל, עד־מאוד.  {פ}

א יב,א ויאמר שמואל, אל־כל־ישראל, הנה שמעתי בקולכם, לכול אשר־אמרתם לי; ואמליך עליכם, מלך.  א יב,ב ועתה הנה המלך מתהלך לפניכם, ואני זקנתי ושבתי, ובניי, הנם איתכם; ואני התהלכתי לפניכם, מנעוריי עד־היום הזה.  א יב,ג הנני ענו בי נגד יהוה ונגד משיחו, את־שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת־מי עשקתי את־מי רצותי, ומיד־מי לקחתי כופר, ואעלים עיניי בו; ואשיב, לכם.  א יב,ד ויאמרו, לא עשקתנו ולא רצותנו; ולא־לקחת מיד־איש, מאומה.  א יב,ה ויאמר אליהם עד יהוה בכם, ועד משיחו היום הזה--כי לא מצאתם בידי, מאומה; ויאמר, עד.  {פ}

א יב,ו ויאמר שמואל, אל־העם:  יהוה, אשר עשה את־משה ואת־אהרון, ואשר העלה את־אבותיכם, מארץ מצריים.  א יב,ז ועתה, התייצבו ואישפטה איתכם--לפני יהוה:  את כל־צדקות יהוה, אשר־עשה איתכם ואת־אבותיכם.  א יב,ח כאשר־בא יעקוב, מצריים--ויזעקו אבותיכם, אל־יהוה, וישלח יהוה את־משה ואת־אהרון ויוציאו את־אבותיכם ממצריים, וישיבום במקום הזה.  א יב,ט וישכחו, את־יהוה אלוהיהם; וימכור אותם ביד סיסרא שר־צבא חצור וביד־פלשתים, וביד מלך מואב, ויילחמו, בם.  א יב,י ויזעקו אל־יהוה, ויאמרו חטאנו, כי עזבנו את־יהוה, ונעבוד את־הבעלים ואת־העשתרות; ועתה, הצילנו מיד אויבינו--ונעבדך.  א יב,יא וישלח יהוה את־ירובעל ואת־בדן, ואת־יפתח ואת־שמואל; ויצל אתכם מיד אויביכם, מסביב, ותשבו, בטח.  א יב,יב ותראו, כי־נחש מלך בני־עמון בא עליכם, ותאמרו לי, לא כי־מלך ימלוך עלינו:  ויהוה אלוהיכם, מלככם.  א יב,יג ועתה, הנה המלך אשר בחרתם--אשר שאלתם; והנה נתן יהוה עליכם, מלך.  א יב,יד אם־תיראו את־יהוה, ועבדתם אותו ושמעתם בקולו, ולא תמרו, את־פי יהוה--והייתם גם־אתם, וגם־המלך אשר מלך עליכם, אחר, יהוה אלוהיכם.  א יב,טו ואם־לא תשמעו בקול יהוה, ומריתם את־פי יהוה--והייתה יד־יהוה בכם, ובאבותיכם.  א יב,טז גם־עתה התייצבו וראו, את־הדבר הגדול הזה, אשר יהוה, עושה לעיניכם.  א יב,יז הלוא קציר־חיטים, היום--אקרא אל־יהוה, וייתן קולות ומטר; ודעו וראו, כי־רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני יהוה, לשאול לכם, מלך.  {ס}

א יב,יח ויקרא שמואל אל־יהוה, וייתן יהוה קולות ומטר ביום ההוא; ויירא כל־העם מאוד את־יהוה, ואת־שמואל.  א יב,יט ויאמרו כל־העם אל־שמואל, התפלל בעד־עבדיך אל־יהוה אלוהיך--ואל־נמות:  כי־יספנו על־כל־חטאותינו רעה, לשאול לנו מלך.  א יב,כ ויאמר שמואל אל־העם, אל־תיראו--אתם עשיתם, את כל־הרעה הזאת; אך, אל־תסורו מאחרי יהוה, ועבדתם את־יהוה, בכל־לבבכם.  א יב,כא ולא, תסורו:  כי אחרי התוהו, אשר לא־יועילו ולא יצילו--כי־תוהו המה.  א יב,כב כי לא־ייטוש יהוה, את־עמו--בעבור, שמו הגדול:  כי הואיל יהוה, לעשות אתכם לו לעם.  א יב,כג גם אנוכי, חלילה לי מחטוא ליהוה--מחדול, להתפלל בעדכם; והוריתי אתכם, בדרך הטובה והישרה.  א יב,כד אך יראו את־יהוה, ועבדתם אותו באמת--בכל־לבבכם:  כי ראו, את אשר־הגדיל עימכם.  א יב,כה ואם־הרע, תרעו--גם־אתם גם־מלככם, תיספו.  {פ}

א יג,א בן־שנה, שאול במולכו; ושתי שנים, מלך על־ישראל.  א יג,ב ויבחר־לו שאול שלושת אלפים, מישראל, ויהיו עם־שאול אלפיים במכמש ובהר בית־אל, ואלף היו עם־יונתן בגבעת בנימין; ויתר העם, שילח איש לאוהליו.  א יג,ג ויך יונתן, את נציב פלשתים אשר בגבע, וישמעו, פלשתים; ושאול תקע בשופר בכל־הארץ לאמור, ישמעו העברים.  א יג,ד וכל־ישראל שמעו לאמור, הכה שאול את־נציב פלשתים, וגם־נבאש ישראל, בפלשתים; וייצעקו העם אחרי שאול, הגלגל.  א יג,ה ופלשתים נאספו להילחם עם־ישראל, שלושים אלף רכב וששת אלפים פרשים, ועם, כחול אשר על־שפת־הים לרוב; ויעלו ויחנו במכמש, קדמת בית אוון.  א יג,ו ואיש ישראל ראו כי צר־לו, כי ניגש העם; ויתחבאו העם, במערות ובחווחים ובסלעים, ובצריחים, ובבורות.  א יג,ז ועברים, עברו את־הירדן, ארץ גד, וגלעד; ושאול עודנו בגלגל, וכל־העם חרדו אחריו.  א יג,ח ויוחל שבעת ימים, למועד אשר שמואל, ולא־בא שמואל, הגלגל; ויפץ העם, מעליו.  א יג,ט ויאמר שאול--הגישו אליי, העולה והשלמים; ויעל, העולה.  א יג,י ויהי, ככלותו להעלות העולה, והנה שמואל, בא; וייצא שאול לקראתו, לברכו.  א יג,יא ויאמר שמואל, מה עשית; ויאמר שאול כי־ראיתי כי־נפץ העם מעליי, ואתה לא־באת למועד הימים, ופלשתים, נאספים מכמש.  א יג,יב ואומר, עתה יירדו פלשתים אליי הגלגל, ופני יהוה, לא חיליתי; ואתאפק, ואעלה העולה.  {ס}

א יג,יג ויאמר שמואל אל־שאול, נסכלת:  לא שמרת, את־מצות יהוה אלוהיך אשר ציווך, כי עתה הכין יהוה את־ממלכתך אל־ישראל, עד־עולם.  א יג,יד ועתה, ממלכתך לא־תקום:  ביקש יהוה לו איש כלבבו, ויצווהו יהוה לנגיד על־עמו--כי לא שמרת, את אשר־ציווך יהוה.  {ס}

א יג,טו ויקם שמואל, ויעל מן־הגלגל--גבעת בנימין; ויפקוד שאול, את־העם הנמצאים עימו, כשש מאות, איש.  א יג,טז ושאול ויונתן בנו, והעם הנמצא עימם, יושבים, בגבע בנימין; ופלשתים, חנו במכמש.  א יג,יז וייצא המשחית ממחנה פלשתים, שלושה ראשים:  הראש אחד יפנה אל־דרך עופרה, אל־ארץ שועל.  א יג,יח והראש אחד יפנה, דרך בית חורון; והראש אחד יפנה דרך הגבול, הנשקף על־גיא הצבועים המדברה.  {ס}

א יג,יט וחרש לא יימצא, בכול ארץ ישראל:  כי־אמרו פלשתים--פן יעשו העברים, חרב או חנית.  א יג,כ ויירדו כל־ישראל, הפלשתים--ללטוש איש את־מחרשתו ואת־אתו, ואת־קרדומו, ואת, מחרשתו.  א יג,כא והייתה הפצירה פים, למחרשות ולאתים, ולשלוש קילשון, ולהקרדומים; ולהציב, הדורבן.  א יג,כב והיה, ביום מלחמת, ולא נמצא חרב וחנית ביד כל־העם, אשר את־שאול ואת־יונתן; ותימצא לשאול, וליונתן בנו.  א יג,כג וייצא מצב פלשתים, אל־מעבר מכמש.  {ס}

א יד,א ויהי היום, ויאמר יונתן בן־שאול אל־הנער נושא כליו, לכה ונעברה אל־מצב פלשתים, אשר מעבר הלז; ולאביו, לא הגיד.  א יד,ב ושאול, יושב בקצה הגבעה, תחת הרימון, אשר במגרון; והעם אשר עימו, כשש מאות איש.  א יד,ג ואחייה בן־אחיטוב אחי איכבוד בן־פינחס בן־עלי כוהן יהוה, בשילה--נושא איפוד; והעם לא ידע, כי הלך יונתן.  א יד,ד ובין המעברות, אשר ביקש יונתן לעבור על־מצב פלשתים--שן־הסלע מהעבר מזה, ושן־הסלע מהעבר מזה; ושם האחד בוצץ, ושם האחד סנה.  א יד,ה השן האחד מצוק מצפון, מול מכמש; והאחד מנגב, מול גבע.  {ס}

א יד,ו ויאמר יהונתן אל־הנער נושא כליו, לכה ונעברה אל־מצב הערלים האלה--אוליי יעשה יהוה, לנו:  כי אין ליהוה מעצור, להושיע ברב או במעט.  א יד,ז ויאמר לו נושא כליו, עשה כל־אשר בלבבך; נטה לך, הנני עימך כלבבך.  {ס}

א יד,ח ויאמר, יהונתן, הנה אנחנו עוברים, אל־האנשים; ונגלינו, אליהם.  א יד,ט אם־כה יאמרו, אלינו, דומו, עד־הגיענו אליכם--ועמדנו תחתינו, ולא נעלה אליהם.  א יד,י ואם־כה יאמרו עלו עלינו, ועלינו--כי־נתנם יהוה, בידנו:  וזה־לנו, האות.  א יד,יא וייגלו שניהם, אל־מצב פלשתים; ויאמרו פלשתים--הנה עברים יוצאים, מן־החורים אשר התחבאו־שם.  א יד,יב ויענו אנשי המצבה את־יונתן ואת־נושא כליו, ויאמרו עלו אלינו, ונודיעה אתכם, דבר;  {פ}
 
ויאמר יונתן אל־נושא כליו, עלה אחריי--כי־נתנם יהוה, ביד ישראל.  א יד,יג ויעל יונתן, על־ידיו ועל־רגליו, ונושא כליו, אחריו; וייפלו לפני יונתן, ונושא כליו ממותת אחריו.  א יד,יד ותהי המכה הראשונה, אשר הכה יונתן ונושא כליו--כעשרים איש:  כבחצי מענה, צמד שדה.  א יד,טו ותהי חרדה במחנה בשדה, ובכל־העם--המצב והמשחית, חרדו גם־המה; ותרגז הארץ, ותהי לחרדת אלוהים.  א יד,טז ויראו הצופים לשאול, בגבעת בנימין; והנה ההמון נמוג, וילך והלום.  {פ}

א יד,יז ויאמר שאול, לעם אשר איתו, פקדו־נא וראו, מי הלך מעימנו; ויפקדו, והנה אין יונתן ונושא כליו.  א יד,יח ויאמר שאול לאחייה, הגישה ארון האלוהים:  כי־היה ארון האלוהים, ביום ההוא--ובני ישראל.  א יד,יט ויהי, עד דיבר שאול אל־הכוהן, וההמון אשר במחנה פלשתים, וילך הלוך ורב;  {פ}
 
ויאמר שאול אל־הכוהן, אסוף ידך.  א יד,כ וייזעק שאול, וכל־העם אשר איתו, ויבואו, עד־המלחמה; והנה הייתה חרב איש, בריעהו--מהומה, גדולה מאוד.  א יד,כא והעברים, היו לפלשתים כאתמול שלשום, אשר עלו עימם במחנה, סביב; וגם־המה, להיות עם־ישראל, אשר עם־שאול, ויונתן.  א יד,כב וכול איש ישראל המתחבאים בהר־אפריים, שמעו, כי־נסו, פלשתים; וידבקו גם־המה אחריהם, במלחמה.  א יד,כג ויושע יהוה ביום ההוא, את־ישראל; והמלחמה--עברה, את־בית אוון.  א יד,כד ואיש־ישראל ניגש, ביום ההוא; ויואל שאול את־העם לאמור, ארור האיש אשר־יאכל לחם עד־הערב וניקמתי מאויביי, ולא־טעם כל־העם, לחם.  {ס}

א יד,כה וכל־הארץ, באו ביער; ויהי דבש, על־פני השדה.  א יד,כו ויבוא העם אל־היער, והנה הלך דבש; ואין־משיג ידו אל־פיו, כי־ירא העם את־השבועה.  א יד,כז ויונתן לא־שמע, בהשביע אביו את־העם, וישלח את־קצה המטה אשר בידו, ויטבול אותה ביערת הדבש; וישב ידו אל־פיו, ותאורנה עיניו.  א יד,כח ויען איש מהעם ויאמר, השבע השביע אביך את־העם לאמור, ארור האיש אשר־יאכל לחם, היום; ויעף, העם.  א יד,כט ויאמר, יונתן, עכר אבי, את־הארץ:  ראו־נא, כי־אורו עיניי--כי טעמתי, מעט דבש הזה.  א יד,ל אף, כי לו אכול אכל היום העם, משלל אויביו, אשר מצא:  כי עתה לא־רבתה מכה, בפלשתים.  א יד,לא ויכו ביום ההוא, בפלשתים, ממכמש, איילונה; ויעף העם, מאוד.  א יד,לב ויעט העם אל־השלל, ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו־ארצה; ויאכל העם, על־הדם.  א יד,לג ויגידו לשאול לאמור, הנה העם חוטאים ליהוה לאכול על־הדם; ויאמר בגדתם, גולו־אליי היום אבן גדולה.  א יד,לד ויאמר שאול פוצו בעם ואמרתם להם הגישו אליי איש שורו ואיש שייהו, ושחטתם בזה ואכלתם, ולא־תחטאו ליהוה, לאכול אל־הדם; ויגישו כל־העם איש שורו בידו, הלילה--וישחטו־שם.  א יד,לה וייבן שאול מזבח, ליהוה; אותו החל, לבנות מזבח ליהוה.  {פ}

א יד,לו ויאמר שאול נרדה אחרי פלשתים לילה ונבוזה בהם עד־אור הבוקר, ולא־נשאר בהם איש, ויאמרו, כל־הטוב בעיניך עשה;  {ס}  ויאמר, הכוהן, נקרבה הלום, אל־האלוהים.  א יד,לז וישאל שאול, באלוהים, הארד אחרי פלשתים, התיתנם ביד ישראל; ולא ענהו, ביום ההוא.  א יד,לח ויאמר שאול--גושו הלום, כול פינות העם; ודעו וראו--במה הייתה החטאת הזאת, היום.  א יד,לט כי חי־יהוה, המושיע את־ישראל--כי אם־ישנו ביונתן בני, כי מות ימות; ואין עונהו, מכל־העם.  א יד,מ ויאמר אל־כל־ישראל, אתם תהיו לעבר אחד, ואני ויונתן בני, נהיה לעבר אחד; ויאמרו העם אל־שאול, הטוב בעיניך עשה.  {ס}

א יד,מא ויאמר שאול, אל־יהוה אלוהי ישראל--הבה תמים; ויילכד יונתן ושאול, והעם יצאו.  א יד,מב ויאמר שאול--הפילו, ביני ובין יונתן בני; ויילכד, יונתן.  א יד,מג ויאמר שאול אל־יונתן, הגידה לי מה עשית; ויגד־לו יונתן, ויאמר טעום טעמתי בקצה המטה אשר־בידי מעט דבש--הנני אמות.  {ס}

א יד,מד ויאמר שאול, כה־יעשה אלוהים וכה יוסיף:  כי־מות תמות, יונתן.  א יד,מה ויאמר העם אל־שאול, היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל--חלילה חי־יהוה אם־ייפול משערת ראשו ארצה, כי־עם־אלוהים עשה היום הזה; ויפדו העם את־יונתן, ולא־מת.  {ס}

א יד,מו ויעל שאול, מאחרי פלשתים; ופלשתים, הלכו למקומם.  א יד,מז ושאול לכד המלוכה, על־ישראל; ויילחם סביב בכל־אויביו במואב ובבני־עמון ובאדום ובמלכי צובה, ובפלשתים, ובכול אשר־יפנה, ירשיע.  א יד,מח ויעש חיל, ויך את־עמלק; ויצל את־ישראל, מיד שוסהו.  {פ}

א יד,מט ויהיו בני שאול, יונתן וישווי ומלכישוע; ושם, שתי בנותיו--שם הבכירה מרב, ושם הקטנה מיכל.  א יד,נ ושם אשת שאול, אחינועם בת־אחימעץ; ושם שר־צבאו אבינר, בן־נר דוד שאול.  א יד,נא וקיש אבי־שאול ונר אבי־אבנר, בן־אביאל.  {ס}

א יד,נב ותהי המלחמה חזקה על־פלשתים, כול ימי שאול; וראה שאול כל־איש גיבור, וכל־בן־חיל, ויאספהו, אליו.  {פ}

א טו,א ויאמר שמואל, אל־שאול, אותי שלח יהוה למשוחך למלך, על־עמו על־ישראל; ועתה שמע, לקול דברי יהוה.  {ס}

א טו,ב כה אמר, יהוה צבאות, פקדתי, את אשר־עשה עמלק לישראל--אשר־שם לו בדרך, בעלותו ממצריים.  א טו,ג עתה לך והכית את־עמלק, והחרמתם את־כל־אשר־לו, ולא תחמול, עליו; והמתה מאיש עד־אישה, מעולל ועד־יונק, משור ועד־שה, מגמל ועד־חמור.  {ס}

א טו,ד וישמע שאול, את־העם, ויפקדם בטלאים, מאתיים אלף רגלי; ועשרת אלפים, את־איש יהודה.  א טו,ה ויבוא שאול, עד־עיר עמלק; וירב, בנחל.  א טו,ו ויאמר שאול אל־הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי, פן־אוסיפך עימו, ואתה עשית חסד עם־כל־בני ישראל, בעלותם ממצריים; ויסר קיני, מתוך עמלק.  א טו,ז ויך שאול, את־עמלק, מחווילה בואכה שור, אשר על־פני מצריים.  א טו,ח ויתפוש את־אגג מלך־עמלק, חי; ואת־כל־העם, החרים לפי־חרב.  א טו,ט ויחמול שאול והעם על־אגג, ועל־מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל־הכרים ועל־כל־הטוב, ולא אבו, החרימם; וכל־המלאכה נמבזה ונמס, אותה החרימו.  {פ}

א טו,י ויהי, דבר־יהוה, אל־שמואל, לאמור.  א טו,יא ניחמתי, כי־המלכתי את־שאול למלך--כי־שב מאחריי, ואת־דבריי לא הקים; וייחר, לשמואל, ויזעק אל־יהוה, כל־הלילה.  א טו,יב וישכם שמואל לקראת שאול, בבוקר; ויוגד לשמואל לאמור, בא־שאול הכרמלה והנה מציב לו יד, וייסוב ויעבור, ויירד הגלגל.  א טו,יג ויבוא שמואל, אל־שאול; ויאמר לו שאול, ברוך אתה ליהוה--הקימותי, את־דבר יהוה.  א טו,יד ויאמר שמואל, ומה קול־הצאן הזה באוזניי, וקול הבקר, אשר אנוכי שומע.  א טו,טו ויאמר שאול מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על־מיטב הצאן והבקר, למען זבוח, ליהוה אלוהיך; ואת־היותר, החרמנו.  {פ}

א טו,טז ויאמר שמואל, אל־שאול, הרף ואגידה לך, את אשר דיבר יהוה אליי הלילה; ויאמר לו, דבר.  {ס}

א טו,יז ויאמר שמואל--הלוא אם־קטון אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה; וימשחך יהוה למלך, על־ישראל.  א טו,יח וישלחך יהוה, בדרך; ויאמר, לך והחרמת את־החטאים את־עמלק, ונלחמת בו, עד כלותם אותם.  א טו,יט ולמה לא־שמעת, בקול יהוה; ותעט, אל־השלל, ותעש הרע, בעיני יהוה.  {ס}

א טו,כ ויאמר שאול אל־שמואל, אשר שמעתי בקול יהוה, ואלך, בדרך אשר־שלחני יהוה; ואביא, את־אגג מלך עמלק, ואת־עמלק, החרמתי.  א טו,כא וייקח העם מהשלל צאן ובקר, ראשית החרם, לזבוח ליהוה אלוהיך, בגלגל.  {ס}

א טו,כב ויאמר שמואל, החפץ ליהוה בעולות וזבחים, כשמוע, בקול יהוה:  הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים.  א טו,כג כי חטאת־קסם מרי, ואוון ותרפים הפצר:  יען, מאסת את־דבר יהוה, וימאסך, ממלך.  {ס}

א טו,כד ויאמר שאול אל־שמואל חטאתי, כי־עברתי את־פי־יהוה ואת־דבריך:  כי יראתי את־העם, ואשמע בקולם.  א טו,כה ועתה, שא נא את־חטאתי; ושוב עימי, ואשתחווה ליהוה.  א טו,כו ויאמר שמואל אל־שאול, לא אשוב עימך:  כי מאסת, את־דבר יהוה, וימאסך יהוה, מהיות מלך על־ישראל.  {ס}

א טו,כז וייסוב שמואל, ללכת; ויחזק בכנף־מעילו, וייקרע.  {ס}

א טו,כח ויאמר אליו, שמואל, קרע יהוה את־ממלכות ישראל מעליך, היום; ונתנה, לריעך הטוב ממך.  {ס}

א טו,כט וגם נצח ישראל, לא ישקר ולא יינחם:  כי לא אדם הוא, להינחם.  א טו,ל ויאמר חטאתי--עתה כבדני נא נגד זקני־עמי, ונגד ישראל; ושוב עימי, והשתחוויתי ליהוה אלוהיך.  א טו,לא וישב שמואל, אחרי שאול; וישתחו שאול, ליהוה.  {ס}

א טו,לב ויאמר שמואל, הגישו אליי את־אגג מלך עמלק, וילך אליו, אגג מעדנות; ויאמר אגג, אכן סר מר־המוות.  {ס}

א טו,לג ויאמר שמואל--כאשר שיכלה נשים חרבך, כן־תשכל מנשים אימך; וישסף שמואל את־אגג לפני יהוה, בגלגל.  {ס}

א טו,לד וילך שמואל, הרמתה; ושאול עלה אל־ביתו, גבעת שאול.  א טו,לה ולא־יסף שמואל לראות את־שאול, עד־יום מותו, כי־התאבל שמואל, אל־שאול; ויהוה ניחם, כי־המליך את־שאול על־ישראל.  {פ}

א טז,א ויאמר יהוה אל־שמואל, עד־מתיי אתה מתאבל אל־שאול, ואני מאסתיו, ממלוך על־ישראל; מלא קרנך שמן, ולך אשלחך אל־ישי בית־הלחמי--כי־ראיתי בבניו לי, מלך.  א טז,ב ויאמר שמואל איך אלך, ושמע שאול והרגני; ויאמר יהוה, עגלת בקר תיקח בידך, ואמרת, לזבוח ליהוה באתי.  א טז,ג וקראת לישי, בזבח; ואנוכי, אודיעך את אשר־תעשה, ומשחת לי, את אשר־אומר אליך.  א טז,ד ויעש שמואל, את אשר דיבר יהוה, ויבוא, בית לחם; ויחרדו זקני העיר, לקראתו, ויאמר, שלום בואך.  א טז,ה ויאמר שלום, לזבוח ליהוה באתי, התקדשו, ובאתם איתי בזבח; ויקדש את־ישי ואת־בניו, ויקרא להם לזבח.  א טז,ו ויהי בבואם, וירא את־אליאב; ויאמר, אך נגד יהוה משיחו.  {ס}

א טז,ז ויאמר יהוה אל־שמואל, אל־תבט אל־מראהו ואל־גבוה קומתו--כי מאסתיהו:  כי לא, אשר יראה האדם--כי האדם יראה לעיניים, ויהוה יראה ללבב.  א טז,ח ויקרא ישי אל־אבינדב, ויעבירהו לפני שמואל; ויאמר, גם־בזה לא־בחר יהוה.  א טז,ט ויעבר ישי, שמה; ויאמר, גם־בזה לא־בחר יהוה.  א טז,י ויעבר ישי שבעת בניו, לפני שמואל; ויאמר שמואל אל־ישי, לא־בחר יהוה באלה.  א טז,יא ויאמר שמואל אל־ישי, התמו הנערים, ויאמר עוד שאר הקטן, והנה רועה בצאן; ויאמר שמואל אל־ישי שלחה וקחנו, כי לא־נסוב עד־בואו פה.  א טז,יב וישלח ויביאהו והוא אדמוני, עם־יפה עיניים וטוב רואי;  {פ}
 
ויאמר יהוה קום משחהו, כי־זה הוא.  א טז,יג וייקח שמואל את־קרן השמן, וימשח אותו בקרב אחיו, ותצלח רוח־יהוה אל־דויד, מהיום ההוא ומעלה; ויקם שמואל, וילך הרמתה.  א טז,יד ורוח יהוה סרה, מעם שאול; וביעתתו רוח־רעה, מאת יהוה.  א טז,טו ויאמרו עבדי־שאול, אליו:  הנה־נא רוח־אלוהים רעה, מבעיתך.  א טז,טז יאמר־נא אדוננו, עבדיך לפניך--יבקשו, איש יודע מנגן בכינור; והיה, בהיות עליך רוח־אלוהים רעה--וניגן בידו, וטוב לך.  {פ}

א טז,יז ויאמר שאול, אל־עבדיו:  ראו־נא לי, איש מיטיב לנגן, והביאותם, אליי.  א טז,יח ויען אחד מהנערים ויאמר, הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי, יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר, ואיש תואר; ויהוה, עימו.  א טז,יט וישלח שאול מלאכים, אל־ישי; ויאמר, שלחה אליי את־דויד בנך אשר בצאן.  א טז,כ וייקח ישי חמור לחם, ונאד יין, וגדי עיזים, אחד; וישלח ביד־דויד בנו, אל־שאול.  א טז,כא ויבוא דויד אל־שאול, ויעמוד לפניו; ויאהבהו מאוד, ויהי־לו נושא כלים.  א טז,כב וישלח שאול, אל־ישי לאמור:  יעמוד־נא דויד לפניי, כי־מצא חן בעיניי.  א טז,כג והיה, בהיות רוח־אלוהים אל־שאול, ולקח דויד את־הכינור, וניגן בידו; ורווח לשאול וטוב לו, וסרה מעליו רוח הרעה.  {פ}

א יז,א ויאספו פלשתים את־מחניהם, למלחמה, וייאספו, שוכה אשר ליהודה; ויחנו בין־שוכה ובין־עזקה, באפס דמים.  א יז,ב ושאול ואיש־ישראל נאספו, ויחנו בעמק האלה; ויערכו מלחמה, לקראת פלשתים.  א יז,ג ופלשתים עומדים אל־ההר, מזה, וישראל עומדים אל־ההר, מזה; והגיא, ביניהם.  א יז,ד וייצא איש־הביניים ממחנות פלשתים, גולית שמו מגת:  גובהו, שש אמות וזרת.  א יז,ה וכובע נחושת על־ראשו, ושריון קשקשים הוא לבוש; ומשקל, השריון--חמשת־אלפים שקלים, נחושת.  א יז,ו ומצחת נחושת, על־רגליו; וכידון נחושת, בין כתפיו.  א יז,ז ועץ חניתו, כמנור אורגים, ולהבת חניתו, שש־מאות שקלים ברזל; ונושא הצינה, הולך לפניו.  א יז,ח ויעמוד, ויקרא אל־מערכות ישראל, ויאמר להם, למה תצאו לערוך מלחמה:  הלוא אנוכי הפלשתי, ואתם עבדים לשאול--ברו־לכם איש, ויירד אליי.  א יז,ט אם־יוכל להילחם איתי, והכני--והיינו לכם, לעבדים; ואם־אני אוכל־לו, והכיתיו--והייתם לנו לעבדים, ועבדתם אותנו.  א יז,י ויאמר, הפלשתי, אני חירפתי את־מערכות ישראל, היום הזה; תנו־לי איש, ונילחמה יחד.  א יז,יא וישמע שאול וכל־ישראל, את־דברי הפלשתי האלה; וייחתו וייראו, מאוד.  {פ}

א יז,יב ודויד בן־איש אפרתי הזה, מבית לחם יהודה, ושמו ישי, ולו שמונה בנים; והאיש בימי שאול, זקן בא באנשים.  א יז,יג וילכו שלושת בני־ישי, הגדולים--הלכו אחרי־שאול, למלחמה; ושם שלושת בניו, אשר הלכו במלחמה--אליאב הבכור ומשנהו אבינדב, והשלישי שמה.  א יז,יד ודויד, הוא הקטן; ושלושה, הגדולים, הלכו, אחרי שאול.  {ס}

א יז,טו ודויד הולך ושב, מעל שאול, לרעות את־צאן אביו, בית־לחם.  א יז,טז וייגש הפלשתי, השכם והערב; ויתייצב, ארבעים יום.  {פ}

א יז,יז ויאמר ישי לדויד בנו, קח־נא לאחיך איפת הקליא הזה, ועשרה לחם, הזה; והרץ המחנה, לאחיך.  א יז,יח ואת עשרת חריצי החלב, האלה, תביא, לשר־האלף; ואת־אחיך תפקוד לשלום, ואת־ערובתם תיקח.  א יז,יט ושאול והמה וכל־איש ישראל, בעמק האלה; נלחמים, עם־פלשתים.  {ס}

א יז,כ וישכם דויד בבוקר, וייטוש את־הצאן על־שומר, ויישא וילך, כאשר ציווהו ישי; ויבוא, המעגלה, והחיל היוצא אל־המערכה, והרעו במלחמה.  א יז,כא ותערוך ישראל ופלשתים, מערכה לקראת מערכה.  א יז,כב וייטוש דויד את־הכלים מעליו, על־יד שומר הכלים, וירץ, המערכה; ויבוא, וישאל לאחיו לשלום.  א יז,כג והוא מדבר עימם, והנה איש הביניים עולה גולית הפלשתי שמו מגת ממערכות פלשתים, וידבר, כדברים האלה; וישמע, דויד.  א יז,כד וכול איש ישראל, בראותם את־האיש; וינוסו, מפניו, וייראו, מאוד.  א יז,כה ויאמר איש ישראל, הראיתם האיש העולה הזה--כי לחרף את־ישראל, עולה; והיה האיש אשר־יכנו יעשרנו המלך עושר גדול, ואת־בתו ייתן־לו, ואת בית אביו, יעשה חופשי בישראל.  {פ}

א יז,כו ויאמר דויד, אל־האנשים העומדים עימו לאמור, מה־ייעשה לאיש אשר יכה את־הפלשתי הלז, והסיר חרפה מעל ישראל:  כי מי, הפלשתי הערל הזה, כי חירף, מערכות אלוהים חיים.  א יז,כז ויאמר לו העם, כדבר הזה לאמור:  כה ייעשה, לאיש אשר יכנו.  א יז,כח וישמע אליאב אחיו הגדול, בדברו אל־האנשים; וייחר־אף אליאב בדויד ויאמר למה־זה ירדת, ועל־מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר--אני ידעתי את־זדונך ואת רוע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת.  א יז,כט ויאמר דויד, מה עשיתי עתה; הלוא, דבר הוא.  א יז,ל וייסוב מאצלו אל־מול אחר, ויאמר כדבר הזה; וישיבוהו העם דבר, כדבר הראשון.  א יז,לא ויישמעו, הדברים, אשר, דיבר דויד; ויגידו לפני־שאול, וייקחהו.  א יז,לב ויאמר דויד אל־שאול, אל־ייפול לב־אדם עליו; עבדך ילך, ונלחם עם־הפלשתי הזה.  א יז,לג ויאמר שאול אל־דויד, לא תוכל ללכת אל־הפלשתי הזה, להילחם, עימו:  כי־נער אתה, והוא איש מלחמה מנעוריו.  {ס}

א יז,לד ויאמר דויד אל־שאול, רועה היה עבדך לאביו בצאן; ובא הארי ואת־הדוב, ונשא שה מהעדר.  א יז,לה ויצאתי אחריו והכיתיו, והצלתי מפיו; ויקם עליי--והחזקתי בזקנו, והכיתיו והמיתיו.  א יז,לו גם את־הארי גם־הדוב, הכה עבדך; והיה הפלשתי הערל הזה, כאחד מהם, כי חירף, מערכות אלוהים חיים.  {ס}

א יז,לז ויאמר, דויד, יהוה אשר הצלני מיד הארי ומיד הדוב, הוא יצילני מיד הפלשתי הזה;  {ס}  ויאמר שאול אל־דויד לך, ויהוה יהיה עימך.  א יז,לח וילבש שאול את־דויד מדיו, ונתן קובע נחושת על־ראשו; וילבש אותו, שריון.  א יז,לט ויחגור דויד את־חרבו מעל למדיו ויואל ללכת, כי לא־ניסה, ויאמר דויד אל־שאול לא אוכל ללכת באלה, כי לא ניסיתי; ויסירם דויד, מעליו.  א יז,מ וייקח מקלו בידו, ויבחר־לו חמישה חלוקי־אבנים מן־הנחל וישם אותם בכלי הרועים אשר־לו ובילקוט--וקלעו בידו; וייגש, אל־הפלשתי.  א יז,מא וילך, הפלשתי, הולך וקרב, אל־דויד; והאיש נושא הצינה, לפניו.  א יז,מב ויבט הפלשתי ויראה את־דויד, ויבזהו:  כי־היה נער, ואדמוני עם־יפה מראה.  א יז,מג ויאמר הפלשתי, אל־דויד, הכלב אנוכי, כי־אתה בא־אליי במקלות; ויקלל הפלשתי את־דויד, באלוהיו.  א יז,מד ויאמר הפלשתי, אל־דויד:  לכה אליי--ואתנה את־בשרך, לעוף השמיים ולבהמת השדה.  {ס}

א יז,מה ויאמר דויד, אל־הפלשתי, אתה בא אליי, בחרב ובחנית ובכידון; ואנוכי בא־אליך, בשם יהוה צבאות, אלוהי מערכות ישראל, אשר חירפת.  א יז,מו היום הזה יסגרך יהוה בידי והכיתיך, והסירותי את־ראשך מעליך, ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה, לעוף השמיים ולחית הארץ; ויידעו, כל־הארץ, כי יש אלוהים, לישראל.  א יז,מז ויידעו כל־הקהל הזה, כי־לא בחרב ובחנית יהושיע יהוה:  כי ליהוה המלחמה, ונתן אתכם בידנו.  {ס}

א יז,מח והיה כי־קם הפלשתי, וילך ויקרב לקראת דויד; וימהר דויד, וירץ המערכה לקראת הפלשתי.  א יז,מט וישלח דויד את־ידו אל־הכלי, וייקח משם אבן ויקלע, ויך את־הפלשתי, אל־מצחו; ותטבע האבן במצחו, וייפול על־פניו ארצה.  א יז,נ ויחזק דויד מן־הפלשתי בקלע ובאבן, ויך את־הפלשתי וימיתהו; וחרב, אין ביד־דויד.  א יז,נא וירץ דויד ויעמוד אל־הפלשתי וייקח את־חרבו וישלפה מתערה, וימותתהו, ויכרות־בה, את־ראשו; ויראו הפלשתים כי־מת גיבורם, וינוסו.  א יז,נב ויקומו אנשי ישראל ויהודה ויריעו, וירדפו את־הפלשתים, עד־בואכה גיא, ועד שערי עקרון; וייפלו חללי פלשתים, בדרך שעריים, ועד־גת, ועד־עקרון.  א יז,נג וישובו בני ישראל, מדלוק אחרי פלשתים; וישוסו, את־מחניהם.  א יז,נד וייקח דויד את־ראש הפלשתי, ויביאהו ירושלים; ואת־כליו, שם באוהלו.  {ס}

א יז,נה וכראות שאול את־דויד, יוצא לקראת הפלשתי, אמר אל־אבנר שר הצבא, בן־מי־זה הנער אבנר; ויאמר אבנר, חי־נפשך המלך אם־ידעתי.  א יז,נו ויאמר, המלך:  שאל אתה, בן־מי־זה העלם.  {ס}

א יז,נז וכשוב דויד, מהכות את־הפלשתי, וייקח אותו אבנר, ויביאהו לפני שאול; וראש הפלשתי, בידו.  א יז,נח ויאמר אליו שאול, בן־מי אתה הנער; ויאמר דויד, בן־עבדך ישי בית הלחמי.  א יח,א ויהי, ככלותו לדבר אל־שאול, ונפש יהונתן, נקשרה בנפש דויד; ויאהבהו יהונתן, כנפשו.  א יח,ב וייקחהו שאול, ביום ההוא; ולא נתנו, לשוב בית אביו.  א יח,ג ויכרות יהונתן ודויד, ברית, באהבתו אותו, כנפשו.  א יח,ד ויתפשט יהונתן, את־המעיל אשר עליו, וייתנהו, לדויד; ומדיו, ועד־חרבו ועד־קשתו ועד־חגורו.  א יח,ה וייצא דויד בכול אשר ישלחנו שאול, ישכיל, וישימהו שאול, על אנשי המלחמה; וייטב, בעיני כל־העם, וגם, בעיני עבדי שאול.  {פ}

א יח,ו ויהי בבואם, בשוב דויד מהכות את־הפלשתי, ותצאנה הנשים מכל־ערי ישראל לשיר והמחולות, לקראת שאול המלך--בתופים בשמחה, ובשלישים.  א יח,ז ותענינה הנשים המשחקות, ותאמרנה:  הכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו.  א יח,ח וייחר לשאול מאוד, ויירע בעיניו הדבר הזה, ויאמר נתנו לדויד רבבות, ולי נתנו האלפים; ועוד לו, אך המלוכה.  א יח,ט ויהי שאול, עוין את־דויד, מהיום ההוא, והלאה.  {ס}

א יח,י ויהי ממוחרת, ותצלח רוח אלוהים רעה אל־שאול ויתנבא בתוך־הבית, ודויד מנגן בידו, כיום ביום; והחנית, ביד־שאול.  א יח,יא ויטל שאול, את־החנית, ויאמר, אכה בדויד ובקיר; וייסוב דויד מפניו, פעמיים.  א יח,יב ויירא שאול, מלפני דויד:  כי־היה יהוה עימו, ומעם שאול סר.  א יח,יג ויסירהו שאול מעימו, וישימהו לו שר־אלף; וייצא ויבוא, לפני העם.  {ס}

א יח,יד ויהי דויד לכל־דרכיו, משכיל; ויהוה, עימו.  א יח,טו וירא שאול, אשר־הוא משכיל מאוד; ויגר, מפניו.  א יח,טז וכל־ישראל ויהודה, אוהב את־דויד:  כי־הוא יוצא ובא, לפניהם.  {פ}

א יח,יז ויאמר שאול אל־דויד, הנה בתי הגדולה מרב אותה אתן־לך לאישה--אך היה־לי לבן־חיל, והילחם מלחמות יהוה; ושאול אמר, אל־תהי ידי בו, ותהי־בו, יד־פלשתים.  {ס}

א יח,יח ויאמר דויד אל־שאול, מי אנוכי ומי חיי, משפחת אבי, בישראל--כי־אהיה חתן, למלך.  א יח,יט ויהי, בעת תת את־מרב בת־שאול--לדויד; והיא ניתנה לעדריאל המחולתי, לאישה.  א יח,כ ותאהב מיכל בת־שאול, את־דויד; ויגידו לשאול, ויישר הדבר בעיניו.  א יח,כא ויאמר שאול אתננה לו, ותהי־לו למוקש, ותהי־בו, יד־פלשתים; ויאמר שאול אל־דויד, בשתיים תתחתן בי היום.  א יח,כב ויצו שאול את־עבדיו, דברו אל־דויד בלט לאמור, הנה חפץ בך המלך, וכל־עבדיו אהבוך; ועתה, התחתן במלך.  א יח,כג וידברו עבדי שאול, באוזני דויד, את־הדברים, האלה; ויאמר דויד, הנקלה בעיניכם התחתן במלך, ואנוכי, איש־רש ונקלה.  א יח,כד ויגידו עבדי שאול, לו--לאמור:  כדברים האלה, דיבר דויד.  א יח,כה ויאמר שאול כה־תאמרו לדויד, אין־חפץ למלך במוהר, כי במאה עורלות פלשתים, להינקם באויבי המלך; ושאול חשב, להפיל את־דויד ביד־פלשתים.  א יח,כו ויגידו עבדיו לדויד, את־הדברים האלה, ויישר הדבר בעיני דויד, להתחתן במלך; ולא מלאו, הימים.  א יח,כז ויקם דויד וילך הוא ואנשיו, ויך בפלשתים מאתיים איש, ויבא דויד את־עורלותיהם, וימלאום למלך להתחתן במלך; וייתן־לו שאול את־מיכל בתו, לאישה.  {ס}

א יח,כח וירא שאול ויידע, כי יהוה עם־דויד; ומיכל בת־שאול, אהבתהו.  א יח,כט ויוסף שאול, לירוא מפני דויד--עוד; ויהי שאול אויב את־דויד, כל־הימים.  {פ}

א יח,ל וייצאו, שרי פלשתים; ויהי מדי צאתם, שכל דויד מכול עבדי שאול, וייקר שמו, מאוד.  {ס}

א יט,א וידבר שאול, אל־יונתן בנו ואל־כל־עבדיו, להמית, את־דויד; ויהונתן, בן־שאול, חפץ בדויד, מאוד.  א יט,ב ויגד יהונתן לדויד לאמור, מבקש שאול אבי להמיתך; ועתה הישמר־נא בבוקר, וישבת בסתר ונחבאת.  א יט,ג ואני אצא ועמדתי ליד־אבי, בשדה אשר אתה שם, ואני, אדבר בך אל־אבי; וראיתי מה, והגדתי לך.  {ס}

א יט,ד וידבר יהונתן בדויד טוב, אל־שאול אביו; ויאמר אליו אל־יחטא המלך בעבדו בדויד, כי לא חטא לך, וכי מעשיו, טוב־לך מאוד.  א יט,ה וישם את־נפשו בכפו ויך את־הפלשתי, ויעש יהוה תשועה גדולה לכל־ישראל--ראית, ותשמח; ולמה תחטא בדם נקי, להמית את־דויד חינם.  א יט,ו וישמע שאול, בקול יהונתן; ויישבע שאול, חי־יהוה אם־יומת.  א יט,ז ויקרא יהונתן, לדויד, ויגד־לו יהונתן, את כל־הדברים האלה; ויבא יהונתן את־דויד אל־שאול, ויהי לפניו כאתמול שלשום.  {ס}

א יט,ח ותוסף המלחמה, להיות; וייצא דויד ויילחם בפלשתים, ויך בהם מכה גדולה, וינוסו, מפניו.  א יט,ט ותהי רוח יהוה רעה, אל־שאול, והוא בביתו יושב, וחניתו בידו; ודויד, מנגן ביד.  א יט,י ויבקש שאול להכות בחנית, בדויד ובקיר, ויפטר מפני שאול, ויך את־החנית בקיר; ודויד נס ויימלט, בלילה הוא.  {פ}

א יט,יא וישלח שאול מלאכים אל־בית דויד, לשומרו, ולהמיתו, בבוקר; ותגד לדויד, מיכל אשתו לאמור, אם־אינך ממלט את־נפשך הלילה, מחר אתה מומת.  א יט,יב ותורד מיכל את־דויד, בעד החלון; וילך ויברח, ויימלט.  א יט,יג ותיקח מיכל את־התרפים, ותשם אל־המיטה, ואת כביר העיזים, שמה מראשותיו; ותכס, בבגד.  {ס}

א יט,יד וישלח שאול מלאכים, לקחת את־דויד; ותאמר, חולה הוא.  {ס}

א יט,טו וישלח שאול את־המלאכים, לראות את־דויד לאמור:  העלו אותו במיטה אליי, להמיתו.  א יט,טז ויבואו, המלאכים, והנה התרפים, אל־המיטה; וכביר העיזים, מראשותיו.  {ס}

א יט,יז ויאמר שאול אל־מיכל, למה ככה רימיתיני, ותשלחי את־אויבי, ויימלט; ותאמר מיכל אל־שאול, הוא־אמר אליי שלחיני למה אמיתך.  א יט,יח ודויד ברח ויימלט, ויבוא אל־שמואל הרמתה, ויגד־לו, את כל־אשר עשה־לו שאול; וילך הוא ושמואל, ויישבו בניות.  א יט,יט ויוגד לשאול, לאמור:  הנה דויד, בניות ברמה.  א יט,כ וישלח שאול מלאכים, לקחת את־דויד, וירא את־להקת הנביאים ניבאים, ושמואל עומד ניצב עליהם; ותהי על־מלאכי שאול, רוח אלוהים, ויתנבאו, גם־המה.  א יט,כא ויגידו לשאול, וישלח מלאכים אחרים, ויתנבאו, גם־המה;  {ס}  ויוסף שאול, וישלח מלאכים שלישים, ויתנבאו, גם־המה.  א יט,כב וילך גם־הוא הרמתה, ויבוא עד־בור הגדול אשר בשכו, וישאל ויאמר, איפה שמואל ודויד; ויאמר, הנה בניות ברמה.  א יט,כג וילך שם, אל־ניות ברמה; ותהי עליו גם־הוא רוח אלוהים, וילך הלוך ויתנבא, עד־בואו, בניות ברמה.  א יט,כד ויפשט גם־הוא בגדיו, ויתנבא גם־הוא לפני שמואל, וייפול ערום, כל־היום ההוא וכל־הלילה; על־כן, יאמרו--הגם שאול, בנביאים.  {פ}

א כ,א ויברח דויד, מניות ברמה; ויבוא ויאמר לפני יהונתן, מה עשיתי מה־עווני ומה־חטאתי לפני אביך--כי מבקש, את־נפשי.  א כ,ב ויאמר לו חלילה, לא תמות--הנה לא־יעשה אבי דבר גדול או דבר קטון, ולא יגלה את־אוזני; ומדוע יסתיר אבי ממני את־הדבר הזה, אין זאת.  א כ,ג ויישבע עוד דויד, ויאמר ידוע ידע אביך כי־מצאתי חן בעיניך, ויאמר אל־יידע־זאת יהונתן, פן־ייעצב; ואולם, חי־יהוה וחי נפשך--כי כפשע, ביני ובין המוות.  א כ,ד ויאמר יהונתן, אל־דויד:  מה־תאמר נפשך, ואעשה־לך.  {פ}

א כ,ה ויאמר דויד אל־יהונתן, הנה־חודש מחר, ואנוכי ישוב־אשב עם־המלך, לאכול; ושילחתני ונסתרתי בשדה, עד הערב השלישית.  א כ,ו אם־פקוד יפקדני, אביך:  ואמרת, נשאול נשאל ממני דויד לרוץ בית־לחם עירו--כי זבח הימים שם, לכל־המשפחה.  א כ,ז אם־כה יאמר טוב, שלום לעבדך; ואם־חרה ייחרה, לו--דע, כי־כלתה הרעה מעימו.  א כ,ח ועשית חסד, על־עבדך, כי בברית יהוה, הבאת את־עבדך עימך; ואם־יש־בי עוון המיתני אתה, ועד־אביך למה־זה תביאני.  {פ}

א כ,ט ויאמר יהונתן, חלילה לך:  כי אם־ידוע אדע, כי־כלתה הרעה מעם אבי לבוא עליך--ולא אותה, אגיד לך.  {ס}

א כ,י ויאמר דויד אל־יהונתן, מי יגיד לי; או מה־יענך אביך, קשה.  {ס}

א כ,יא ויאמר יהונתן אל־דויד, לכה ונצא השדה; וייצאו שניהם, השדה.  {ס}

א כ,יב ויאמר יהונתן אל־דויד, יהוה אלוהי ישראל כי־אחקור את־אבי כעת מחר השלישית, והנה־טוב, אל־דויד--ולא־אז אשלח אליך, וגליתי את־אוזנך.  א כ,יג כה־יעשה יהוה ליהונתן וכה יוסיף, כי־ייטיב אל־אבי את־הרעה עליך--וגליתי את־אוזנך, ושילחתיך והלכת לשלום; ויהי יהוה עימך, כאשר היה עם־אבי.  א כ,יד ולא, אם־עודני חי; ולא־תעשה עימדי חסד יהוה, ולא אמות.  א כ,טו ולא־תכרית את־חסדך מעם ביתי, עד־עולם; ולא, בהכרית יהוה את־אויבי דויד, איש, מעל פני האדמה.  א כ,טז ויכרות יהונתן, עם־בית דויד; וביקש יהוה, מיד אויבי דויד.  א כ,יז ויוסף יהונתן להשביע את־דויד, באהבתו אותו:  כי־אהבת נפשו, אהבו.  {ס}

א כ,יח ויאמר־לו יהונתן, מחר חודש; ונפקדת, כי ייפקד מושבך.  א כ,יט ושילשת, תרד מאוד, ובאת אל־המקום, אשר־נסתרת שם ביום המעשה; וישבת, אצל האבן האזל.  א כ,כ ואני, שלושת החיצים צידה אורה, לשלח־לי, למטרה.  א כ,כא והנה אשלח את־הנער, לך מצא את־החיצים:  אם־אמור אומר לנער הנה החיצים ממך והנה, קחנו ובואה כי־שלום לך ואין דבר--חי־יהוה.  א כ,כב ואם־כה אומר לעלם, הנה החיצים ממך והלאה--לך, כי שילחך יהוה.  א כ,כג והדבר--אשר דיברנו, אני ואתה:  הנה יהוה ביני ובינך, עד־עולם.  {ס}

א כ,כד וייסתר דויד, בשדה; ויהי החודש, ויישב המלך אל־הלחם לאכול.  א כ,כה ויישב המלך על־מושבו כפעם בפעם, אל־מושב הקיר, ויקם יהונתן, ויישב אבנר מצד שאול; וייפקד, מקום דויד.  א כ,כו ולא־דיבר שאול מאומה, ביום ההוא:  כי אמר מקרה הוא, בלתי טהור הוא כי־לא טהור.  {ס}

א כ,כז ויהי, ממוחרת החודש השני, וייפקד, מקום דויד;  {פ}
 
ויאמר שאול, אל־יהונתן בנו, מדוע לא־בא בן־ישי גם־תמול גם־היום, אל־הלחם.  א כ,כח ויען יהונתן, את־שאול:  נשאול נשאל דויד מעימדי, עד־בית לחם.  א כ,כט ויאמר שלחני נא כי זבח משפחה לנו בעיר, והוא ציווה־לי אחי, ועתה אם־מצאתי חן בעיניך, אימלטה נא ואראה את־אחיי; על־כן לא־בא, אל־שולחן המלך.  {ס}

א כ,ל וייחר־אף שאול, ביהונתן, ויאמר לו, בן־נעוות המרדות:  הלוא ידעתי, כי־בוחר אתה לבן־ישי, לבושתך, ולבושת ערוות אימך.  א כ,לא כי כל־הימים, אשר בן־ישי חי על־האדמה, לא תיכון, אתה ומלכותך; ועתה, שלח וקח אותו אליי--כי בן־מוות, הוא.  {ס}

א כ,לב ויען, יהונתן, את־שאול, אביו; ויאמר אליו למה יומת, מה עשה.  א כ,לג ויטל שאול את־החנית עליו, להכותו; ויידע, יהונתן, כי־כלה היא מעם אביו, להמית את־דויד.  {ס}

א כ,לד ויקם יהונתן מעם השולחן, בחורי־אף; ולא־אכל ביום־החודש השני, לחם--כי נעצב אל־דויד, כי הכלימו אביו.  {ס}

א כ,לה ויהי בבוקר, וייצא יהונתן השדה למועד דויד; ונער קטון, עימו.  א כ,לו ויאמר לנערו--רוץ מצא נא את־החיצים, אשר אנוכי מורה; הנער רץ, והוא־ירה החצי להעבירו.  א כ,לז ויבוא הנער עד־מקום החצי, אשר ירה יהונתן; ויקרא יהונתן אחרי הנער, ויאמר, הלוא החצי, ממך והלאה.  א כ,לח ויקרא יהונתן אחרי הנער, מהרה חושה אל־תעמוד; וילקט נער יהונתן, את־החיצים, ויבוא, אל־אדוניו.  א כ,לט והנער, לא־ידע מאומה; אך יהונתן ודויד, ידעו את־הדבר.  {ס}

א כ,מ וייתן יהונתן את־כליו, אל־הנער אשר־לו; ויאמר לו, לך הבא העיר.  א כ,מא הנער, בא, ודויד קם מאצל הנגב, וייפול לאפיו ארצה וישתחו שלוש פעמים; ויישקו איש את־ריעהו, ויבכו איש את־ריעהו, עד־דויד, הגדיל.  א כ,מב ויאמר יהונתן לדויד, לך לשלום:  אשר נשבענו שנינו אנחנו, בשם יהוה לאמור, יהוה יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך, עד־עולם.  {פ}

א כא,א ויקם, וילך; ויהונתן, בא העיר.  א כא,ב ויבוא דויד נובה, אל־אחימלך הכוהן; ויחרד אחימלך לקראת דויד, ויאמר לו מדוע אתה לבדך, ואיש, אין איתך.  א כא,ג ויאמר דויד לאחימלך הכוהן, המלך ציווני דבר, ויאמר אליי איש אל־יידע מאומה את־הדבר אשר־אנוכי שולחך, ואשר ציוויתיך; ואת־הנערים יודעתי, אל־מקום פלוני אלמוני.  א כא,ד ועתה, מה־יש תחת־ידך חמישה־לחם--תנה בידי; או, הנמצא.  א כא,ה ויען הכוהן את־דויד ויאמר, אין־לחם חול אל־תחת ידי:  כי־אם־לחם קודש יש, אם־נשמרו הנערים אך מאישה.  {פ}

א כא,ו ויען דויד את־הכוהן ויאמר לו, כי אם־אישה עצורה־לנו כתמול שלשום, בצאתי, ויהיו כלי־הנערים קודש:  והוא, דרך חול--ואף, כי היום יקדש בכלי.  א כא,ז וייתן־לו הכוהן, קודש:  כי לא־היה שם לחם, כי־אם־לחם הפנים המוסרים מלפני יהוה, לשום לחם חום, ביום הילקחו.  א כא,ח ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא, נעצר לפני יהוה, ושמו, דואג האדומי--אביר הרועים, אשר לשאול.  א כא,ט ויאמר דויד לאחימלך, ואין יש־פה תחת־ידך חנית או־חרב:  כי גם־חרבי וגם־כליי לא־לקחתי בידי, כי־היה דבר־המלך נחוץ.  {ס}

א כא,י ויאמר הכוהן, חרב גולית הפלשתי אשר־הכית בעמק האלה הנה־היא לוטה בשמלה אחרי האיפוד--אם־אותה תיקח־לך קח, כי אין אחרת זולתה בזה;  {ס}  ויאמר דויד אין כמוה, תננה לי.  א כא,יא ויקם דויד, ויברח ביום־ההוא מפני שאול; ויבוא, אל־אכיש מלך גת.  א כא,יב ויאמרו עבדי אכיש, אליו, הלוא־זה דויד, מלך הארץ; הלוא לזה, יענו במחולות לאמור, הכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו.  א כא,יג וישם דויד את־הדברים האלה, בלבבו; ויירא מאוד, מפני אכיש מלך־גת.  א כא,יד וישנו את־טעמו בעיניהם, ויתהולל בידם; ויתו על־דלתות השער, ויורד רירו אל־זקנו.  {ס}

א כא,טו ויאמר אכיש, אל־עבדיו:  הנה תראו איש משתגע, למה תביאו אותו אליי.  א כא,טז חסר משוגעים, אני, כי־הבאתם את־זה, להשתגע עליי; הזה, יבוא אל־ביתי.  {פ}

א כב,א וילך דויד משם, ויימלט אל־מערת עדולם; וישמעו אחיו וכל־בית אביו, ויירדו אליו שמה.  א כב,ב ויתקבצו אליו כל־איש מצוק וכל־איש אשר־לו נושא, וכל־איש מר־נפש, ויהי עליהם, לשר; ויהיו עימו, כארבע מאות איש.  א כב,ג וילך דויד משם, מצפה מואב; ויאמר אל־מלך מואב, ייצא־נא אבי ואימי איתכם, עד אשר אדע, מה־יעשה־לי אלוהים.  א כב,ד וינחם, את־פני מלך מואב; ויישבו עימו, כל־ימי היות־דויד במצודה.  {ס}

א כב,ה ויאמר גד הנביא אל־דויד, לא תשב במצודה--לך ובאת־לך, ארץ יהודה; וילך דויד, ויבוא יער חרת.  {ס}

א כב,ו וישמע שאול--כי נודע דויד, ואנשים אשר איתו; ושאול יושב בגבעה תחת־האשל ברמה, וחניתו בידו, וכל־עבדיו, ניצבים עליו.  א כב,ז ויאמר שאול, לעבדיו הניצבים עליו, שמעו־נא, בני ימיני:  גם־לכולכם, ייתן בן־ישי שדות וכרמים--לכולכם ישים, שרי אלפים ושרי מאות.  א כב,ח כי קשרתם כולכם עליי, ואין־גולה את־אוזני בכרות־בני עם־בן־ישי, ואין־חולה מכם עליי, וגולה את־אוזני:  כי הקים בני את־עבדי עליי לאורב, כיום הזה.  {ס}

א כב,ט ויען דואג האדומי, והוא ניצב על־עבדי־שאול--ויאמר:  ראיתי, את־בן־ישי, בא נובה, אל־אחימלך בן־אחיטוב.  א כב,י וישאל־לו, ביהוה, וצידה, נתן לו; ואת, חרב גולית הפלשתי--נתן לו.  א כב,יא וישלח המלך לקרוא את־אחימלך בן־אחיטוב הכוהן, ואת כל־בית אביו הכוהנים--אשר בנוב; ויבואו כולם, אל־המלך.  {ס}

א כב,יב ויאמר שאול, שמע־נא בן־אחיטוב; ויאמר, הנני אדוני.  א כב,יג ויאמר אליו, שאול, למה קשרתם עליי, אתה ובן־ישי--בתיתך לו לחם וחרב, ושאול לו באלוהים, לקום אליי לאורב, כיום הזה.  {ס}

א כב,יד ויען אחימלך את־המלך, ויאמר:  ומי בכל־עבדיך כדויד נאמן, וחתן המלך וסר אל־משמעתך ונכבד בביתך.  א כב,טו היום החילותי לשאול־לו באלוהים, חלילה לי:  אל־ישם המלך בעבדו דבר, בכל־בית אבי--כי לא־ידע עבדך בכל־זאת, דבר קטון או גדול.  א כב,טז ויאמר המלך, מות תמות אחימלך:  אתה, וכל־בית אביך.  א כב,יז ויאמר המלך לרצים הניצבים עליו סובו והמיתו כוהני יהוה, כי גם־ידם עם־דויד, וכי ידעו כי־בורח הוא, ולא גלו את־אוזני; ולא־אבו עבדי המלך, לשלוח את־ידם, לפגוע, בכוהני יהוה.  {ס}

א כב,יח ויאמר המלך, לדואג, סוב אתה, ופגע בכוהנים; וייסוב דואג האדומי, ויפגע־הוא בכוהנים, וימת ביום ההוא שמונים וחמישה איש, נושא איפוד בד.  א כב,יט ואת נוב עיר־הכוהנים, הכה לפי־חרב, מאיש ועד־אישה, מעולל ועד־יונק; ושור וחמור ושה, לפי־חרב.  א כב,כ ויימלט בן־אחד, לאחימלך בן־אחיטוב, ושמו, אביתר; ויברח, אחרי דויד.  א כב,כא ויגד אביתר, לדויד:  כי הרג שאול, את כוהני יהוה.  א כב,כב ויאמר דויד לאביתר, ידעתי ביום ההוא כי־שם דואג האדומי, כי־הגד יגיד, לשאול:  אנוכי סבותי, בכל־נפש בית אביך.  א כב,כג שבה איתי אל־תירא, כי אשר־יבקש את־נפשי יבקש את־נפשך:  כי־משמרת אתה, עימדי.  {ס}

א כג,א ויגידו לדויד, לאמור:  הנה פלשתים נלחמים בקעילה, והמה שוסים את־הגורנות.  א כג,ב וישאל דויד ביהוה, לאמור, האלך והכיתי, בפלשתים האלה;  {ס}  ויאמר יהוה אל־דויד, לך והכית בפלשתים, והושעת, את־קעילה.  א כג,ג ויאמרו אנשי דויד, אליו, הנה אנחנו פה ביהודה, יראים; ואף כי־נלך קעילה, אל־מערכות פלשתים.  {ס}

א כג,ד ויוסף עוד דויד לשאול ביהוה, ויענהו יהוה; ויאמר, קום רד קעילה--כי־אני נותן את־פלשתים, בידך.  א כג,ה וילך דויד ואנשיו קעילה ויילחם בפלשתים, וינהג את־מקניהם, ויך בהם, מכה גדולה; ויושע דויד, את יושבי קעילה.  {ס}

א כג,ו ויהי, בברוח אביתר בן־אחימלך אל־דויד--קעילה; איפוד, ירד בידו.  א כג,ז ויוגד לשאול, כי־בא דויד קעילה; ויאמר שאול, ניכר אותו אלוהים בידי--כי נסגר לבוא, בעיר דלתיים ובריח.  א כג,ח וישמע שאול את־כל־העם, למלחמה, לרדת קעילה, לצור אל־דויד ואל־אנשיו.  א כג,ט ויידע דויד--כי עליו, שאול מחריש הרעה; ויאמר אל־אביתר הכוהן, הגישה האיפוד.  {ס}

א כג,י ויאמר, דויד, יהוה אלוהי ישראל, שמוע שמע עבדך כי־מבקש שאול לבוא אל־קעילה--לשחת לעיר, בעבורי.  א כג,יא היסגירוני בעלי קעילה בידו היירד שאול, כאשר שמע עבדך--יהוה אלוהי ישראל, הגד־נא לעבדך;  {ס}  ויאמר יהוה, יירד.  {ס}

א כג,יב ויאמר דויד--היסגירו בעלי קעילה אותי ואת־אנשיי, ביד־שאול; ויאמר יהוה, יסגירו.  {ס}

א כג,יג ויקם דויד ואנשיו כשש־מאות איש, וייצאו מקעילה, ויתהלכו, באשר יתהלכו; ולשאול הוגד, כי־נמלט דויד מקעילה, ויחדל, לצאת.  א כג,יד ויישב דויד במדבר במצדות, ויישב בהר במדבר־זיף; ויבקשהו שאול כל־הימים, ולא־נתנו אלוהים בידו.  א כג,טו וירא דויד, כי־יצא שאול לבקש את־נפשו; ודויד במדבר־זיף, בחורשה.  {ס}

א כג,טז ויקם יהונתן בן־שאול, וילך אל־דויד חורשה; ויחזק את־ידו, באלוהים.  א כג,יז ויאמר אליו אל־תירא, כי לא תמצאך יד שאול אבי, ואתה תמלוך על־ישראל, ואנוכי אהיה־לך למשנה; וגם־שאול אבי, יודע כן.  א כג,יח ויכרתו שניהם ברית, לפני יהוה; ויישב דויד בחורשה, ויהונתן הלך לביתו.  {ס}

א כג,יט ויעלו זיפים אל־שאול, הגבעתה לאמור:  הלוא דויד מסתתר עימנו במצדות, בחורשה--בגבעת החכילה, אשר מימין הישימון.  א כג,כ ועתה לכל־אוות נפשך המלך, לרדת--רד; ולנו הסגירו, ביד המלך.  א כג,כא ויאמר שאול, ברוכים אתם ליהוה:  כי חמלתם, עליי.  א כג,כב לכו־נא הכינו עוד, ודעו וראו את־מקומו אשר תהיה רגלו--מי ראהו, שם:  כי אמר אליי, ערום יערים הוא.  א כג,כג וראו ודעו, מכול המחבואים אשר יתחבא שם, ושבתם אליי אל־נכון, והלכתי איתכם; והיה, אם־ישנו בארץ--וחיפשתי אותו, בכול אלפי יהודה.  א כג,כד ויקומו וילכו זיפה, לפני שאול; ודויד ואנשיו במדבר מעון, בערבה--אל, ימין הישימון.  א כג,כה וילך שאול ואנשיו, לבקש, ויגידו לדויד, ויירד הסלע ויישב במדבר מעון; וישמע שאול, וירדוף אחרי־דויד מדבר מעון.  א כג,כו וילך שאול מצד ההר, מזה, ודויד ואנשיו מצד ההר, מזה; ויהי דויד נחפז ללכת, מפני שאול, ושאול ואנשיו עוטרים אל־דויד ואל־אנשיו, לתופשם.  א כג,כז ומלאך בא, אל־שאול לאמור:  מהרה ולכה, כי־פשטו פלשתים על־הארץ.  א כג,כח וישב שאול, מרדוף אחרי דויד, וילך, לקראת פלשתים; על־כן, קראו למקום ההוא, סלע, המחלקות.  א כג,כט ויעל דויד, משם; ויישב, במצדות עין־גדי.  {ס}

א כד,א ויהי, כאשר שב שאול, מאחרי, פלשתים; ויגידו לו, לאמור, הנה דויד, במדבר עין גדי.  {ס}

א כד,ב וייקח שאול, שלושת אלפים איש בחור--מכל־ישראל; וילך, לבקש את־דויד ואנשיו, על־פני, צורי היעלים.  א כד,ג ויבוא אל־גדרות הצאן על־הדרך, ושם מערה, ויבוא שאול, להסך את־רגליו; ודויד, ואנשיו, בירכתי המערה, יושבים.  א כד,ד ויאמרו אנשי דויד אליו, הנה היום אשר־אמר יהוה אליך הנה אנוכי נותן את־אויבך בידך, ועשית לו, כאשר ייטב בעיניך; ויקם דויד, ויכרות את־כנף־המעיל אשר־לשאול--בלט.  א כד,ה ויהי, אחרי־כן, ויך לב־דויד, אותו--על אשר כרת, את־כנף אשר לשאול.  א כד,ו ויאמר לאנשיו חלילה לי מיהוה, אם־אעשה את־הדבר הזה לאדוני למשיח יהוה--לשלוח ידי, בו:  כי־משיח יהוה, הוא.  א כד,ז וישסע דויד את־אנשיו בדברים, ולא נתנם לקום אל־שאול; ושאול קם מהמערה, וילך בדרך.  {ס}

א כד,ח ויקם דויד אחרי־כן, וייצא מהמערה, ויקרא אחרי־שאול לאמור, אדוני המלך; ויבט שאול אחריו, וייקוד דויד אפיים ארצה וישתחו.  {ס}

א כד,ט ויאמר דויד לשאול, למה תשמע את־דברי אדם לאמור:  הנה דויד, מבקש רעתך.  א כד,י הנה היום הזה ראו עיניך, את אשר־נתנך יהוה היום בידי במערה, ואמר להרוגך, ותחס עליך; ואומר, לא־אשלח ידי באדוני--כי־משיח יהוה, הוא.  א כד,יא ואבי ראה--גם ראה את־כנף מעילך, בידי:  כי בכורתי את־כנף מעילך ולא הרגתיך, דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא־חטאתי לך--ואתה צודה את־נפשי, לקחתה.  א כד,יב ישפוט יהוה ביני ובינך, ונקמני יהוה ממך; וידי, לא תהיה־בך.  א כד,יג כאשר יאמר, משל הקדמוני, מרשעים, ייצא רשע; וידי, לא תהיה־בך.  א כד,יד אחרי מי יצא מלך ישראל, אחרי מי אתה רודף:  אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד.  א כד,טו והיה יהוה לדיין, ושפט ביני ובינך; וירא וירב את־ריבי, וישפטני מידך.  {פ}

א כד,טז ויהי ככלות דויד, לדבר את־הדברים האלה אל־שאול, ויאמר שאול, הקולך זה בני דויד; ויישא שאול קולו, ויבך.  א כד,יז ויאמר, אל־דויד, צדיק אתה, ממני:  כי אתה גמלתני הטובה, ואני גמלתיך הרעה.  א כד,יח ואתה הגדת היום, את אשר־עשית איתי טובה--את אשר סיגרני יהוה בידך, ולא הרגתני.  א כד,יט וכי־ימצא איש את־אויבו, ושילחו בדרך טובה; ויהוה, ישלמך טובה, תחת היום הזה, אשר עשית לי.  א כד,כ ועתה הנה ידעתי, כי מלוך תמלוך; וקמה, בידך, ממלכת, ישראל.  א כד,כא ועתה, הישבעה לי ביהוה, אם־תכרית את־זרעי, אחריי; ואם־תשמיד את־שמי, מבית אבי.  א כד,כב ויישבע דויד, לשאול; וילך שאול, אל־ביתו, ודויד ואנשיו, עלו על־המצודה.  {ס}

א כה,א וימת שמואל--וייקבצו כל־ישראל ויספדו־לו, ויקברוהו בביתו ברמה; ויקם דויד, ויירד אל־מדבר פארן.  {פ}

א כה,ב ואיש במעון ומעשהו בכרמל, והאיש גדול מאוד, ולו צאן שלושת־אלפים, ואלף עיזים; ויהי בגזוז את־צאנו, בכרמל.  א כה,ג ושם האיש נבל, ושם אשתו אביגיל; והאישה טובת־שכל ויפת תואר, והאיש קשה ורע מעללים והוא כליבי.  א כה,ד וישמע דויד, במדבר:  כי־גוזז נבל, את־צאנו.  א כה,ה וישלח דויד, עשרה נערים; ויאמר דויד לנערים, עלו כרמלה ובאתם אל־נבל, ושאלתם־לו בשמי, לשלום.  א כה,ו ואמרתם כה, לחי; ואתה שלום וביתך שלום, וכול אשר־לך שלום.  א כה,ז ועתה שמעתי, כי גוזזים לך; עתה, הרועים אשר־לך היו עימנו--לא הכלמנום ולא־נפקד להם מאומה, כל־ימי היותם בכרמל.  א כה,ח שאל את־נעריך ויגידו לך, וימצאו הנערים חן בעיניך--כי־על־יום טוב, באנו; תנה־נא, את אשר תמצא ידך לעבדיך, ולבנך, לדויד.  א כה,ט ויבואו נערי דויד, וידברו אל־נבל ככל־הדברים האלה בשם דויד; וינוחו.  א כה,י ויען נבל את־עבדי דויד, ויאמר, מי דויד, ומי בן־ישי; היום, רבו עבדים, המתפרצים, איש מפני אדוניו.  א כה,יא ולקחתי את־לחמי, ואת־מימיי, ואת טבחתי, אשר טבחתי לגוזזיי; ונתתי, לאנשים, אשר לא ידעתי, אי מזה המה.  א כה,יב ויהפכו נערי־דויד, לדרכם; וישובו, ויבואו, ויגידו לו, ככול הדברים האלה.  א כה,יג ויאמר דויד לאנשיו חגרו איש את־חרבו, ויחגרו איש את־חרבו, ויחגור גם־דויד, את־חרבו; ויעלו אחרי דויד, כארבע מאות איש, ומאתיים, ישבו על־הכלים.  א כה,יד ולאביגיל אשת נבל, הגיד נער־אחד מהנערים לאמור:  הנה שלח דויד מלאכים מהמדבר לברך את־אדונינו, ויעט בהם.  א כה,טו והאנשים, טובים לנו מאוד; ולא הוכלמנו, ולא־פקדנו מאומה, כל־ימי התהלכנו איתם, בהיותנו בשדה.  א כה,טז חומה היו עלינו, גם־לילה גם־יומם, כל־ימי היותנו עימם, רועים הצאן.  א כה,יז ועתה, דעי וראי מה־תעשי--כי־כלתה הרעה אל־אדונינו, ועל כל־ביתו; והוא, בן־בלייעל, מידבר, אליו.  א כה,יח ותמהר אביגיל ותיקח מאתיים לחם ושניים נבלי־יין, וחמש צאן עשויות וחמש סאים קלי, ומאה צימוקים, ומאתיים דבילים; ותשם, על־החמורים.  א כה,יט ותאמר לנעריה עברו לפניי, הנני אחריכם באה; ולאישה נבל, לא הגידה.  א כה,כ והיה היא רוכבת על־החמור, ויורדת בסתר ההר, והנה דויד ואנשיו, יורדים לקראתה; ותפגוש, אותם.  א כה,כא ודויד אמר, אך לשקר שמרתי את־כל־אשר לזה במדבר, ולא־נפקד מכל־אשר־לו, מאומה; וישב־לי רעה, תחת טובה.  א כה,כב כה־יעשה אלוהים לאויבי דויד, וכה יוסיף:  אם־אשאיר מכל־אשר־לו עד־הבוקר, משתין בקיר.  א כה,כג ותרא אביגיל, את־דויד, ותמהר, ותרד מעל החמור; ותיפול לאפי דויד, על־פניה, ותשתחו, ארץ.  א כה,כד ותיפול, על־רגליו, ותאמר, בי־אני אדוני העוון; ותדבר־נא אמתך, באוזניך, ושמע, את דברי אמתך.  א כה,כה אל־נא ישים אדוני את־ליבו אל־איש הבלייעל הזה על־נבל, כי כשמו כן־הוא--נבל שמו, ונבלה עימו; ואני, אמתך--לא ראיתי את־נערי אדוני, אשר שלחת.  א כה,כו ועתה אדוני, חי־יהוה וחי־נפשך אשר מנעך יהוה מבוא בדמים, והושע ידך, לך; ועתה, יהיו כנבל אויביך, והמבקשים אל־אדוני, רעה.  א כה,כז ועתה הברכה הזאת, אשר־הביא שפחתך לאדוני; וניתנה, לנערים, המתהלכים, ברגלי אדוני.  א כה,כח שא נא, לפשע אמתך:  כי עשה־יעשה יהוה לאדוני בית נאמן, כי־מלחמות יהוה אדוני נלחם, ורעה לא־תימצא בך, מימיך.  א כה,כט ויקם אדם לרדופך, ולבקש את־נפשך; והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, את יהוה אלוהיך, ואת נפש אויביך יקלענה, בתוך כף הקלע.  א כה,ל והיה, כי־יעשה יהוה לאדוני, ככול אשר־דיבר את־הטובה, עליך--וציווך לנגיד, על־ישראל.  א כה,לא ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני, ולשפוך־דם חינם, ולהושיע אדוני, לו; והיטיב יהוה לאדוני, וזכרת את־אמתך.  {ס}

א כה,לב ויאמר דויד, לאביגיל:  ברוך יהוה אלוהי ישראל, אשר שלחך היום הזה לקראתי.  א כה,לג וברוך טעמך, וברוכה את:  אשר כליתיני היום הזה, מבוא בדמים, והושע ידי, לי.  א כה,לד ואולם, חי־יהוה אלוהי ישראל, אשר מנעני, מהרע אותך:  כי לולי מיהרת, ותבואת לקראתי--כי אם־נותר לנבל עד־אור הבוקר, משתין בקיר.  א כה,לה וייקח דויד מידה, את אשר־הביאה לו; ולה אמר, עלי לשלום לביתך--ראי שמעתי בקולך, ואשא פנייך.  א כה,לו ותבוא אביגיל אל־נבל והנה־לו משתה בביתו כמשתה המלך, ולב נבל טוב עליו, והוא שיכור, עד־מאוד; ולא־הגידה לו, דבר קטון וגדול--עד־אור הבוקר.  א כה,לז ויהי בבוקר, בצאת היין מנבל, ותגד־לו אשתו, את־הדברים האלה; וימת ליבו בקרבו, והוא היה לאבן.  א כה,לח ויהי, כעשרת הימים; וייגוף יהוה את־נבל, וימות.  א כה,לט וישמע דויד, כי מת נבל, ויאמר ברוך יהוה אשר רב את־ריב חרפתי מיד נבל ואת־עבדו חשך מרעה, ואת רעת נבל השיב יהוה בראשו; וישלח דויד וידבר באביגיל, לקחתה לו לאישה.  א כה,מ ויבואו עבדי דויד, אל־אביגיל--הכרמלה; וידברו אליה, לאמור, דויד שלחנו אלייך, לקחתך לו לאישה.  א כה,מא ותקם, ותשתחו אפיים ארצה; ותאמר, הנה אמתך לשפחה, לרחוץ, רגלי עבדי אדוני.  א כה,מב ותמהר ותקם אביגיל, ותרכב על־החמור, וחמש נערותיה, ההולכות לרגלה; ותלך, אחרי מלאכי דויד, ותהי־לו, לאישה.  א כה,מג ואת־אחינועם לקח דויד, מיזרעאל; ותהיינה גם־שתיהן לו, לנשים.  {ס}

א כה,מד ושאול, נתן את־מיכל בתו--אשת דויד:  לפלטי בן־ליש, אשר מגלים.  א כו,א ויבואו הזיפים אל־שאול, הגבעתה לאמור:  הלוא דויד מסתתר בגבעת החכילה, על פני הישימון.  א כו,ב ויקם שאול, ויירד אל־מדבר־זיף, ואיתו שלושת־אלפים איש, בחורי ישראל--לבקש את־דויד, במדבר־זיף.  א כו,ג וייחן שאול בגבעת החכילה, אשר על־פני הישימון--על־הדרך; ודויד, יושב במדבר, וירא, כי בא שאול אחריו המדברה.  א כו,ד וישלח דויד, מרגלים; ויידע, כי־בא שאול אל־נכון.  א כו,ה ויקם דויד, ויבוא אל־המקום אשר חנה־שם שאול, וירא דויד את־המקום אשר שכב־שם שאול, ואבנר בן־נר שר־צבאו; ושאול שוכב במעגל, והעם חונים סביבותיו.  א כו,ו ויען דויד ויאמר אל־אחימלך החיתי, ואל־אבישי בן־צרויה אחי יואב לאמור, מי־יירד איתי אל־שאול, אל־המחנה; ויאמר אבישי, אני ארד עימך.  א כו,ז ויבוא דויד ואבישי אל־העם, לילה, והנה שאול שוכב ישן במעגל, וחניתו מעוכה־בארץ מראשותיו; ואבנר והעם, שוכבים סביבותיו.  {ס}

א כו,ח ויאמר אבישי אל־דויד, סיגר אלוהים היום את־אויבך בידך; ועתה אכנו נא בחנית ובארץ, פעם אחת, ולא אשנה, לו.  א כו,ט ויאמר דויד אל־אבישי, אל־תשחיתהו:  כי מי שלח ידו, במשיח יהוה--וניקה.  {פ}

א כו,י ויאמר דויד חי־יהוה, כי אם־יהוה ייגופנו; או־יומו יבוא ומת, או במלחמה יירד ונספה.  א כו,יא חלילה לי מיהוה, משלוח ידי במשיח יהוה; ועתה קח־נא את־החנית אשר מראשותיו, ואת־צפחת המים--ונלכה־לנו.  א כו,יב וייקח דויד את־החנית ואת־צפחת המים, מראשותי שאול, וילכו, להם; ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים--כי תרדמת יהוה, נפלה עליהם.  א כו,יג ויעבור דויד העבר, ויעמוד על־ראש־ההר מרחוק:  רב המקום, ביניהם.  א כו,יד ויקרא דויד אל־העם, ואל־אבנר בן־נר לאמור, הלוא תענה, אבנר; ויען אבנר ויאמר, מי אתה קראת אל־המלך.  {פ}

א כו,טו ויאמר דויד אל־אבנר הלוא־איש אתה, ומי כמוך בישראל, ולמה לא שמרת, אל־אדוניך המלך:  כי־בא אחד העם, להשחית את־המלך אדוניך.  א כו,טז לא־טוב הדבר הזה, אשר עשית--חי־יהוה כי בני־מוות אתם, אשר לא־שמרתם על־אדוניכם על־משיח יהוה; ועתה ראה, אי־חנית המלך ואת־צפחת המים--אשר מראשותיו.  א כו,יז ויכר שאול, את־קול דויד, ויאמר, הקולך זה בני דויד; ויאמר דויד, קולי אדוני המלך.  א כו,יח ויאמר, למה זה אדוני רודף אחרי עבדו:  כי מה עשיתי, ומה־בידי רעה.  א כו,יט ועתה, ישמע־נא אדוני המלך, את, דברי עבדו:  אם־יהוה הסיתך בי, ירח מנחה, ואם בני האדם ארורים הם לפני יהוה, כי־גירשוני היום מהסתפח בנחלת יהוה לאמור לך עבוד אלוהים אחרים.  א כו,כ ועתה, אל־ייפול דמי ארצה, מנגד, פני יהוה:  כי־יצא מלך ישראל, לבקש את־פרעוש אחד, כאשר ירדוף הקורא, בהרים.  א כו,כא ויאמר שאול חטאתי שוב בני־דויד, כי לא־ארע לך עוד, תחת אשר יקרה נפשי בעיניך, היום הזה:  הנה הסכלתי ואשגה, הרבה מאוד.  א כו,כב ויען דויד ויאמר, הנה חנית המלך; ויעבור אחד מהנערים, וייקחהא.  א כו,כג ויהוה ישיב לאיש, את־צדקתו ואת־אמונתו--אשר נתנך יהוה היום, ביד, ולא אביתי, לשלוח ידי במשיח יהוה.  א כו,כד והנה, כאשר גדלה נפשך היום הזה--בעיניי:  כן תגדל נפשי בעיני יהוה, ויצילני מכל־צרה.  {פ}

א כו,כה ויאמר שאול אל־דויד, ברוך אתה בני דויד--גם עשה תעשה, וגם יכול תוכל; וילך דויד לדרכו, ושאול שב למקומו.  {פ}

א כז,א ויאמר דויד אל־ליבו, עתה איספה יום־אחד ביד־שאול; אין־לי טוב כי הימלט אימלט אל־ארץ פלשתים, ונואש ממני שאול לבקשני עוד בכל־גבול ישראל, ונמלטתי, מידו.  א כז,ב ויקם דויד--ויעבור הוא, ושש־מאות איש אשר עימו:  אל־אכיש בן־מעוך, מלך גת.  א כז,ג ויישב דויד עם־אכיש בגת הוא ואנשיו, איש וביתו:  דויד, ושתי נשיו, אחינועם היזרעאלית, ואביגיל אשת־נבל הכרמלית.  א כז,ד ויוגד לשאול, כי־ברח דויד גת; ולא־יסף עוד, לבקשו.  {ס}

א כז,ה ויאמר דויד אל־אכיש, אם־נא מצאתי חן בעיניך ייתנו־לי מקום באחת ערי השדה--ואשבה שם; ולמה יישב עבדך בעיר הממלכה, עימך.  א כז,ו וייתן־לו אכיש ביום ההוא, את־ציקלג; לכן הייתה ציקלג למלכי יהודה, עד היום הזה.  {פ}

א כז,ז ויהי מספר הימים, אשר־ישב דויד בשדה פלשתים--ימים, וארבעה חודשים.  א כז,ח ויעל דויד ואנשיו, ויפשטו אל־הגשורי והגזרי והעמלקי:  כי הנה יושבות הארץ, אשר מעולם, בואכה שורה, ועד־ארץ מצריים.  א כז,ט והכה דויד את־הארץ, ולא יחייה איש ואישה; ולקח צאן ובקר וחמורים וגמלים, ובגדים, וישב, ויבוא אל־אכיש.  א כז,י ויאמר אכיש, אל־פשטתם היום; ויאמר דויד, על־נגב יהודה ועל־נגב הירחמאלי, ואל־נגב, הקיני.  א כז,יא ואיש ואישה לא־יחייה דויד, להביא גת לאמור--פן־יגידו עלינו, לאמור:  כה־עשה דויד, וכה משפטו, כל־הימים, אשר ישב בשדה פלשתים.  א כז,יב ויאמן אכיש, בדויד לאמור:  הבאש הבאיש בעמו בישראל, והיה לי לעבד עולם.  {פ}

א כח,א ויהי, בימים ההם, ויקבצו פלשתים את־מחניהם לצבא, להילחם בישראל; ויאמר אכיש, אל־דויד, ידוע תדע כי איתי תצא במחנה, אתה ואנשיך.  א כח,ב ויאמר דויד, אל־אכיש, לכן אתה תדע, את אשר־יעשה עבדך; ויאמר אכיש, אל־דויד, לכן שומר לראשי אשימך, כל־הימים.  {פ}

א כח,ג ושמואל מת--ויספדו־לו כל־ישראל, ויקברוהו ברמה ובעירו; ושאול, הסיר האובות ואת־היידעונים--מהארץ.  א כח,ד וייקבצו פלשתים, ויבואו ויחנו בשונם; ויקבוץ שאול את־כל־ישראל, ויחנו בגלבוע.  א כח,ה וירא שאול, את־מחנה פלשתים; ויירא, ויחרד ליבו מאוד.  א כח,ו וישאל שאול ביהוה, ולא ענהו יהוה--גם בחלומות גם באורים, גם בנביאים.  א כח,ז ויאמר שאול לעבדיו, בקשו־לי אשת בעלת־אוב, ואלכה אליה, ואדרשה־בה; ויאמרו עבדיו אליו, הנה אשת בעלת־אוב בעין דור.  א כח,ח ויתחפש שאול, וילבש בגדים אחרים, וילך הוא ושני אנשים עימו, ויבואו אל־האישה לילה; ויאמר, קוסמי־נא לי באוב, והעלי לי, את אשר־אומר אלייך.  א כח,ט ותאמר האישה אליו, הנה אתה ידעת את אשר־עשה שאול, אשר הכרית את־האובות ואת־היידעוני, מן־הארץ; ולמה אתה מתנקש בנפשי, להמיתני.  א כח,י ויישבע לה שאול, ביהוה לאמור:  חי־יהוה, אם־ייקרך עוון בדבר הזה.  א כח,יא ותאמר, האישה, את־מי, אעלה־לך; ויאמר, את־שמואל העלי־לי.  א כח,יב ותרא האישה את־שמואל, ותזעק בקול גדול; ותאמר האישה אל־שאול לאמור למה רימיתני, ואתה שאול.  א כח,יג ויאמר לה המלך אל־תיראי, כי מה ראית; ותאמר האישה אל־שאול, אלוהים ראיתי עולים מן־הארץ.  א כח,יד ויאמר לה, מה־תוארו, ותאמר איש זקן עולה, והוא עוטה מעיל; ויידע שאול כי־שמואל הוא, וייקוד אפיים ארצה וישתחו.  {ס}

א כח,טו ויאמר שמואל אל־שאול, למה הרגזתני להעלות אותי; ויאמר שאול צר־לי מאוד ופלשתים נלחמים בי, ואלוהים סר מעליי ולא־ענני עוד גם ביד־הנביאים גם־בחלומות, ואקראה לך, להודיעני מה אעשה.  {ס}

א כח,טז ויאמר שמואל, ולמה תשאלני:  ויהוה סר מעליך, ויהי ערך.  א כח,יז ויעש יהוה לו, כאשר דיבר בידי; ויקרע יהוה את־הממלכה מידך, וייתנה לריעך לדויד.  א כח,יח כאשר לא־שמעת בקול יהוה, ולא־עשית חרון־אפו בעמלק; על־כן הדבר הזה, עשה־לך יהוה היום הזה.  א כח,יט וייתן יהוה גם את־ישראל עימך, ביד־פלשתים, ומחר, אתה ובניך עימי; גם את־מחנה ישראל, ייתן יהוה ביד־פלשתים.  א כח,כ וימהר שאול, וייפול מלוא־קומתו ארצה, ויירא מאוד, מדברי שמואל; גם־כוח, לא־היה בו--כי לא אכל לחם, כל־היום וכל־הלילה.  א כח,כא ותבוא האישה אל־שאול, ותרא כי־נבהל מאוד; ותאמר אליו, הנה שמעה שפחתך בקולך, ואשים נפשי בכפי, ואשמע את־דבריך אשר דיברת אליי.  א כח,כב ועתה, שמע־נא גם־אתה בקול שפחתך, ואשימה לפניך פת־לחם, ואכול; ויהי בך כוח, כי תלך בדרך.  א כח,כג וימאן, ויאמר לא אוכל, ויפרצו־בו עבדיו וגם־האישה, וישמע לקולם; ויקם, מהארץ, ויישב, אל־המיטה.  א כח,כד ולאישה עגל־מרבק בבית, ותמהר ותזבחהו; ותיקח־קמח ותלש, ותאפהו מצות.  א כח,כה ותגש לפני־שאול ולפני עבדיו, ויאכלו; ויקומו וילכו, בלילה ההוא.  {פ}

א כט,א ויקבצו פלשתים את־כל־מחניהם, אפקה; וישראל חונים, בעין אשר ביזרעאל.  א כט,ב וסרני פלשתים עוברים, למאות ולאלפים; ודויד ואנשיו, עוברים באחרונה--עם־אכיש.  א כט,ג ויאמרו שרי פלשתים, מה העברים האלה; ויאמר אכיש אל־שרי פלשתים, הלוא־זה דויד עבד שאול מלך־ישראל אשר היה איתי זה ימים או־זה שנים, ולא־מצאתי בו מאומה, מיום נופלו עד־היום הזה.  {פ}

א כט,ד ויקצפו עליו שרי פלשתים, ויאמרו לו שרי פלשתים השב את־האיש וישוב אל־מקומו אשר הפקדתו שם, ולא־יירד עימנו במלחמה, ולא־יהיה־לנו לשטן במלחמה; ובמה, יתרצה זה אל־אדוניו--הלוא, בראשי האנשים ההם.  א כט,ה הלוא־זה דויד, אשר יענו־לו במחולות לאמור:  הכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו.  {ס}

א כט,ו ויקרא אכיש אל־דויד, ויאמר אליו חי־יהוה כי־ישר אתה וטוב בעיניי צאתך ובואך איתי במחנה--כי לא־מצאתי בך רעה, מיום בואך אליי עד־היום הזה; ובעיני הסרנים, לא־טוב אתה.  א כט,ז ועתה שוב, ולך בשלום; ולא־תעשה רע, בעיני סרני פלשתים.  {ס}

א כט,ח ויאמר דויד אל־אכיש, כי מה עשיתי ומה־מצאת בעבדך, מיום אשר הייתי לפניך, עד היום הזה:  כי לא אבוא ונלחמתי, באויבי אדוני המלך.  א כט,ט ויען אכיש, ויאמר אל־דויד, ידעתי, כי טוב אתה בעיניי כמלאך אלוהים; אך שרי פלשתים אמרו, לא־יעלה עימנו במלחמה.  א כט,י ועתה השכם בבוקר, ועבדי אדוניך אשר־באו איתך; והשכמתם בבוקר, ואור לכם ולכו.  א כט,יא וישכם דויד הוא ואנשיו, ללכת בבוקר, לשוב, אל־ארץ פלשתים; ופלשתים, עלו יזרעאל.  {ס}

א ל,א ויהי בבוא דויד ואנשיו, ציקלג--ביום השלישי; ועמלקי פשטו, אל־נגב ואל־ציקלג, ויכו את־ציקלג, וישרפו אותה באש.  א ל,ב וישבו את־הנשים אשר־בה מקטון ועד־גדול, לא המיתו איש; וינהגו, וילכו לדרכם.  א ל,ג ויבוא דויד ואנשיו אל־העיר, והנה שרופה באש; ונשיהם ובניהם ובנותיהם, נשבו.  א ל,ד ויישא דויד והעם אשר־איתו, את־קולם--ויבכו:  עד אשר אין־בהם כוח, לבכות.  א ל,ה ושתי נשי־דויד, נשבו--אחינועם, היזרעאלית, ואביגיל, אשת נבל הכרמלי.  א ל,ו ותצר לדויד מאוד, כי־אמרו העם לסוקלו--כי־מרה נפש כל־העם, איש על־בניו ועל־בנותיו; ויתחזק דויד, ביהוה אלוהיו.  {ס}

א ל,ז ויאמר דויד, אל־אביתר הכוהן בן־אחימלך, הגישה־נא לי, האיפוד; ויגש אביתר את־האיפוד, אל־דויד.  א ל,ח וישאל דויד ביהוה לאמור, ארדוף אחרי הגדוד־הזה האשיגנו; ויאמר לו רדוף, כי־השג תשיג והצל תציל.  א ל,ט וילך דויד, הוא ושש־מאות איש אשר איתו, ויבואו, עד־נחל הבשור; והנותרים, עמדו.  א ל,י וירדוף דויד, הוא וארבע־מאות איש; ויעמדו, מאתיים איש, אשר פיגרו, מעבור את־נחל הבשור.  א ל,יא וימצאו איש־מצרי בשדה, ויקחו אותו אל־דויד; וייתנו־לו לחם ויאכל, וישקוהו מים.  א ל,יב וייתנו־לו פלח דבילה ושני צימוקים, ויאכל, ותשב רוחו, אליו:  כי לא־אכל לחם, ולא־שתה מים, שלושה ימים, ושלושה לילות.  {ס}

א ל,יג ויאמר לו דויד למי־אתה, ואי מזה אתה; ויאמר נער מצרי אנוכי, עבד לאיש עמלקי, ויעזבני אדוני כי חליתי, היום שלושה.  א ל,יד אנחנו פשטנו נגב הכרתי, ועל־אשר ליהודה--ועל־נגב כלב; ואת־ציקלג, שרפנו באש.  א ל,טו ויאמר אליו דויד, התורידני אל־הגדוד הזה; ויאמר הישבעה לי באלוהים אם־תמיתני, ואם־תסגירני ביד־אדוני, ואורידך, אל־הגדוד הזה.  א ל,טז ויורידהו, והנה נטושים על־פני כל־הארץ; אוכלים ושותים, וחוגגים, בכול השלל הגדול, אשר לקחו מארץ פלשתים ומארץ יהודה.  א ל,יז ויכם דויד מהנשף ועד־הערב, למוחרתם; ולא־נמלט מהם איש, כי אם־ארבע מאות איש־נער אשר־רכבו על־הגמלים וינוסו.  א ל,יח ויצל דויד, את כל־אשר לקחו עמלק; ואת־שתי נשיו, הציל דויד.  א ל,יט ולא נעדר־להם מן־הקטון ועד־הגדול ועד־בנים ובנות, ומשלל, ועד כל־אשר לקחו, להם:  הכול, השיב דויד.  א ל,כ וייקח דויד, את־כל־הצאן והבקר; נהגו, לפני המקנה ההוא, ויאמרו, זה שלל דויד.  א ל,כא ויבוא דויד, אל־מאתיים האנשים אשר־פיגרו מלכת אחרי דויד ויושיבום בנחל הבשור, וייצאו לקראת דויד, ולקראת העם אשר־איתו; וייגש דויד את־העם, וישאל להם לשלום.  {ס}

א ל,כב ויען כל־איש־רע ובלייעל, מהאנשים אשר הלכו עם־דויד, ויאמרו יען אשר לא־הלכו עימי, לא־ניתן להם מהשלל אשר הצלנו:  כי־אם־איש את־אשתו ואת־בניו, וינהגו וילכו.  {ס}

א ל,כג ויאמר דויד, לא־תעשו כן אחיי:  את אשר־נתן יהוה לנו, וישמור אותנו, וייתן את־הגדוד הבא עלינו, בידנו.  א ל,כד ומי ישמע לכם, לדבר הזה:  כי כחלק היורד במלחמה, וכחלק היושב על־הכלים--יחדיו יחלוקו.  {ס}

א ל,כה ויהי, מהיום ההוא ומעלה; וישימהא לחוק ולמשפט, לישראל, עד, היום הזה.  {פ}

א ל,כו ויבוא דויד אל־ציקלג, וישלח מהשלל לזקני יהודה לריעיהו לאמור:  הנה לכם  {ר}
ברכה, משלל אויבי יהוה.  {ס}  א ל,כז לאשר בבית־אל  {ס}  ולאשר  {ר}
ברמות־נגב,  {ס}  ולאשר ביתיר.  {ס}  א ל,כח ולאשר  {ר}
בערוער  {ס}  ולאשר בשפמות,  {ס}  ולאשר  {ר}
באשתמוע.  {ס}  א ל,כט ולאשר ברכל,  {ס}  ולאשר  {ר}
בערי הירחמאלי,  {ס}  ולאשר, בערי הקיני.  {ס}  א ל,ל ולאשר  {ר}
בחורמה  {ס}  ולאשר בבור־עשן,  {ס}  ולאשר  {ר}
בעתך.  {ס}  א ל,לא ולאשר, בחברון; ולכל־המקומות אשר-  {ר}
התהלך־שם דויד, הוא ואנשיו.  {פ}

א לא,א ופלשתים, נלחמים בישראל; וינוסו אנשי ישראל, מפני פלשתים, וייפלו חללים, בהר הגלבוע.  א לא,ב וידבקו פלשתים, את־שאול ואת־בניו; ויכו פלשתים, את־יהונתן ואת־אבינדב ואת־מלכישוע--בני שאול.  א לא,ג ותכבד המלחמה אל־שאול, וימצאוהו המורים אנשים בקשת; ויחל מאוד, מהמורים.  א לא,ד ויאמר שאול לנושא כליו שלוף חרבך ודוקרני בה, פן־יבואו הערלים האלה ודקרוני והתעללו־בי, ולא אבה נושא כליו, כי ירא מאוד; וייקח שאול את־החרב, וייפול עליה.  א לא,ה וירא נושא־כליו, כי מת שאול; וייפול גם־הוא על־חרבו, וימת עימו.  א לא,ו וימת שאול ושלושת בניו ונושא כליו גם כל־אנשיו, ביום ההוא--יחדיו.  א לא,ז ויראו אנשי־ישראל אשר־בעבר העמק ואשר בעבר הירדן, כי־נסו אנשי ישראל, וכי־מתו, שאול ובניו; ויעזבו את־הערים, וינוסו, ויבואו פלשתים, ויישבו בהן.  {פ}

א לא,ח ויהי, ממוחרת, ויבואו פלשתים, לפשט את־החללים; וימצאו את־שאול ואת־שלושת בניו, נופלים בהר הגלבוע.  א לא,ט ויכרתו, את־ראשו, ויפשיטו, את־כליו; וישלחו בארץ־פלשתים סביב, לבשר בית עצביהם--ואת־העם.  א לא,י וישימו, את־כליו, בית, עשתרות; ואת־גווייתו, תקעו, בחומת, בית שן.  א לא,יא וישמעו אליו, יושבי יבש גלעד, את אשר־עשו פלשתים, לשאול.  א לא,יב ויקומו כל־איש חיל, וילכו כל־הלילה, ויקחו את־גוויית שאול ואת גווייות בניו, מחומת בית שן; ויבואו יבשה, וישרפו אותם שם.  א לא,יג ויקחו, את־עצמותיהם, ויקברו תחת־האשל, ביבשה; ויצומו, שבעת ימים.  {פ}

ב א,א ויהי, אחרי מות שאול, ודויד שב, מהכות את־העמלק; ויישב דויד בציקלג, ימים שניים.  ב א,ב ויהי ביום השלישי, והנה איש בא מן־המחנה מעם שאול, ובגדיו קרועים, ואדמה על־ראשו; ויהי בבואו אל־דויד, וייפול ארצה וישתחו.  ב א,ג ויאמר לו דויד, אי מזה תבוא; ויאמר אליו, ממחנה ישראל נמלטתי.  ב א,ד ויאמר אליו דויד מה־היה הדבר, הגד־נא לי; ויאמר אשר־נס העם מן־המלחמה, וגם־הרבה נפל מן־העם וימותו, וגם שאול ויהונתן בנו, מתו.  ב א,ה ויאמר דויד, אל־הנער המגיד לו:  איך ידעת, כי־מת שאול ויהונתן בנו.  ב א,ו ויאמר הנער המגיד לו, נקרוא נקריתי בהר הגלבוע, והנה שאול, נשען על־חניתו; והנה הרכב ובעלי הפרשים, הדביקוהו.  ב א,ז וייפן אחריו, ויראני; ויקרא אליי, ואומר הנני.  ב א,ח ויאמר לי, מי־אתה; ואומר אליו, עמלקי אנוכי.  ב א,ט ויאמר אליי, עמוד־נא עליי ומותתני--כי אחזני, השבץ:  כי־כל־עוד נפשי, בי.  ב א,י ואעמוד עליו, ואמותתהו--כי ידעתי, כי לא יחיה אחרי נפלו; ואקח הנזר אשר על־ראשו, ואצעדה אשר על־זרועו, ואביאם אל־אדוני, הנה.  ב א,יא ויחזק דויד בבגדיו, ויקרעם; וגם כל־האנשים, אשר איתו.  ב א,יב ויספדו, ויבכו, ויצומו, עד־הערב:  על־שאול ועל־יהונתן בנו, ועל־עם יהוה ועל־בית ישראל--כי נפלו, בחרב.  {פ}

ב א,יג ויאמר דויד, אל־הנער המגיד לו, אי מזה, אתה; ויאמר, בן־איש גר עמלקי אנוכי.  ב א,יד ויאמר אליו, דויד:  איך, לא יראת, לשלוח ידך, לשחת את־משיח יהוה.  ב א,טו ויקרא דויד, לאחד מהנערים, ויאמר, גש פגע־בו; ויכהו, וימות.  ב א,טז ויאמר אליו דויד, דמך על־ראשך:  כי פיך, ענה בך לאמור, אנוכי מותתי, את־משיח יהוה.  {פ}

ב א,יז ויקונן דויד, את־הקינה הזאת, על־שאול, ועל־יהונתן בנו.  ב א,יח ויאמר, ללמד בני־יהודה קשת, הנה כתובה, על־ספר הישר.  ב א,יט הצבי, ישראל, על־במותיך, חלל:  איך, נפלו גיבורים.  ב א,כ אל־תגידו בגת, אל־תבשרו בחוצות אשקלון:  פן־תשמחנה בנות פלשתים, פן־תעלוזנה בנות הערלים.  ב א,כא הרי בגלבוע, אל־טל ואל־מטר עליכם--ושדי תרומות:  כי שם נגעל, מגן גיבורים--מגן שאול, בלי משיח בשמן.  ב א,כב מדם חללים, מחלב גיבורים--קשת יהונתן, לא נשוג אחור; וחרב שאול, לא תשוב ריקם.  ב א,כג שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם, לא נפרדו; מנשרים קלו, מאריות גברו.  ב א,כד בנות, ישראל--אל־שאול, בכינה; המלבישכם שני, עם־עדנים, המעלה עדי זהב, על לבושכן.  ב א,כה איך נפלו גיבורים, בתוך המלחמה--יהונתן, על־במותיך חלל.  ב א,כו צר־לי עליך, אחי יהונתן--נעמת לי, מאוד; נפלאתה אהבתך לי, מאהבת נשים.  ב א,כז איך נפלו גיבורים, ויאבדו כלי מלחמה.  {פ}

ב ב,א ויהי אחרי־כן, וישאל דויד ביהוה לאמור האעלה באחת ערי יהודה, ויאמר יהוה אליו, עלה; ויאמר דויד אנה אעלה, ויאמר חברונה.  ב ב,ב ויעל שם דויד, וגם שתי נשיו--אחינועם, היזרעאלית, ואביגיל, אשת נבל הכרמלי.  ב ב,ג ואנשיו אשר־עימו העלה דויד, איש וביתו; ויישבו, בערי חברון.  ב ב,ד ויבואו אנשי יהודה, וימשחו־שם את־דויד למלך על־בית יהודה; ויגידו לדויד, לאמור, אנשי יבש גלעד, אשר קברו את־שאול.  {ס}

ב ב,ה וישלח דויד מלאכים, אל־אנשי יבש גלעד; ויאמר אליהם, ברוכים אתם ליהוה, אשר עשיתם החסד הזה עם־אדוניכם עם־שאול, ותקברו אותו.  ב ב,ו ועתה, יעש־יהוה עימכם חסד ואמת; וגם אנוכי, אעשה איתכם הטובה הזאת, אשר עשיתם, הדבר הזה.  ב ב,ז ועתה תחזקנה ידיכם, והיו לבני־חיל--כי־מת, אדוניכם שאול; וגם־אותי, משחו בית־יהודה למלך--עליהם.  {פ}

ב ב,ח ואבנר בן־נר, שר־צבא אשר לשאול--לקח, את־איש בושת בן־שאול, ויעבירהו, מחניים.  ב ב,ט וימליכהו, אל־הגלעד, ואל־האשורי, ואל־יזרעאל; ועל־אפריים, ועל־בנימין, ועל־ישראל, כולו.  {פ}

ב ב,י בן־ארבעים שנה איש־בושת בן־שאול, במולכו על־ישראל, ושתיים שנים, מלך; אך בית יהודה, היו אחרי דויד.  ב ב,יא ויהי מספר הימים, אשר היה דויד מלך בחברון על־בית יהודה--שבע שנים, ושישה חודשים.  {ס}

ב ב,יב וייצא אבנר בן־נר, ועבדי איש־בושת בן־שאול, ממחניים, גבעונה.  ב ב,יג ויואב בן־צרויה ועבדי דויד, יצאו, ויפגשום על־בריכת גבעון, יחדיו; ויישבו אלה על־הבריכה, מזה, ואלה על־הבריכה, מזה.  ב ב,יד ויאמר אבנר, אל־יואב, יקומו נא הנערים, וישחקו לפנינו; ויאמר יואב, יקומו.  ב ב,טו ויקומו, ויעברו במספר--שנים עשר לבנימין, ולאיש בושת בן־שאול, ושנים עשר, מעבדי דויד.  ב ב,טז ויחזיקו איש בראש ריעהו, וחרבו בצד ריעהו, וייפלו, יחדיו; ויקרא למקום ההוא, חלקת הצורים אשר בגבעון.  ב ב,יז ותהי המלחמה קשה עד־מאוד, ביום ההוא; ויינגף אבנר ואנשי ישראל, לפני עבדי דויד.  ב ב,יח ויהיו־שם, שלושה בני צרויה--יואב ואבישי, ועשהאל; ועשהאל קל ברגליו, כאחד הצביים אשר בשדה.  ב ב,יט וירדוף עשהאל, אחרי אבנר; ולא־נטה ללכת, על־הימין ועל־השמאל, מאחרי, אבנר.  ב ב,כ וייפן אבנר, אחריו, ויאמר, האתה זה עשהאל; ויאמר, אנוכי.  ב ב,כא ויאמר לו אבנר, נטה לך על־ימינך או על־שמאלך, ואחוז לך אחד מהנערים, וקח־לך את־חליצתו; ולא־אבה עשהאל, לסור מאחריו.  ב ב,כב ויוסף עוד אבנר, לאמור אל־עשהאל, סור לך, מאחריי:  למה אכך, ארצה, ואיך אשא פניי, אל־יואב אחיך.  ב ב,כג וימאן לסור, ויכהו אבנר באחרי החנית אל־החומש ותצא החנית מאחריו, וייפול־שם, וימת תחתיו; ויהי כל־הבא אל־המקום אשר־נפל שם עשהאל, וימות--ויעמודו.  ב ב,כד וירדפו יואב ואבישי, אחרי אבנר; והשמש באה--והמה באו עד־גבעת אמה, אשר על־פני־גיח דרך מדבר גבעון.  ב ב,כה ויתקבצו בני־בנימין אחרי אבנר, ויהיו לאגודה אחת; ויעמדו, על ראש־גבעה אחת.  ב ב,כו ויקרא אבנר אל־יואב, ויאמר הלנצח תאכל חרב--הלוא ידעת, כי־מרה תהיה באחרונה; ועד־מתיי לא־תאמר לעם, לשוב מאחרי אחיהם.  ב ב,כז ויאמר יואב--חי האלוהים, כי לולא דיברת:  כי אז מהבוקר נעלה העם, איש מאחרי אחיו.  ב ב,כח ויתקע יואב, בשופר, ויעמדו כל־העם, ולא־ירדפו עוד אחרי ישראל; ולא־יספו עוד, להילחם.  ב ב,כט ואבנר ואנשיו, הלכו בערבה, כול, הלילה ההוא; ויעברו את־הירדן, וילכו כל־הבתרון, ויבואו, מחניים.  ב ב,ל ויואב, שב מאחרי אבנר, ויקבוץ, את־כל־העם; וייפקדו מעבדי דויד, תשעה־עשר איש--ועשהאל.  ב ב,לא ועבדי דויד, הכו מבנימין, ובאנשי, אבנר:  שלוש־מאות ושישים איש, מתו.  ב ב,לב וישאו, את־עשהאל, ויקברוהו בקבר אביו, אשר בית לחם; וילכו כל־הלילה, יואב ואנשיו, וייאור להם, בחברון.  ב ג,א ותהי המלחמה, ארוכה, בין בית שאול, ובין בית דויד; ודויד הולך וחזק, ובית שאול הולכים ודלים.  {ס}

ב ג,ב וייוולדו לדויד בנים, בחברון; ויהי בכורו אמנון, לאחינועם היזרעאלית.  ב ג,ג ומשנהו כלאב, לאביגיל אשת נבל הכרמלי; והשלישי אבשלום בן־מעכה, בת־תלמיי מלך גשור.  ב ג,ד והרביעי, אדונייה בן־חגית; והחמישי, שפטיה בן־אביטל.  ב ג,ה והשישי יתרעם, לעגלה אשת דויד; אלה יולדו לדויד, בחברון.  {פ}

ב ג,ו ויהי, בהיות המלחמה, בין בית שאול, ובין בית דויד; ואבנר היה מתחזק, בבית שאול.  ב ג,ז ולשאול פילגש, ושמה רצפה בת־איה; ויאמר, אל־אבנר, מדוע באת, אל־פילגש אבי.  ב ג,ח וייחר לאבנר מאוד על־דברי איש־בושת, ויאמר הראש כלב אנוכי אשר ליהודה, היום אעשה־חסד עם־בית שאול אביך אל־אחיו ואל־מריעיהו, ולא המציתיך ביד־דויד; ותפקוד עליי עוון האישה, היום.  {ס}

ב ג,ט כה־יעשה אלוהים לאבנר, וכה יוסיף לו:  כי, כאשר נשבע יהוה לדויד--כי־כן, אעשה־לו.  ב ג,י להעביר הממלכה, מבית שאול; ולהקים את־כיסא דויד, על־ישראל ועל־יהודה--מדן, ועד־באר שבע.  ב ג,יא ולא־יכול עוד, להשיב את־אבנר דבר, מיראתו, אותו.  {ס}

ב ג,יב וישלח אבנר מלאכים אל־דויד תחתיו לאמור, למי־ארץ:  לאמור, כורתה בריתך איתי, והנה ידי עימך, להסב אליך את־כל־ישראל.  ב ג,יג ויאמר טוב--אני, אכרות איתך ברית:  אך דבר אחד אנוכי שואל מאיתך לאמור, לא־תראה את־פניי--כי אם־לפני הביאך את מיכל בת־שאול, בבואך לראות את־פניי.  {ס}

ב ג,יד וישלח דויד מלאכים, אל־איש־בושת בן־שאול לאמור:  תנה את־אשתי, את־מיכל, אשר אירשתי לי, במאה עורלות פלשתים.  ב ג,טו וישלח איש בושת, וייקחהא מעם איש--מעם, פלטיאל בן־ליש.  ב ג,טז וילך איתה אישה, הלוך ובכה אחריה--עד־בחורים; ויאמר אליו אבנר לך שוב, וישוב.  ב ג,יז ודבר־אבנר היה, עם־זקני ישראל לאמור:  גם־תמול, גם־שלשום, הייתם מבקשים את־דויד למלך, עליכם.  ב ג,יח ועתה, עשו:  כי יהוה, אמר אל־דויד לאמור, ביד דויד עבדי הושיע את־עמי ישראל מיד פלשתים, ומיד כל־אויביהם.  ב ג,יט וידבר גם־אבנר, באוזני בנימין; וילך גם־אבנר, לדבר באוזני דויד בחברון, את כל־אשר־טוב בעיני ישראל, ובעיני כל־בית בנימין.  ב ג,כ ויבוא אבנר אל־דויד חברון, ואיתו עשרים אנשים; ויעש דויד לאבנר ולאנשים אשר־איתו, משתה.  ב ג,כא ויאמר אבנר אל־דויד אקומה ואלכה ואקבצה אל־אדוני המלך את־כל־ישראל, ויכרתו איתך ברית, ומלכת, בכול אשר־תאווה נפשך; וישלח דויד את־אבנר, וילך בשלום.  ב ג,כב והנה עבדי דויד ויואב בא מהגדוד, ושלל רב עימם הביאו; ואבנר, איננו עם־דויד בחברון--כי שילחו, וילך בשלום.  ב ג,כג ויואב וכל־הצבא אשר־איתו, באו; ויגידו ליואב, לאמור, בא־אבנר בן־נר אל־המלך, וישלחהו וילך בשלום.  ב ג,כד ויבוא יואב אל־המלך, ויאמר מה עשית:  הנה־בא אבנר אליך, למה־זה שילחתו וילך הלוך.  ב ג,כה ידעת את־אבנר בן־נר, כי לפתותך בא; ולדעת את־מוצאך, ואת־מובאך, ולדעת, את כל־אשר אתה עושה.  ב ג,כו וייצא יואב, מעם דויד, וישלח מלאכים אחרי אבנר, וישיבו אותו מבור הסירה; ודויד, לא ידע.  ב ג,כז וישב אבנר, חברון, ויטהו יואב אל־תוך השער, לדבר איתו בשלי; ויכהו שם, החומש--וימת, בדם עשהאל אחיו.  ב ג,כח וישמע דויד, מאחרי כן, ויאמר נקי אנוכי וממלכתי מעם יהוה, עד־עולם--מדמי, אבנר בן־נר.  ב ג,כט יחולו על־ראש יואב, ואל כל־בית אביו; ואל־ייכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך, ונופל בחרב--וחסר־לחם.  ב ג,ל ויואב ואבישי אחיו, הרגו לאבנר:  על אשר המית את־עשהאל אחיהם, בגבעון--במלחמה.  {ס}

ב ג,לא ויאמר דויד אל־יואב ואל־כל־העם אשר־איתו, קרעו בגדיכם וחגרו שקים, וספדו, לפני אבנר; והמלך דויד, הולך אחרי המיטה.  ב ג,לב ויקברו את־אבנר, בחברון; ויישא המלך את־קולו, ויבך אל־קבר אבנר, ויבכו, כל־העם.  {ס}

ב ג,לג ויקונן המלך אל־אבנר, ויאמר:  הכמות נבל, ימות אבנר.  ב ג,לד ידיך לא־אסורות, ורגליך לא־לנחושתיים הוגשו, כנפול לפני בני־עוולה, נפלת; ויוסיפו כל־העם, לבכות עליו.  ב ג,לה ויבוא כל־העם, להברות את־דויד לחם--בעוד היום; ויישבע דויד לאמור, כה יעשה־לי אלוהים וכה יוסיף, כי אם־לפני בוא־השמש אטעם־לחם, או כל־מאומה.  ב ג,לו וכל־העם הכירו, וייטב בעיניהם, ככול אשר עשה המלך, בעיני כל־העם טוב.  ב ג,לז ויידעו כל־העם וכל־ישראל, ביום ההוא:  כי לא הייתה מהמלך, להמית את־אבנר בן־נר.  {ס}

ב ג,לח ויאמר המלך, אל־עבדיו:  הלוא תדעו--כי־שר וגדול נפל היום הזה, בישראל.  ב ג,לט ואנוכי היום רך ומשוח מלך, והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני:  ישלם יהוה לעושה הרעה, כרעתו.  {פ}

ב ד,א וישמע בן־שאול, כי מת אבנר בחברון, וירפו, ידיו; וכל־ישראל, נבהלו.  ב ד,ב ושני אנשים שרי־גדודים היו בן־שאול שם האחד בענה ושם השני רכב, בני רימון הבארותי--מבני בנימין:  כי גם־בארות, תיחשב על־בנימין.  ב ד,ג ויברחו הבארותים, גיתיימה; ויהיו־שם גרים, עד היום הזה.  {ס}

ב ד,ד וליהונתן, בן־שאול, בן, נכה רגליים; בן־חמש שנים היה בבוא שמועת שאול ויהונתן מיזרעאל, ותישאהו אומנתו ותנוס, ויהי בחופזה לנוס וייפול וייפסח, ושמו מפיבושת.  ב ד,ה וילכו בני־רימון הבארותי, רכב ובענה, ויבואו כחום היום, אל־בית איש בושת; והוא שוכב, את משכב הצוהריים.  ב ד,ו והנה באו עד־תוך הבית, לוקחי חיטים, ויכוהו, אל־החומש; ורכב ובענה אחיו, נמלטו.  ב ד,ז ויבואו הבית, והוא־שוכב על־מיטתו בחדר משכבו, ויכוהו וימיתוהו, ויסירו את־ראשו; ויקחו, את־ראשו, וילכו דרך הערבה, כל־הלילה.  ב ד,ח ויביאו את־ראש איש־בושת אל־דויד, חברון, ויאמרו אל־המלך, הנה־ראש איש־בושת בן־שאול אויבך אשר ביקש את־נפשך; וייתן יהוה לאדוני המלך נקמות, היום הזה, משאול, ומזרעו.  ב ד,ט ויען דויד את־רכב ואת־בענה אחיו, בני רימון הבארותי--ויאמר להם:  חי־יהוה, אשר־פדה את־נפשי מכל־צרה.  ב ד,י כי המגיד לי לאמור הנה־מת שאול, והוא־היה כמבשר בעיניו, ואוחזה בו, ואהרגהו בציקלג--אשר לתיתי־לו, בשורה.  ב ד,יא אף כי־אנשים רשעים, הרגו את־איש־צדיק בביתו--על־משכבו; ועתה, הלוא אבקש את־דמו מידכם, וביערתי אתכם, מן־הארץ.  ב ד,יב ויצו דויד את־הנערים ויהרגום, ויקצצו את־ידיהם ואת־רגליהם, ויתלו על־הבריכה, בחברון; ואת ראש איש־בושת לקחו, ויקברו בקבר־אבנר בחברון.  {פ}

ב ה,א ויבואו כל־שבטי ישראל, אל־דויד--חברונה; ויאמרו לאמור, הננו עצמך ובשרך אנחנו.  ב ה,ב גם־אתמול גם־שלשום, בהיות שאול מלך עלינו, אתה היית המוציא והמביא, את־ישראל; ויאמר יהוה לך, אתה תרעה את־עמי את־ישראל, ואתה תהיה לנגיד, על־ישראל.  ב ה,ג ויבואו כל־זקני ישראל אל־המלך, חברונה, ויכרות להם המלך דויד ברית בחברון, לפני יהוה; וימשחו את־דויד למלך, על־ישראל.  {ס}

ב ה,ד בן־שלושים שנה דויד, במולכו; ארבעים שנה, מלך.  ב ה,ה בחברון מלך על־יהודה, שבע שנים ושישה חודשים; ובירושלים מלך, שלושים ושלוש שנה, על כל־ישראל, ויהודה.  ב ה,ו וילך המלך ואנשיו ירושלים, אל־היבוסי יושב הארץ; ויאמר לדויד לאמור, לא־תבוא הנה, כי אם־הסירך העיוורים והפיסחים לאמור, לא־יבוא דויד הנה.  ב ה,ז וילכוד דויד, את מצודת ציון--היא, עיר דויד.  ב ה,ח ויאמר דויד ביום ההוא, כל־מכה יבוסי וייגע בצינור, ואת־הפיסחים ואת־העיוורים, שנואי נפש דויד; על־כן, יאמרו, עיוור ופיסח, לא יבוא אל־הבית.  ב ה,ט ויישב דויד במצודה, ויקרא־לה עיר דויד; וייבן דויד סביב, מן־המילוא וביתה.  ב ה,י וילך דויד, הלוך וגדול; ויהוה אלוהי צבאות, עימו.  {פ}

ב ה,יא וישלח חירם מלך־צור מלאכים, אל־דויד, ועצי ארזים, וחרשי עץ וחרשי אבן קיר; ויבנו־בית, לדויד.  ב ה,יב ויידע דויד, כי־הכינו יהוה למלך על־ישראל; וכי נישא ממלכתו, בעבור עמו ישראל.  {ס}

ב ה,יג וייקח דויד עוד פילגשים ונשים, מירושלים, אחרי, בואו מחברון; וייוולדו עוד לדויד, בנים ובנות.  ב ה,יד ואלה, שמות היילודים לו--בירושלים:  שמוע ושובב, ונתן ושלמה.  ב ה,טו ויבחר ואלישוע, ונפג ויפיע.  ב ה,טז ואלישמע ואלידע, ואליפלט.  {פ}

ב ה,יז וישמעו פלשתים, כי־משחו את־דויד למלך על־ישראל, ויעלו כל־פלשתים, לבקש את־דויד; וישמע דויד, ויירד אל־המצודה.  ב ה,יח ופלשתים, באו; ויינטשו, בעמק רפאים.  ב ה,יט וישאל דויד ביהוה, לאמור, האעלה אל־פלשתים, התיתנם בידי;  {פ}
 
ויאמר יהוה אל־דויד עלה, כי־נתון אתן את־הפלשתים בידך.  ב ה,כ ויבוא דויד בבעל־פרצים, ויכם שם דויד, ויאמר, פרץ יהוה את־אויביי לפניי כפרץ מים; על־כן, קרא שם־המקום ההוא--בעל פרצים.  ב ה,כא ויעזבו־שם, את־עצביהם; ויישאם דויד, ואנשיו.  {פ}

ב ה,כב ויוסיפו עוד פלשתים, לעלות; ויינטשו, בעמק רפאים.  ב ה,כג וישאל דויד ביהוה, ויאמר לא תעלה; הסב, אל־אחריהם, ובאת להם, ממול בכאים.  ב ה,כד ויהי כשומעך את־קול צעדה, בראשי הבכאים--אז תחרץ:  כי אז, יצא יהוה לפניך, להכות, במחנה פלשתים.  ב ה,כה ויעש דויד כן, כאשר ציווהו יהוה; ויך, את־פלשתים, מגבע, עד־בואכה גזר.  {פ}

ב ו,א ויוסף עוד דויד את־כל־בחור בישראל, שלושים אלף.  ב ו,ב ויקם וילך דויד, וכל־העם אשר איתו, מבעלי, יהודה--להעלות משם, את ארון האלוהים, אשר־נקרא שם שם יהוה צבאות יושב הכרובים, עליו.  ב ו,ג וירכיבו את־ארון האלוהים, אל־עגלה חדשה, ויישאוהו, מבית אבינדב אשר בגבעה; ועוזא ואחיו, בני אבינדב, נוהגים, את־העגלה חדשה.  ב ו,ד ויישאוהו, מבית אבינדב אשר בגבעה, עם, ארון האלוהים; ואחיו, הולך לפני הארון.  ב ו,ה ודויד וכל־בית ישראל, משחקים לפני יהוה, בכול, עצי ברושים; ובכינורות ובנבלים ובתופים, ובמנענעים ובצלצלים.  ב ו,ו ויבואו, עד־גורן נכון; וישלח עוזא אל־ארון האלוהים, ויאחז בו--כי שמטו, הבקר.  ב ו,ז וייחר־אף יהוה בעוזא, ויכהו שם האלוהים על־השל; וימת שם, עם ארון האלוהים.  ב ו,ח וייחר לדויד, על אשר פרץ יהוה פרץ בעוזא; ויקרא למקום ההוא, פרץ עוזא, עד, היום הזה.  ב ו,ט ויירא דויד את־יהוה, ביום ההוא; ויאמר, איך יבוא אליי ארון יהוה.  ב ו,י ולא־אבה דויד, להסיר אליו את־ארון יהוה--על־עיר דויד; ויטהו דויד, בית עובד־אדום הגיתי.  ב ו,יא ויישב ארון יהוה בית עובד אדום, הגיתי--שלושה חודשים; ויברך יהוה את־עובד אדום, ואת־כל־ביתו.  ב ו,יב ויוגד, למלך דויד לאמור, בירך יהוה את־בית עובד אדום ואת־כל־אשר־לו, בעבור, ארון האלוהים; וילך דויד, ויעל את־ארון האלוהים מבית עובד אדום עיר דויד--בשמחה.  ב ו,יג ויהי, כי צעדו נושאי ארון־יהוה--שישה צעדים:  ויזבח שור, ומריא.  ב ו,יד ודויד מכרכר בכל־עוז, לפני יהוה; ודויד, חגור איפוד בד.  ב ו,טו ודויד וכל־בית ישראל, מעלים את־ארון יהוה, בתרועה, ובקול שופר.  ב ו,טז והיה ארון יהוה, בא עיר דויד; ומיכל בת־שאול נשקפה בעד החלון, ותרא את־המלך דויד מפזז ומכרכר לפני יהוה, ותיבז לו, בליבה.  ב ו,יז ויביאו את־ארון יהוה, ויציגו אותו במקומו, בתוך האוהל, אשר נטה־לו דויד; ויעל דויד עולות לפני יהוה, ושלמים.  ב ו,יח ויכל דויד, מהעלות העולה והשלמים; ויברך את־העם, בשם יהוה צבאות.  ב ו,יט ויחלק לכל־העם לכל־המון ישראל, למאיש ועד־אישה, לאיש חלת לחם אחת, ואשפר אחד ואשישה אחת; וילך כל־העם, איש לביתו.  ב ו,כ וישב דויד, לברך את־ביתו;  {ס}  ותצא מיכל בת־שאול, לקראת דויד, ותאמר מה־נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו, כהיגלות נגלות אחד הריקים.  ב ו,כא ויאמר דויד, אל־מיכל, לפני יהוה אשר בחר־בי מאביך ומכל־ביתו, לצוות אותי נגיד על־עם יהוה על־ישראל; ושיחקתי, לפני יהוה.  ב ו,כב ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיניי; ועם־האמהות אשר אמרת, עימם איכבדה.  ב ו,כג ולמיכל, בת־שאול, לא־היה לה, ילד--עד, יום מותה.  {פ}

ב ז,א ויהי, כי־ישב המלך בביתו; ויהוה הניח־לו מסביב, מכל־אויביו.  ב ז,ב ויאמר המלך, אל־נתן הנביא, ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים; וארון, האלוהים, יושב, בתוך היריעה.  ב ז,ג ויאמר נתן אל־המלך, כול אשר בלבבך לך עשה:  כי יהוה, עימך.  ב ז,ד ויהי, בלילה ההוא;  {ס}  ויהי, דבר־יהוה, אל־נתן, לאמור.  ב ז,ה לך ואמרת אל־עבדי אל־דויד,  {ס}  כה אמר יהוה:  האתה תבנה־לי בית, לשבתי.  ב ז,ו כי לא ישבתי, בבית, למיום העלותי את־בני ישראל ממצריים, ועד היום הזה; ואהיה, מתהלך, באוהל, ובמשכן.  ב ז,ז בכול אשר־התהלכתי, בכל־בני ישראל, הדבר דיברתי את־אחד שבטי ישראל, אשר ציוויתי לרעות את־עמי את־ישראל לאמור:  למה לא־בניתם לי, בית ארזים.  ב ז,ח ועתה כה־תאמר לעבדי לדויד, כה אמר יהוה צבאות, אני לקחתיך מן־הנווה, מאחר הצאן--להיות נגיד, על־עמי על־ישראל.  ב ז,ט ואהיה עימך, בכל אשר הלכת, ואכריתה את־כל־אויביך, מפניך; ועשיתי לך שם גדול, כשם הגדולים אשר בארץ.  ב ז,י ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו, ושכן תחתיו, ולא ירגז, עוד; ולא־יוסיפו בני־עוולה לענותו, כאשר בראשונה.  ב ז,יא ולמן־היום, אשר ציוויתי שופטים על־עמי ישראל, והניחותי לך, מכל־אויביך; והגיד לך יהוה, כי־בית יעשה־לך יהוה.  ב ז,יב כי ימלאו ימיך, ושכבת את־אבותיך, והקימותי את־זרעך אחריך, אשר ייצא ממעיך; והכינותי, את־ממלכתו.  ב ז,יג הוא יבנה־בית, לשמי; וכוננתי את־כיסא ממלכתו, עד־עולם.  ב ז,יד אני אהיה־לו לאב, והוא יהיה־לי לבן--אשר, בהעוותו, והוכחתיו בשבט אנשים, ובנגעי בני אדם.  ב ז,טו וחסדי, לא־יסור ממנו, כאשר הסירותי מעם שאול, אשר הסירותי מלפניך.  ב ז,טז ונאמן ביתך וממלכתך עד־עולם, לפניך:  כיסאך, יהיה נכון עד־עולם.  ב ז,יז ככול הדברים האלה, וככול החיזיון הזה--כן דיבר נתן, אל־דויד.  {פ}

ב ז,יח ויבוא המלך דויד, ויישב לפני יהוה; ויאמר, מי אנוכי אדוניי יהוה ומי ביתי--כי הביאותני, עד־הלום.  ב ז,יט ותקטן עוד זאת בעיניך אדוניי יהוה, ותדבר גם אל־בית־עבדך למרחוק; וזאת תורת האדם, אדוניי יהוה.  ב ז,כ ומה־יוסיף דויד עוד, לדבר אליך; ואתה ידעת את־עבדך, אדוניי יהוה.  ב ז,כא בעבור דברך, וכליבך, עשית, את כל־הגדולה הזאת--להודיע, את־עבדך.  ב ז,כב על־כן גדלת, יהוה אלוהים:  כי־אין כמוך, ואין אלוהים זולתך, בכול אשר־שמענו, באוזנינו.  ב ז,כג ומי כעמך כישראל, גוי אחד בארץ--אשר הלכו־אלוהים לפדות־לו לעם ולשום לו שם, ולעשות לכם הגדולה ונוראות לארצך, מפני עמך אשר פדית לך ממצריים, גויים ואלוהיו.  ב ז,כד ותכונן לך את־עמך ישראל לך, לעם--עד־עולם; ואתה יהוה, היית להם לאלוהים.  {ס}

ב ז,כה ועתה, יהוה אלוהים, הדבר אשר דיברת על־עבדך ועל־ביתו, הקם עד־עולם; ועשה, כאשר דיברת.  ב ז,כו ויגדל שמך עד־עולם, לאמור, יהוה צבאות, אלוהים על־ישראל; ובית עבדך דויד, יהיה נכון לפניך.  ב ז,כז כי־אתה יהוה צבאות אלוהי ישראל, גלית את־אוזן עבדך לאמור, בית, אבנה־לך; על־כן, מצא עבדך את־ליבו, להתפלל אליך, את־התפילה הזאת.  ב ז,כח ועתה אדוניי יהוה, אתה־הוא האלוהים, ודבריך, יהיו אמת; ותדבר, אל־עבדך, את־הטובה, הזאת.  ב ז,כט ועתה, הואל וברך את־בית עבדך, להיות לעולם, לפניך:  כי־אתה אדוניי יהוה, דיברת, ומברכתך, יבורך בית־עבדך לעולם.  {פ}

ב ח,א ויהי, אחרי־כן, ויך דויד את־פלשתים, ויכניעם; וייקח דויד את־מתג האמה, מיד פלשתים.  ב ח,ב ויך את־מואב, וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, וימדד שני־חבלים להמית, ומלוא החבל להחיות; ותהי מואב לדויד, לעבדים נושאי מנחה.  ב ח,ג ויך דויד, את־הדדעזר בן־רחוב מלך צובה, בלכתו, להשיב ידו בנהר־פרת.  ב ח,ד וילכוד דויד ממנו, אלף ושבע־מאות פרשים, ועשרים אלף, איש רגלי; ויעקר דויד את־כל־הרכב, ויותר ממנו מאה רכב.  ב ח,ה ותבוא, ארם דמשק, לעזור, להדדעזר מלך צובה; ויך דויד בארם, עשרים־ושניים אלף איש.  ב ח,ו וישם דויד נציבים, בארם דמשק, ותהי ארם לדויד, לעבדים נושאי מנחה; ויושע יהוה את־דויד, בכול אשר הלך.  ב ח,ז וייקח דויד, את שלטי הזהב, אשר היו, אל עבדי הדדעזר; ויביאם, ירושלים.  ב ח,ח ומבטח ומברותיי, ערי הדדעזר:  לקח המלך דויד, נחושת--הרבה מאוד.  {ס}

ב ח,ט וישמע, תועי מלך חמת:  כי הכה דויד, את כל־חיל הדדעזר.  ב ח,י וישלח תועי את־יורם־בנו אל־המלך־דויד לשאול־לו לשלום ולברכו, על אשר נלחם בהדדעזר ויכהו--כי־איש מלחמות תועי, היה הדדעזר; ובידו, היו כלי־כסף וכלי־זהב--וכלי נחושת.  ב ח,יא גם־אותם, הקדיש המלך דויד ליהוה, עם־הכסף והזהב אשר הקדיש, מכל־הגויים אשר כיבש.  ב ח,יב מארם וממואב ומבני עמון, ומפלשתים ומעמלק, ומשלל הדדעזר בן־רחוב, מלך צובה.  ב ח,יג ויעש דויד, שם, בשובו, מהכותו את־ארם בגיא־מלח--שמונה עשר, אלף.  ב ח,יד וישם באדום נציבים, בכל־אדום שם נציבים, ויהי כל־אדום, עבדים לדויד; ויושע יהוה את־דויד, בכול אשר הלך.  ב ח,טו וימלוך דויד, על־כל־ישראל; ויהי דויד, עושה משפט וצדקה--לכל־עמו.  ב ח,טז ויואב בן־צרויה, על־הצבא; ויהושפט בן־אחילוד, מזכיר.  ב ח,יז וצדוק בן־אחיטוב ואחימלך בן־אביתר, כוהנים; ושריה, סופר.  ב ח,יח ובניהו, בן־יהוידע, והכרתי, והפלתי; ובני דויד, כוהנים היו.  {ס}

ב ט,א ויאמר דויד--הכי יש־עוד, אשר נותר לבית שאול; ואעשה עימו חסד, בעבור יהונתן.  ב ט,ב ולבית שאול עבד ושמו ציבא, ויקראו־לו אל־דויד; ויאמר המלך אליו האתה ציבא, ויאמר עבדך.  ב ט,ג ויאמר המלך, האפס עוד איש לבית שאול, ואעשה עימו, חסד אלוהים; ויאמר ציבא אל־המלך, עוד בן ליהונתן נכה רגליים.  ב ט,ד ויאמר־לו המלך, איפה הוא; ויאמר ציבא, אל־המלך, הנה־הוא בית מכיר בן־עמיאל, בלו דבר.  ב ט,ה וישלח, המלך דויד; וייקחהו, מבית מכיר בן־עמיאל--מלו דבר.  ב ט,ו ויבוא מפיבושת בן־יהונתן בן־שאול, אל־דויד, וייפול על־פניו, וישתחו; ויאמר דויד מפיבושת, ויאמר הנה עבדך.  ב ט,ז ויאמר לו דויד אל־תירא, כי עשה אעשה עימך חסד בעבור יהונתן אביך, והשיבותי לך, את־כל־שדה שאול אביך; ואתה, תאכל לחם על־שולחני--תמיד.  ב ט,ח וישתחו, ויאמר מה עבדך:  כי פנית, אל־הכלב המת אשר כמוני.  ב ט,ט ויקרא המלך, אל־ציבא נער שאול--ויאמר אליו:  כול אשר היה לשאול ולכל־ביתו, נתתי לבן־אדוניך.  ב ט,י ועבדת לו את־האדמה אתה ובניך ועבדיך והבאת, והיה לבן־אדוניך לחם ואכלו, ומפיבושת בן־אדוניך, יאכל תמיד לחם על־שולחני; ולציבא, חמישה עשר בנים--ועשרים עבדים.  ב ט,יא ויאמר ציבא, אל־המלך, ככול אשר יצווה אדוני המלך את־עבדו, כן יעשה עבדך; ומפיבושת, אוכל על־שולחני, כאחד, מבני המלך.  ב ט,יב ולמפיבושת בן־קטן, ושמו מיכא; וכול מושב בית־ציבא, עבדים למפיבושת.  ב ט,יג ומפיבושת, יושב בירושלים, כי על־שולחן המלך תמיד, הוא אוכל; והוא פיסח, שתי רגליו.  {פ}

ב י,א ויהי, אחרי־כן, וימת, מלך בני עמון; וימלוך חנון בנו, תחתיו.  ב י,ב ויאמר דויד אעשה־חסד עם־חנון בן־נחש, כאשר עשה אביו עימדי חסד, וישלח דויד לנחמו ביד־עבדיו, אל־אביו; ויבואו עבדי דויד, ארץ בני עמון.  ב י,ג ויאמרו שרי בני־עמון אל־חנון אדוניהם, המכבד דויד את־אביך בעיניך--כי־שלח לך, מנחמים; הלוא בעבור חקור את־העיר, ולרגלה ולהופכה, שלח דויד את־עבדיו, אליך.  ב י,ד וייקח חנון את־עבדי דויד, ויגלח את־חצי זקנם, ויכרות את־מדוויהם בחצי, עד שתותיהם; וישלחם.  ב י,ה ויגידו לדויד וישלח לקראתם, כי־היו האנשים נכלמים מאוד; ויאמר המלך שבו בירחו, עד־יצמח זקנכם ושבתם.  ב י,ו ויראו בני עמון, כי נבאשו בדויד; וישלחו בני־עמון וישכרו את־ארם בית־רחוב ואת־ארם צובה, עשרים אלף רגלי, ואת־מלך מעכה אלף איש, ואיש טוב שנים־עשר אלף איש.  ב י,ז וישמע, דויד; וישלח, את־יואב, ואת כל־הצבא, הגיבורים.  ב י,ח וייצאו בני עמון, ויערכו מלחמה פתח השער; וארם צובה ורחוב ואיש־טוב ומעכה, לבדם בשדה.  ב י,ט וירא יואב, כי־הייתה אליו פני המלחמה, מפנים, ומאחור; ויבחר, מכול בחורי ישראל, ויערוך, לקראת ארם.  ב י,י ואת, יתר העם, נתן, ביד אבשי אחיו; ויערוך, לקראת בני עמון.  ב י,יא ויאמר, אם־תחזק ארם ממני--והיית לי, לישועה; ואם־בני עמון יחזקו ממך, והלכתי להושיע לך.  ב י,יב חזק ונתחזק בעד־עמנו, ובעד ערי אלוהינו; ויהוה, יעשה הטוב בעיניו.  ב י,יג וייגש יואב, והעם אשר עימו, למלחמה, בארם; וינוסו, מפניו.  ב י,יד ובני עמון ראו, כי־נס ארם, וינוסו מפני אבישי, ויבואו העיר; וישב יואב, מעל בני עמון, ויבוא, ירושלים.  ב י,טו וירא ארם, כי ניגף לפני ישראל; וייאספו, יחד.  ב י,טז וישלח הדדעזר, ויוצא את־ארם אשר מעבר הנהר, ויבואו, חילם; ושובך שר־צבא הדדעזר, לפניהם.  {ס}

ב י,יז ויוגד לדויד, ויאסוף את־כל־ישראל ויעבור את־הירדן, ויבוא, חלאמה; ויערכו ארם לקראת דויד, ויילחמו עימו.  ב י,יח וינס ארם, מפני ישראל, ויהרוג דויד מארם שבע מאות רכב, וארבעים אלף פרשים; ואת שובך שר־צבאו הכה, וימת שם.  ב י,יט ויראו כל־המלכים עבדי הדדעזר, כי ניגפו לפני ישראל, וישלימו את־ישראל, ויעבדום; וייראו ארם, להושיע עוד את־בני עמון.  {פ}

ב יא,א ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים, וישלח דויד את־יואב ואת־עבדיו עימו ואת־כל־ישראל וישחיתו את־בני עמון, ויצורו, על־רבה; ודויד, יושב בירושלים.  {ס}

ב יא,ב ויהי לעת הערב, ויקם דויד מעל משכבו ויתהלך על־גג בית־המלך, וירא אישה רוחצת, מעל הגג; והאישה, טובת מראה מאוד.  ב יא,ג וישלח דויד, וידרוש לאישה; ויאמר, הלוא־זאת בת־שבע בת־אליעם--אשת, אורייה החיתי.  ב יא,ד וישלח דויד מלאכים וייקחהא, ותבוא אליו וישכב עימה, והיא מתקדשת, מטומאתה; ותשב, אל־ביתה.  ב יא,ה ותהר, האישה; ותשלח ותגד לדויד, ותאמר הרה אנוכי.  ב יא,ו וישלח דויד, אל־יואב, שלח אליי, את־אורייה החיתי; וישלח יואב את־אורייה, אל־דויד.  ב יא,ז ויבוא אורייה, אליו; וישאל דויד, לשלום יואב ולשלום העם, ולשלום, המלחמה.  ב יא,ח ויאמר דויד לאורייה, רד לביתך ורחץ רגליך; וייצא אורייה מבית המלך, ותצא אחריו משאת המלך.  ב יא,ט וישכב אורייה, פתח בית המלך, את, כל־עבדי אדוניו; ולא ירד, אל־ביתו.  ב יא,י ויגידו לדויד לאמור, לא־ירד אורייה אל־ביתו; ויאמר דויד אל־אורייה, הלוא מדרך אתה בא--מדוע, לא־ירדת אל־ביתך.  ב יא,יא ויאמר אורייה אל־דויד, הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדוני יואב ועבדי אדוני על־פני השדה חונים, ואני אבוא אל־ביתי לאכול ולשתות, ולשכב עם־אשתי; חייך וחי נפשך, אם־אעשה את־הדבר הזה.  ב יא,יב ויאמר דויד אל־אורייה, שב בזה גם־היום--ומחר אשלחך; ויישב אורייה בירושלים ביום ההוא, וממוחרת.  ב יא,יג ויקרא־לו דויד, ויאכל לפניו וישת--וישכרהו; וייצא בערב, לשכב במשכבו עם־עבדי אדוניו, ואל־ביתו, לא ירד.  ב יא,יד ויהי בבוקר, ויכתוב דויד ספר אל־יואב; וישלח, ביד אורייה.  ב יא,טו ויכתוב בספר, לאמור:  הבו את־אורייה, אל־מול פני המלחמה החזקה, ושבתם מאחריו, וניכה ומת.  {ס}

ב יא,טז ויהי, בשמור יואב אל־העיר; וייתן, את־אורייה, אל־המקום אשר ידע, כי אנשי־חיל שם.  ב יא,יז וייצאו אנשי העיר, ויילחמו את־יואב, וייפול מן־העם, מעבדי דויד; וימת, גם אורייה החיתי.  ב יא,יח וישלח, יואב; ויגד לדויד, את־כל־דברי המלחמה.  ב יא,יט ויצו את־המלאך, לאמור:  ככלותך, את כל־דברי המלחמה--לדבר אל־המלך.  ב יא,כ והיה, אם־תעלה חמת המלך, ואמר לך, מדוע ניגשתם אל־העיר להילחם:  הלוא ידעתם, את אשר־יורו מעל החומה.  ב יא,כא מי־הכה את־אבימלך בן־ירובשת, הלוא־אישה השליכה עליו פלח רכב מעל החומה וימת בתבץ, למה ניגשתם, אל־החומה; ואמרת--גם עבדך אורייה החיתי, מת.  ב יא,כב וילך, המלאך; ויבוא ויגד לדויד, את כל־אשר שלחו יואב.  ב יא,כג ויאמר המלאך, אל־דויד, כי־גברו עלינו האנשים, וייצאו אלינו השדה; ונהיה עליהם, עד־פתח השער.  ב יא,כד ויורו המורים אל־עבדיך מעל החומה, וימותו מעבדי המלך; וגם, עבדך אורייה החיתי--מת.  {ס}

ב יא,כה ויאמר דויד אל־המלאך, כה־תאמר אל־יואב אל־יירע בעיניך את־הדבר הזה--כי־כזו וכזה, תאכל החרב; החזק מלחמתך אל־העיר והורסה, וחזקהו.  ב יא,כו ותשמע אשת אורייה, כי־מת אורייה אישה; ותספוד, על־בעלה.  ב יא,כז ויעבור האבל, וישלח דויד ויאספה אל־ביתו ותהי־לו לאישה, ותלד לו, בן; ויירע הדבר אשר־עשה דויד, בעיני יהוה.  {פ}

ב יב,א וישלח יהוה את־נתן, אל־דויד; ויבוא אליו, ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר, ואחד רש.  ב יב,ב לעשיר, היה צאן ובקר--הרבה מאוד.  ב יב,ג ולרש אין־כול, כי אם־כבשה אחת קטנה אשר קנה, ויחייהא, ותגדל עימו ועם־בניו יחדיו; מפיתו תאכל ומכוסו תשתה, ובחיקו תשכב, ותהי־לו, כבת.  ב יב,ד ויבוא הלך, לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו, לעשות לאורח הבא־לו; וייקח, את־כבשת האיש הרש, ויעשהא, לאיש הבא אליו.  ב יב,ה וייחר־אף דויד באיש, מאוד; ויאמר, אל־נתן, חי־יהוה, כי בן־מוות האיש העושה זאת.  ב יב,ו ואת־הכבשה, ישלם ארבעתיים:  עקב, אשר עשה את־הדבר הזה, ועל, אשר לא־חמל.  {ס}

ב יב,ז ויאמר נתן אל־דויד, אתה האיש;  {ס}  כה־אמר יהוה אלוהי ישראל, אנוכי משחתיך למלך על־ישראל, ואנוכי הצלתיך, מיד שאול.  ב יב,ח ואתנה לך את־בית אדוניך, ואת־נשי אדוניך בחיקך, ואתנה לך, את־בית ישראל ויהודה; ואם־מעט--ואוסיפה לך, כהנה וכהנה.  ב יב,ט מדוע בזית את־דבר יהוה, לעשות הרע בעיניי, את אורייה החיתי הכית בחרב, ואת־אשתו לקחת לך לאישה; ואותו הרגת, בחרב בני עמון.  ב יב,י ועתה, לא־תסור חרב מביתך--עד־עולם:  עקב, כי בזיתני, ותיקח את־אשת אורייה החיתי, להיות לך לאישה.  {ס}

ב יב,יא כה אמר יהוה, הנני מקים עליך רעה מביתך, ולקחתי את־נשיך לעיניך, ונתתי לריעך; ושכב עם־נשיך, לעיני השמש הזאת.  ב יב,יב כי אתה, עשית בסתר; ואני, אעשה את־הדבר הזה, נגד כל־ישראל, ונגד השמש.  {ס}

ב יב,יג ויאמר דויד אל־נתן, חטאתי ליהוה;  {ס}  ויאמר נתן אל־דויד, גם־יהוה העביר חטאתך--לא תמות.  ב יב,יד אפס, כי־ניאץ ניאצת את־אויבי יהוה, בדבר, הזה; גם, הבן היילוד לך--מות ימות.  ב יב,טו וילך נתן, אל־ביתו; וייגוף יהוה, את־הילד אשר ילדה אשת־אורייה לדויד--וייאנש.  ב יב,טז ויבקש דויד את־האלוהים, בעד הנער; ויצם דויד צום, ובא ולן ושכב ארצה.  ב יב,יז ויקומו זקני ביתו, עליו, להקימו, מן־הארץ; ולא אבה, ולא־ברא איתם לחם.  ב יב,יח ויהי ביום השביעי, וימת הילד; וייראו עבדי דויד להגיד לו כי־מת הילד, כי אמרו הנה בהיות הילד חי דיברנו אליו ולא־שמע בקולנו, ואיך נאמר אליו מת הילד, ועשה רעה.  ב יב,יט וירא דויד, כי עבדיו מתלחשים, ויבן דויד, כי מת הילד; ויאמר דויד אל־עבדיו המת הילד, ויאמרו מת.  ב יב,כ ויקם דויד מהארץ וירחץ ויסך, ויחלף שמלותיו, ויבוא בית־יהוה, וישתחו; ויבוא, אל־ביתו, וישאל, וישימו לו לחם ויאכל.  ב יב,כא ויאמרו עבדיו אליו, מה־הדבר הזה אשר עשית; בעבור הילד חי, צמת ותבך, וכאשר מת הילד, קמת ותאכל לחם.  ב יב,כב ויאמר--בעוד הילד חי, צמתי ואבכה:  כי אמרתי מי יודע, וחנני יהוה וחי הילד.  ב יב,כג ועתה מת, למה זה אני צם--האוכל להשיבו, עוד:  אני הולך אליו, והוא לא־ישוב אליי.  ב יב,כד וינחם דויד, את בת־שבע אשתו, ויבוא אליה, וישכב עימה; ותלד בן, ותקרא את־שמו שלמה, ויהוה, אהבו.  ב יב,כה וישלח, ביד נתן הנביא, ויקרא את־שמו, ידידיה--בעבור, יהוה.  {פ}

ב יב,כו ויילחם יואב, ברבת בני עמון; וילכוד, את־עיר המלוכה.  ב יב,כז וישלח יואב מלאכים, אל־דויד; ויאמר נלחמתי ברבה, גם־לכדתי את־עיר המים.  ב יב,כח ועתה, אסוף את־יתר העם, וחנה על־העיר, ולוכדה:  פן־אלכוד אני את־העיר, ונקרא שמי עליה.  ב יב,כט ויאסוף דויד את־כל־העם, וילך רבתה; ויילחם בה, וילכדה.  ב יב,ל וייקח את־עטרת־מלכם מעל ראשו ומשקלה כיכר זהב, ואבן יקרה, ותהי, על־ראש דויד; ושלל העיר הוציא, הרבה מאוד.  ב יב,לא ואת־העם אשר־בה הוציא, וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל והעביר אותם במלבן, וכן יעשה, לכול ערי בני־עמון; וישב דויד וכל־העם, ירושלים.  {פ}

ב יג,א ויהי אחרי־כן, ולאבשלום בן־דויד אחות יפה--ושמה תמר; ויאהבהא, אמנון בן־דויד.  ב יג,ב וייצר לאמנון להתחלות, בעבור תמר אחותו--כי בתולה, היא; וייפלא בעיני אמנון, לעשות לה מאומה.  ב יג,ג ולאמנון ריע, ושמו יונדב, בן־שמעה, אחי דויד; ויונדב, איש חכם מאוד.  ב יג,ד ויאמר לו, מדוע אתה ככה דל בן־המלך בבוקר בבוקר--הלוא, תגיד לי; ויאמר לו, אמנון, את־תמר אחות אבשלום אחי, אני אוהב.  ב יג,ה ויאמר לו יהונדב, שכב על־משכבך והתחל; ובא אביך לראותך, ואמרת אליו תבוא נא תמר אחותי ותברני לחם ועשתה לעיניי את־הבריה, למען אשר אראה, ואכלתי מידה.  ב יג,ו וישכב אמנון, ויתחל; ויבוא המלך לראותו, ויאמר אמנון אל־המלך תבוא־נא תמר אחותי ותלבב לעיניי שתי לביבות, ואברה, מידה.  ב יג,ז וישלח דויד אל־תמר, הביתה לאמור:  לכי נא, בית אמנון אחיך, ועשי־לו, הבריה.  ב יג,ח ותלך תמר, בית אמנון אחיה--והוא שוכב; ותיקח את־הבצק ותלש ותלבב לעיניו, ותבשל את־הלביבות.  ב יג,ט ותיקח את־המשרת ותיצוק לפניו, וימאן לאכול; ויאמר אמנון, הוציאו כל־איש מעליי, וייצאו כל־איש, מעליו.  ב יג,י ויאמר אמנון אל־תמר, הביאי הבריה החדר, ואברה, מידך; ותיקח תמר, את־הלביבות אשר עשתה, ותבא לאמנון אחיה, החדרה.  ב יג,יא ותגש אליו, לאכול; ויחזק־בה ויאמר לה, בואי שכבי עימי אחותי.  ב יג,יב ותאמר לו, אל־אחי אל־תענני--כי לא־ייעשה כן, בישראל:  אל־תעשה, את־הנבלה הזאת.  ב יג,יג ואני, אנה אוליך את־חרפתי, ואתה תהיה כאחד הנבלים, בישראל; ועתה דבר־נא אל־המלך, כי לא ימנעני ממך.  ב יג,יד ולא אבה, לשמוע בקולה; ויחזק ממנה ויענהא, וישכב אותה.  ב יג,טו וישנאהא אמנון, שנאה גדולה מאוד--כי גדולה השנאה אשר שנאה, מאהבה אשר אהבה; ויאמר־לה אמנון, קומי לכי.  ב יג,טז ותאמר לו, אל־אודות הרעה הגדולה הזאת, מאחרת אשר־עשית עימי, לשלחני; ולא אבה, לשמוע לה.  ב יג,יז ויקרא, את־נערו משרתו, ויאמר, שלחו־נא את־זאת מעליי החוצה; ונעול הדלת, אחריה.  ב יג,יח ועליה כתונת פסים, כי כן תלבשנה בנות־המלך הבתולות מעילים; ויוצא אותה משרתו החוץ, ונעל הדלת אחריה.  ב יג,יט ותיקח תמר אפר על־ראשה, וכתונת הפסים אשר עליה קרעה; ותשם ידה על־ראשה, ותלך הלוך וזעקה.  ב יג,כ ויאמר אליה אבשלום אחיה, האמינון אחיך היה עימך, ועתה אחותי החרישי אחיך הוא, אל־תשיתי את־ליבך לדבר הזה; ותשב תמר ושוממה, בית אבשלום אחיה.  ב יג,כא והמלך דויד--שמע, את כל־הדברים האלה; וייחר לו, מאוד.  ב יג,כב ולא־דיבר אבשלום עם־אמנון, למרע ועד־טוב:  כי־שנא אבשלום, את־אמנון, על־דבר אשר עינה, את תמר אחותו.  {פ}

ב יג,כג ויהי, לשנתיים ימים, ויהיו גוזזים לאבשלום, בבעל חצור אשר עם־אפריים; ויקרא אבשלום, לכל־בני המלך.  ב יג,כד ויבוא אבשלום, אל־המלך, ויאמר, הנה־נא גוזזים לעבדך; ילך־נא המלך ועבדיו, עם־עבדך.  ב יג,כה ויאמר המלך אל־אבשלום, אל־בני אל־נא נלך כולנו, ולא נכבד, עליך; ויפרוץ־בו ולא־אבה ללכת, ויברכהו.  ב יג,כו ויאמר, אבשלום, ולא, ילך־נא איתנו אמנון אחי; ויאמר לו המלך, למה ילך עימך.  ב יג,כז ויפרוץ־בו, אבשלום; וישלח איתו את־אמנון, ואת כל־בני המלך.  {ס}

ב יג,כח ויצו אבשלום את־נעריו לאמור, ראו נא כטוב לב־אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את־אמנון והמיתם אותו--אל־תיראו:  הלוא, כי אנוכי ציוויתי אתכם--חזקו, והיו לבני־חיל.  ב יג,כט ויעשו נערי אבשלום, לאמנון, כאשר ציווה, אבשלום; ויקומו כל־בני המלך, וירכבו איש על־פרדו--וינוסו.  ב יג,ל ויהי, המה בדרך, והשמועה באה, אל־דויד לאמור:  הכה אבשלום את־כל־בני המלך, ולא־נותר מהם אחד.  {פ}

ב יג,לא ויקם המלך ויקרע את־בגדיו, וישכב ארצה; וכל־עבדיו ניצבים, קרועי בגדים.  {ס}

ב יג,לב ויען יונדב בן־שמעה אחי־דויד ויאמר, אל־יאמר אדוני את כל־הנערים בני־המלך המיתו--כי־אמנון לבדו, מת:  כי־על־פי אבשלום, הייתה שומה, מיום ענותו, את תמר אחותו.  ב יג,לג ועתה אל־ישם אדוני המלך אל־ליבו, דבר לאמור, כל־בני המלך, מתו:  כי־אמנון לבדו, מת.  {פ}

ב יג,לד ויברח, אבשלום; ויישא הנער הצופה, את־עיניו, וירא והנה עם־רב הולכים מדרך אחריו, מצד ההר.  ב יג,לה ויאמר יונדב אל־המלך, הנה בני־המלך באו:  כדבר עבדך, כן היה.  ב יג,לו ויהי ככלותו לדבר, והנה בני־המלך באו, וישאו קולם, ויבכו; וגם־המלך, וכל־עבדיו, בכו, בכי גדול מאוד.  ב יג,לז ואבשלום ברח, וילך אל־תלמיי בן־עמיהוד מלך גשור; ויתאבל על־בנו, כל־הימים.  ב יג,לח ואבשלום ברח, וילך גשור; ויהי־שם, שלוש שנים.  ב יג,לט ותכל דויד המלך, לצאת אל־אבשלום:  כי־ניחם על־אמנון, כי־מת.  {ס}

ב יד,א ויידע, יואב בן־צרויה:  כי־לב המלך, על־אבשלום.  ב יד,ב וישלח יואב תקועה, וייקח משם אישה חכמה; ויאמר אליה התאבלי־נא ולבשי־נא בגדי־אבל, ואל־תסוכי שמן, והיית, כאישה זה ימים רבים מתאבלת על־מת.  ב יד,ג ובאת, אל־המלך, ודיברת אליו, כדבר הזה; וישם יואב את־הדברים, בפיה.  ב יד,ד ותאמר האישה התקועית, אל־המלך, ותיפול על־אפיה ארצה, ותשתחו; ותאמר, הושיעה המלך.  {ס}

ב יד,ה ויאמר־לה המלך, מה־לך; ותאמר, אבל אישה־אלמנה אני--וימת אישי.  ב יד,ו ולשפחתך, שני בנים, ויינצו שניהם בשדה, ואין מציל ביניהם; ויכו האחד את־האחד, וימת אותו.  ב יד,ז והנה קמה כל־המשפחה על־שפחתך, ויאמרו תני את־מכה אחיו ונמיתהו בנפש אחיו אשר הרג, ונשמידה, גם את־היורש; וכיבו, את־גחלתי אשר נשארה, לבלתי שים־לאישי שם ושארית, על־פני האדמה.  {פ}

ב יד,ח ויאמר המלך אל־האישה, לכי לביתך; ואני, אצווה עלייך.  ב יד,ט ותאמר האישה התקועית, אל־המלך, עליי אדוני המלך העוון, ועל־בית אבי; והמלך וכיסאו, נקי.  {ס}

ב יד,י ויאמר, המלך:  המדבר אלייך והבאתו אליי, ולא־יוסיף עוד לגעת בך.  ב יד,יא ותאמר יזכור־נא המלך את־יהוה אלוהיך, מהרבת גואל הדם לשחת, ולא ישמידו, את־בני; ויאמר, חי־יהוה, אם־ייפול משערת בנך, ארצה.  ב יד,יב ותאמר, האישה, תדבר־נא שפחתך אל־אדוני המלך, דבר; ויאמר, דברי.  {ס}

ב יד,יג ותאמר, האישה, ולמה חשבת כזאת, על־עם אלוהים; ומידבר המלך הדבר הזה, כאשם, לבלתי השיב המלך, את־נידחו.  ב יד,יד כי־מות נמות--וכמים הניגרים ארצה, אשר לא ייאספו; ולא־יישא אלוהים, נפש, וחשב מחשבות, לבלתי יידח ממנו נידח.  ב יד,טו ועתה אשר־באתי לדבר אל־המלך אדוני, את־הדבר הזה--כי ייראוני, העם; ותאמר שפחתך אדברה־נא אל־המלך, אוליי יעשה המלך את־דבר אמתו.  ב יד,טז כי ישמע המלך, להציל את־אמתו מכף האיש, להשמיד אותי ואת־בני יחד, מנחלת אלוהים.  ב יד,יז ותאמר, שפחתך, יהיה־נא דבר־אדוני המלך, למנוחה:  כי כמלאך האלוהים, כן אדוני המלך לשמוע הטוב והרע, ויהוה אלוהיך, יהי עימך.  {פ}

ב יד,יח ויען המלך, ויאמר אל־האישה, אל־נא תכחדי ממני דבר, אשר אנוכי שואל אותך; ותאמר, האישה, ידבר־נא, אדוני המלך.  ב יד,יט ויאמר המלך, היד יואב איתך בכל־זאת; ותען האישה ותאמר חי־נפשך אדוני המלך אם־איש להימין ולהשמיל, מכול אשר־דיבר אדוני המלך--כי־עבדך יואב הוא ציווני, והוא שם בפי שפחתך את כל־הדברים האלה.  ב יד,כ לבעבור סבב את־פני הדבר, עשה עבדך יואב את־הדבר הזה; ואדוני חכם, כחכמת מלאך האלוהים, לדעת, את־כל־אשר בארץ.  {ס}

ב יד,כא ויאמר המלך אל־יואב, הנה־נא עשיתי את־הדבר הזה; ולך השב את־הנער, את־אבשלום.  ב יד,כב וייפול יואב אל־פניו ארצה וישתחו, ויברך את־המלך; ויאמר יואב היום ידע עבדך כי־מצאתי חן בעיניך, אדוני המלך, אשר־עשה המלך, את־דבר עבדך.  ב יד,כג ויקם יואב, וילך גשורה; ויבא את־אבשלום, ירושלים.  {ס}

ב יד,כד ויאמר המלך ייסוב אל־ביתו, ופניי לא יראה; וייסוב אבשלום אל־ביתו, ופני המלך לא ראה.  {ס}

ב יד,כה וכאבשלום, לא־היה איש־יפה בכל־ישראל--להלל מאוד:  מכף רגלו ועד קודקודו, לא־היה בו מום.  ב יד,כו ובגלחו, את־ראשו, והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח, כי־כבד עליו וגילחו; ושקל את־שיער ראשו, מאתיים שקלים באבן המלך.  ב יד,כז וייוולדו לאבשלום שלושה בנים, ובת אחת ושמה תמר; היא הייתה, אישה יפת מראה.  {פ}

ב יד,כח ויישב אבשלום בירושלים, שנתיים ימים; ופני המלך, לא ראה.  ב יד,כט וישלח אבשלום אל־יואב, לשלוח אותו אל־המלך, ולא אבה, לבוא אליו; וישלח עוד שנית, ולא אבה לבוא.  ב יד,ל ויאמר אל־עבדיו ראו חלקת יואב אל־ידי, ולו־שם שעורים--לכו, והציתוה באש; ויציתו עבדי אבשלום, את־החלקה--באש.  {פ}

ב יד,לא ויקם יואב, ויבוא אל־אבשלום הביתה; ויאמר אליו, למה הציתו עבדיך את־החלקה אשר־לי באש.  ב יד,לב ויאמר אבשלום אל־יואב הנה שלחתי אליך לאמור בוא הנה ואשלחה אותך אל־המלך לאמור, למה באתי מגשור--טוב לי, עוד אני־שם; ועתה, אראה פני המלך, ואם־יש־בי עוון, והמיתני.  ב יד,לג ויבוא יואב אל־המלך, ויגד־לו, ויקרא אל־אבשלום ויבוא אל־המלך, וישתחו לו על־אפיו ארצה לפני המלך; ויישק המלך, לאבשלום.  {ס}

ב טו,א ויהי, מאחרי כן, ויעש לו אבשלום, מרכבה וסוסים; וחמישים איש, רצים לפניו.  ב טו,ב והשכים, אבשלום, ועמד, על־יד דרך השער; ויהי כל־האיש אשר־יהיה־לו־ריב לבוא אל־המלך למשפט, ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי־מזה עיר אתה, ויאמר, מאחד שבטי־ישראל עבדך.  ב טו,ג ויאמר אליו אבשלום, ראה דבריך טובים ונכוחים; ושומע אין־לך, מאת המלך.  ב טו,ד ויאמר, אבשלום, מי־ישימני שופט, בארץ; ועליי, יבוא כל־איש אשר־יהיה־לו־ריב ומשפט--והצדקתיו.  ב טו,ה והיה, בקרוב־איש, להשתחוות, לו; ושלח את־ידו והחזיק לו, ונשק לו.  ב טו,ו ויעש אבשלום כדבר הזה, לכל־ישראל, אשר־יבואו למשפט, אל־המלך; ויגנב, אבשלום, את־לב, אנשי ישראל.  {פ}

ב טו,ז ויהי, מקץ ארבעים שנה; ויאמר אבשלום, אל־המלך, אלכה נא ואשלם את־נדרי אשר־נדרתי ליהוה, בחברון.  ב טו,ח כי־נדר נדר עבדך, בשבתי בגשור בארם לאמור:  אם־ישוב ישיבני יהוה ירושלים, ועבדתי את־יהוה.  ב טו,ט ויאמר־לו המלך, לך בשלום; ויקם, וילך חברונה.  {פ}

ב טו,י וישלח אבשלום מרגלים, בכל־שבטי ישראל לאמור:  כשומעכם, את־קול השופר, ואמרתם, מלך אבשלום בחברון.  ב טו,יא ואת־אבשלום, הלכו מאתיים איש מירושלים, קרואים, והולכים לתומם; ולא ידעו, כל־דבר.  ב טו,יב וישלח אבשלום את־אחיתופל הגילוני יועץ דויד, מעירו מגילה, בזובחו, את־הזבחים; ויהי הקשר אמיץ, והעם הולך ורב את־אבשלום.  ב טו,יג ויבוא, המגיד, אל־דויד, לאמור:  היה לב־איש ישראל, אחרי אבשלום.  ב טו,יד ויאמר דויד לכל־עבדיו אשר־איתו בירושלים, קומו ונברחה--כי לא־תהיה־לנו פליטה, מפני אבשלום; מהרו ללכת, פן־ימהר והשיגנו והדיח עלינו את־הרעה, והכה העיר, לפי־חרב.  ב טו,טו ויאמרו עבדי־המלך, אל־המלך:  ככול אשר־יבחר אדוני המלך, הנה עבדיך.  ב טו,טז וייצא המלך וכל־ביתו, ברגליו; ויעזוב המלך, את עשר נשים פילגשים--לשמור הבית.  ב טו,יז וייצא המלך וכל־העם, ברגליו; ויעמדו, בית המרחק.  ב טו,יח וכל־עבדיו עוברים על־ידו, וכל־הכרתי וכל־הפלתי; וכל־הגיתים שש־מאות איש, אשר־באו ברגלו מגת, עוברים, על־פני המלך.  {ס}

ב טו,יט ויאמר המלך אל־איתיי הגיתי, למה תלך גם־אתה איתנו; שוב ושב עם־המלך כי־נוכרי אתה, וגם־גולה אתה למקומך.  ב טו,כ תמול בואך, והיום אניעך עימנו ללכת, ואני הולך, על אשר־אני הולך; שוב והשב את־אחיך עימך, חסד ואמת.  ב טו,כא ויען איתיי את־המלך, ויאמר:  חי־יהוה, וחי אדוני המלך, כי במקום אשר יהיה־שם אדוני המלך אם־למוות אם־לחיים, כי־שם יהיה עבדך.  ב טו,כב ויאמר דויד אל־איתיי, לך ועבור; ויעבור איתיי הגיתי, וכל־אנשיו, וכל־הטף, אשר איתו.  ב טו,כג וכל־הארץ, בוכים קול גדול, וכל־העם, עוברים; והמלך, עובר בנחל קדרון, וכל־העם עוברים, על־פני־דרך את־המדבר.  ב טו,כד והנה גם־צדוק וכל־הלויים איתו, נושאים את־ארון ברית האלוהים, ויציקו את־ארון האלוהים, ויעל אביתר--עד־תום כל־העם, לעבור מן־העיר.  {ס}

ב טו,כה ויאמר המלך לצדוק, השב את־ארון האלוהים העיר:  אם־אמצא חן, בעיני יהוה--והשיבני, והראני אותו ואת־נווהו.  ב טו,כו ואם כה יאמר, לא חפצתי בך:  הנני--יעשה־לי, כאשר טוב בעיניו.  {ס}

ב טו,כז ויאמר המלך, אל־צדוק הכוהן, הרואה אתה, שובה העיר בשלום; ואחימעץ בנך ויהונתן בן־אביתר, שני בניכם--איתכם.  ב טו,כח ראו אנוכי מתמהמה, בערבות המדבר--עד בוא דבר מעימכם, להגיד לי.  ב טו,כט וישב צדוק ואביתר את־ארון האלוהים, ירושלים; ויישבו, שם.  ב טו,ל ודויד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה, וראש לו חפוי, והוא, הולך יחף; וכל־העם אשר־איתו, חפו איש ראשו, ועלו עלה, ובכה.  ב טו,לא ודויד הגיד לאמור, אחיתופל בקושרים עם־אבשלום; ויאמר דויד, סכל־נא את־עצת אחיתופל יהוה.  ב טו,לב ויהי דויד בא עד־הראש, אשר־ישתחווה שם לאלוהים; והנה לקראתו, חושיי הארכי, קרוע כותונתו, ואדמה על־ראשו.  ב טו,לג ויאמר לו, דויד:  אם עברת איתי, והיית עליי למשא.  ב טו,לד ואם־העיר תשוב, ואמרת לאבשלום עבדך אני המלך אהיה--עבד אביך ואני מאז, ועתה ואני עבדך; והפרת לי, את עצת אחיתופל.  ב טו,לה והלוא עימך שם, צדוק ואביתר הכוהנים; והיה, כל־הדבר אשר תשמע מבית המלך--תגיד, לצדוק ולאביתר הכוהנים.  ב טו,לו הנה־שם עימם, שני בניהם--אחימעץ לצדוק, ויהונתן לאביתר; ושלחתם בידם אליי, כל־דבר אשר תשמעו.  ב טו,לז ויבוא חושיי ריעה דויד, העיר; ואבשלום, יבוא ירושלים.  {ס}

ב טז,א ודויד, עבר מעט מהראש, והנה ציבא נער מפיבושת, לקראתו; וצמד חמורים חבושים, ועליהם מאתיים לחם ומאה צימוקים ומאה קיץ--ונבל יין.  ב טז,ב ויאמר המלך אל־ציבא, מה־אלה לך; ויאמר ציבא החמורים לבית־המלך לרכוב, והלחם והקיץ לאכול הנערים, והיין, לשתות היעף במדבר.  ב טז,ג ויאמר המלך, ואיה בן־אדוניך; ויאמר ציבא אל־המלך, הנה יושב בירושלים--כי אמר, היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי.  ב טז,ד ויאמר המלך, לציבא, הנה לך, כול אשר למפיבושת; ויאמר ציבא השתחוויתי, אמצא־חן בעיניך אדוני המלך.  ב טז,ה ובא המלך דויד, עד־בחורים; והנה משם איש יוצא ממשפחת בית־שאול, ושמו שמעי בן־גרא, יוצא יצוא, ומקלל.  ב טז,ו ויסקל באבנים את־דויד, ואת־כל־עבדי המלך דויד; וכל־העם, וכל־הגיבורים, מימינו, ומשמאלו.  ב טז,ז וכה־אמר שמעי, בקללו; צא צא איש הדמים, ואיש הבלייעל.  ב טז,ח השיב עליך יהוה כול דמי בית־שאול, אשר מלכת תחתיו, וייתן יהוה את־המלוכה, ביד אבשלום בנך; והנך, ברעתך, כי איש דמים, אתה.  ב טז,ט ויאמר אבישי בן־צרויה, אל־המלך, למה יקלל הכלב המת הזה, את־אדוני המלך; אעברה־נא, ואסירה את־ראשו.  {ס}

ב טז,י ויאמר המלך, מה־לי ולכם בני צרויה; כה יקלל, כי יהוה אמר לו קלל את־דויד, ומי יאמר, מדוע עשית כן.  {ס}

ב טז,יא ויאמר דויד אל־אבישי ואל־כל־עבדיו, הנה בני אשר־יצא ממעיי מבקש את־נפשי; ואף כי־עתה בן־הימיני, הניחו לו ויקלל--כי אמר־לו, יהוה.  ב טז,יב אוליי יראה יהוה, בעיני; והשיב יהוה לי טובה, תחת קללתו היום הזה.  ב טז,יג וילך דויד ואנשיו, בדרך;  {ס}  ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו, הלוך ויקלל, ויסקל באבנים לעומתו, ועיפר בעפר.  {פ}

ב טז,יד ויבוא המלך וכל־העם אשר־איתו, עייפים; ויינפש, שם.  ב טז,טו ואבשלום, וכל־העם איש ישראל, באו, ירושלים; ואחיתופל, איתו.  ב טז,טז ויהי, כאשר־בא חושיי הארכי ריעה דויד--אל־אבשלום; ויאמר חושיי אל־אבשלום, יחי המלך יחי המלך.  ב טז,יז ויאמר אבשלום אל־חושיי, זה חסדך את־ריעך; למה לא־הלכת, את־ריעך.  ב טז,יח ויאמר חושיי, אל־אבשלום, לא, כי אשר בחר יהוה והעם הזה וכל־איש ישראל--לו אהיה, ואיתו אשב.  ב טז,יט והשנית, למי אני אעבוד--הלוא, לפני בנו:  כאשר עבדתי לפני אביך, כן אהיה לפניך.  {פ}

ב טז,כ ויאמר אבשלום, אל־אחיתופל:  הבו לכם עצה, מה־נעשה.  ב טז,כא ויאמר אחיתופל, אל־אבשלום, בוא אל־פילגשי אביך, אשר הניח לשמור הבית; ושמע כל־ישראל, כי־נבאשת את־אביך, וחזקו, ידי כל־אשר איתך.  ב טז,כב ויטו לאבשלום האוהל, על־הגג; ויבוא אבשלום אל־פילגשי אביו, לעיני כל־ישראל.  ב טז,כג ועצת אחיתופל, אשר יעץ בימים ההם, כאשר ישאל־איש, בדבר האלוהים; כן כל־עצת אחיתופל, גם־לדויד גם לאבשלום.  {ס}

ב יז,א ויאמר אחיתופל, אל־אבשלום:  אבחרה נא, שנים־עשר אלף איש, ואקומה וארדפה אחרי־דויד, הלילה.  ב יז,ב ואבוא עליו, והוא יגע ורפה ידיים, והחרדתי אותו, ונס כל־העם אשר־איתו; והכיתי את־המלך, לבדו.  ב יז,ג ואשיבה כל־העם, אליך:  כשוב הכול--האיש אשר אתה מבקש, כל־העם יהיה שלום.  ב יז,ד ויישר הדבר, בעיני אבשלום, ובעיני, כל־זקני ישראל.  {ס}

ב יז,ה ויאמר, אבשלום, קרא נא, גם לחושיי הארכי; ונשמעה מה־בפיו, גם־הוא.  ב יז,ו ויבוא חושיי, אל־אבשלום, ויאמר אבשלום אליו לאמור כדבר הזה דיבר אחיתופל, הנעשה את־דברו; אם־אין, אתה דבר.  {ס}

ב יז,ז ויאמר חושיי, אל־אבשלום:  לא־טובה העצה אשר־יעץ אחיתופל, בפעם הזאת.  ב יז,ח ויאמר חושיי, אתה ידעת את־אביך ואת־אנשיו כי גיבורים המה ומרי נפש המה, כדוב שכול, בשדה; ואביך איש מלחמה, ולא ילין את־העם.  ב יז,ט הנה עתה הוא־נחבא באחת הפחתים, או באחד המקומות; והיה, כנפול בהם בתחילה, ושמע השומע ואמר, הייתה מגפה בעם אשר אחרי אבשלום.  ב יז,י והוא גם־בן־חיל, אשר ליבו כלב האריה--הימס יימס:  כי־יודע כל־ישראל כי־גיבור אביך, ובני־חיל אשר איתו.  ב יז,יא כי יעצתי, היאסוף ייאסף עליך כל־ישראל מדן ועד־באר שבע, כחול אשר־על־הים, לרוב; ופניך הולכים, בקרב.  ב יז,יב ובאנו אליו, באחד המקומות אשר נמצא שם, ונחנו עליו, כאשר ייפול הטל על־האדמה; ולא־נותר בו ובכל־האנשים אשר־איתו, גם־אחד.  ב יז,יג ואם־אל־עיר, ייאסף--והשיאו כל־ישראל אל־העיר ההיא, חבלים; וסחבנו אותו עד־הנחל, עד אשר־לא־נמצא שם גם־צרור.  {פ}

ב יז,יד ויאמר אבשלום, וכל־איש ישראל, טובה עצת חושיי הארכי, מעצת אחיתופל;  {ס}  ויהוה ציווה, להפר את־עצת אחיתופל הטובה, לבעבור הביא יהוה אל־אבשלום, את־הרעה.  {ס}

ב יז,טו ויאמר חושיי, אל־צדוק ואל־אביתר הכוהנים, כזאת וכזאת יעץ אחיתופל את־אבשלום, ואת זקני ישראל; וכזאת וכזאת, יעצתי אני.  ב יז,טז ועתה שלחו מהרה והגידו לדויד לאמור, אל־תלן הלילה בערבות המדבר, וגם, עבור תעבור--פן יבולע למלך, ולכל־העם אשר איתו.  ב יז,יז ויהונתן ואחימעץ עומדים בעין־רוגל, והלכה השפחה והגידה להם, והם ילכו, והגידו למלך דויד:  כי לא יוכלו להיראות, לבוא העירה.  ב יז,יח וירא אותם נער, ויגד לאבשלום; וילכו שניהם מהרה ויבואו אל־בית־איש בבחורים, ולו באר בחצרו--ויירדו שם.  ב יז,יט ותיקח האישה, ותפרוש את־המסך על־פני הבאר, ותשטח עליו, הריפות; ולא נודע, דבר.  ב יז,כ ויבואו עבדי אבשלום אל־האישה הביתה, ויאמרו איה אחימעץ ויהונתן, ותאמר להם האישה, עברו מיכל המים; ויבקשו ולא מצאו, וישובו ירושלים.  {ס}

ב יז,כא ויהי אחרי לכתם, ויעלו מהבאר, וילכו, ויגידו למלך דויד; ויאמרו אל־דויד, קומו ועברו מהרה את־המים--כי־ככה יעץ עליכם, אחיתופל.  ב יז,כב ויקם דויד, וכל־העם אשר איתו, ויעברו, את־הירדן:  עד־אור הבוקר, עד־אחד לא נעדר, אשר לא־עבר, את־הירדן.  ב יז,כג ואחיתופל ראה, כי לא נעשתה עצתו, ויחבוש את־החמור ויקם וילך אל־ביתו אל־עירו, ויצו אל־ביתו וייחנק; וימת, וייקבר בקבר אביו.  {ס}

ב יז,כד ודויד, בא מחניימה; ואבשלום, עבר את־הירדן--הוא, וכל־איש ישראל עימו.  ב יז,כה ואת־עמשא, שם אבשלום תחת יואב--על־הצבא; ועמשא בן־איש, ושמו יתרא הישראלי, אשר־בא אל־אביגל בת־נחש, אחות צרויה אם יואב.  ב יז,כו וייחן ישראל ואבשלום, ארץ הגלעד.  {ס}

ב יז,כז ויהי, כבוא דויד מחניימה; ושובי בן־נחש מרבת בני־עמון, ומכיר בן־עמיאל מלו דבר, וברזלי הגלעדי, מרוגלים.  ב יז,כח משכב וספות וכלי יוצר, וחיטים ושעורים וקמח וקלי, ופול ועדשים, וקלי.  ב יז,כט ודבש וחמאה, וצאן ושפות בקר, הגישו לדויד ולעם אשר־איתו, לאכול:  כי אמרו--העם רעב ועייף וצמא, במדבר.  {ס}

ב יח,א ויפקוד דויד, את־העם אשר איתו; וישם עליהם, שרי אלפים ושרי מאות.  ב יח,ב וישלח דויד את־העם, השלישית ביד־יואב והשלישית ביד אבישי בן־צרויה אחי יואב, והשלישית, ביד איתיי הגיתי;  {ס}  ויאמר המלך אל־העם, יצוא אצא גם־אני עימכם.  ב יח,ג ויאמר העם לא תצא, כי אם־נוס ננוס לא־ישימו אלינו לב ואם־ימותו חציינו לא־ישימו אלינו לב--כי־עתה כמונו, עשרה אלפים; ועתה טוב, כי־תהיה־לנו מעיר לעזור.  {ס}

ב יח,ד ויאמר אליהם המלך, אשר־ייטב בעיניכם אעשה; ויעמוד המלך, אל־יד השער, וכל־העם יצאו, למאות ולאלפים.  ב יח,ה ויצו המלך את־יואב ואת־אבישי ואת־איתיי, לאמור, לאט־לי, לנער לאבשלום; וכל־העם שמעו, בצוות המלך את־כל־השרים--על־דבר אבשלום.  ב יח,ו וייצא העם השדה, לקראת ישראל; ותהי המלחמה, ביער אפריים.  ב יח,ז ויינגפו שם עם ישראל, לפני עבדי דויד; ותהי־שם המגפה גדולה, ביום ההוא--עשרים אלף.  ב יח,ח ותהי־שם המלחמה נפוצת, על־פני כל־הארץ; וירב היער לאכול בעם, מאשר אכלה החרב ביום ההוא.  ב יח,ט וייקרא, אבשלום, לפני, עבדי דויד; ואבשלום רוכב על־הפרד, ויבוא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויותן בין השמיים ובין הארץ, והפרד אשר־תחתיו, עבר.  ב יח,י וירא איש אחד, ויגד ליואב; ויאמר, הנה ראיתי את־אבשלום, תלוי, באלה.  ב יח,יא ויאמר יואב, לאיש המגיד לו, והנה ראית, ומדוע לא־הכיתו שם ארצה; ועליי, לתת לך עשרה כסף, וחגורה, אחת.  ב יח,יב ויאמר האיש, אל־יואב, ולו אנוכי שוקל על־כפיי אלף כסף, לא־אשלח ידי אל־בן־המלך:  כי באוזנינו ציווה המלך, אותך ואת־אבישי ואת־איתיי לאמור, שמרו־מי, בנער באבשלום.  ב יח,יג או־עשיתי בנפשי שקר, וכל־דבר לא־ייכחד מן־המלך; ואתה, תתייצב מנגד.  ב יח,יד ויאמר יואב, לא־כן אוחילה לפניך; וייקח שלושה שבטים בכפו, ויתקעם בלב אבשלום--עודנו חי, בלב האלה.  ב יח,טו ויסובו עשרה נערים, נושאי כלי יואב; ויכו את־אבשלום, וימיתוהו.  ב יח,טז ויתקע יואב, בשופר, וישב העם, מרדוף אחרי ישראל:  כי־חשך יואב, את־העם.  ב יח,יז ויקחו את־אבשלום, וישליכו אותו ביער אל־הפחת הגדול, ויציבו עליו גל־אבנים, גדול מאוד; וכל־ישראל--נסו, איש לאוהליו.  ב יח,יח ואבשלום לקח, ויצב־לו בחייו את־מצבת אשר בעמק־המלך--כי אמר אין־לי בן, בעבור הזכיר שמי; ויקרא למצבת, על־שמו, וייקרא לה יד אבשלום, עד היום הזה.  {ס}

ב יח,יט ואחימעץ בן־צדוק, אמר, ארוצה נא, ואבשרה את־המלך:  כי־שפטו יהוה, מיד אויביו.  ב יח,כ ויאמר לו יואב, לא איש בשורה אתה היום הזה, ובישרת, ביום אחר; והיום הזה לא תבשר, כי־על־כן בן־המלך מת.  ב יח,כא ויאמר יואב לכושי, לך הגד למלך אשר ראית; וישתחו כושי ליואב, וירוץ.  ב יח,כב ויוסף עוד אחימעץ בן־צדוק, ויאמר אל־יואב, ויהי מה, ארוצה־נא גם־אני אחרי הכושי; ויאמר יואב, למה־זה אתה רץ בני, ולך, אין־בשורה מוצאת.  ב יח,כג ויהי־מה ארוץ, ויאמר לו רוץ; וירץ אחימעץ דרך הכיכר, ויעבור את־הכושי.  ב יח,כד ודויד יושב, בין־שני השערים; וילך הצופה אל־גג השער, אל־החומה, ויישא את־עיניו וירא, והנה־איש רץ לבדו.  ב יח,כה ויקרא הצופה, ויגד למלך, ויאמר המלך, אם־לבדו בשורה בפיו; וילך הלוך, וקרב.  ב יח,כו וירא הצופה, איש־אחר רץ, ויקרא הצופה אל־השוער, ויאמר הנה־איש רץ לבדו; ויאמר המלך, גם־זה מבשר.  ב יח,כז ויאמר, הצופה, אני רואה את־מרוצת הראשון, כמרוצת אחימעץ בן־צדוק; ויאמר המלך איש־טוב זה, ואל־בשורה טובה יבוא.  ב יח,כח ויקרא אחימעץ, ויאמר אל־המלך שלום, וישתחו למלך לאפיו, ארצה;  {ס}  ויאמר, ברוך יהוה אלוהיך, אשר סיגר את־האנשים, אשר־נשאו את־ידם באדוני המלך.  {ס}

ב יח,כט ויאמר המלך, שלום לנער לאבשלום; ויאמר אחימעץ ראיתי ההמון הגדול לשלוח את־עבד המלך יואב, ואת־עבדך, ולא ידעתי, מה.  ב יח,ל ויאמר המלך, סוב התייצב כה; וייסוב, ויעמוד.  ב יח,לא והנה הכושי, בא; ויאמר הכושי, יתבשר אדוני המלך--כי־שפטך יהוה היום, מיד כל־הקמים עליך.  {ס}

ב יח,לב ויאמר המלך אל־הכושי, השלום לנער לאבשלום; ויאמר הכושי, יהיו כנער אויבי אדוני המלך, וכול אשר־קמו עליך, לרעה.  {ס}

ב יט,א וירגז המלך, ויעל על־עליית השער--ויבך; וכה אמר בלכתו, בני אבשלום בני בני אבשלום, מי־ייתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני.  ב יט,ב ויוגד, ליואב:  הנה המלך בוכה ויתאבל, על־אבשלום.  ב יט,ג ותהי התשועה ביום ההוא, לאבל--לכל־העם:  כי־שמע העם, ביום ההוא לאמור, נעצב המלך, על־בנו.  ב יט,ד ויתגנב העם ביום ההוא, לבוא העיר:  כאשר יתגנב, העם הנכלמים--בנוסם, במלחמה.  ב יט,ה והמלך לאט את־פניו, ויזעק המלך קול גדול:  בני, אבשלום, אבשלום, בני בני.  {ס}

ב יט,ו ויבוא יואב אל־המלך, הבית; ויאמר הובשת היום את־פני כל־עבדיך, הממלטים את־נפשך היום, ואת נפש בניך ובנותיך, ונפש נשיך ונפש פילגשיך.  ב יט,ז לאהבה, את־שונאיך, ולשנוא, את־אוהביך:  כי הגדת היום, כי אין לך שרים ועבדים--כי ידעתי היום כי לו אבשלום חי וכולנו היום מתים, כי־אז ישר בעיניך.  ב יט,ח ועתה קום צא, ודבר על־לב עבדיך:  {ס}  כי ביהוה נשבעתי כי־אינך יוצא, אם־ילין איש איתך הלילה, ורעה לך זאת מכל־הרעה אשר־באה עליך, מנעוריך עד־עתה.  {ס}

ב יט,ט ויקם המלך, ויישב בשער; ולכל־העם הגידו לאמור, הנה המלך יושב בשער, ויבוא כל־העם לפני המלך, וישראל נס איש לאוהליו.  {ס}

ב יט,י ויהי כל־העם נדון, בכל־שבטי ישראל לאמור:  המלך הצילנו מכף אויבינו, והוא מילטנו מכף פלשתים, ועתה ברח מן־הארץ, מעל אבשלום.  ב יט,יא ואבשלום אשר משחנו עלינו, מת במלחמה; ועתה, למה אתם מחרישים--להשיב את־המלך.  {ס}

ב יט,יב והמלך דויד, שלח אל־צדוק ואל־אביתר הכוהנים לאמור, דברו אל־זקני יהודה לאמור, למה תהיו אחרונים להשיב את־המלך אל־ביתו; ודבר, כל־ישראל, בא אל־המלך, אל־ביתו.  ב יט,יג אחיי אתם, עצמי ובשרי אתם; ולמה תהיו אחרונים, להשיב את־המלך.  ב יט,יד ולעמשא, תאמרו, הלוא עצמי ובשרי, אתה; כה יעשה־לי אלוהים, וכה יוסיף, אם־לא שר־צבא תהיה לפניי כל־הימים, תחת יואב.  ב יט,טו ויט את־לבב כל־איש־יהודה, כאיש אחד; וישלחו, אל־המלך, שוב אתה, וכל־עבדיך.  ב יט,טז וישב המלך, ויבוא עד־הירדן; ויהודה בא הגלגלה, ללכת לקראת המלך, להעביר את־המלך, את־הירדן.  ב יט,יז וימהר, שמעי בן־גרא בן־הימיני, אשר, מבחורים; ויירד עם־איש יהודה, לקראת המלך דויד.  ב יט,יח ואלף איש עימו, מבנימין, וציבא נער בית שאול, וחמשת עשר בניו ועשרים עבדיו איתו; וצלחו הירדן, לפני המלך.  ב יט,יט ועברה העברה, לעביר את־בית המלך, ולעשות הטוב, בעיניו; ושמעי בן־גרא, נפל לפני המלך, בעוברו, בירדן.  ב יט,כ ויאמר אל־המלך, אל־יחשוב־לי אדוני עוון, ואל־תזכור את אשר העווה עבדך, ביום אשר־יצא אדוני־המלך מירושלים--לשום המלך, אל־ליבו.  ב יט,כא כי ידע עבדך, כי אני חטאתי; והנה־באתי היום, ראשון לכל־בית יוסף, לרדת, לקראת אדוני המלך.  {ס}

ב יט,כב ויען אבישי בן־צרויה, ויאמר, התחת זאת, לא יומת שמעי:  כי קילל, את־משיח יהוה.  {ס}

ב יט,כג ויאמר דויד, מה־לי ולכם בני צרויה--כי־תהיו־לי היום, לשטן; היום, יומת איש בישראל--כי הלוא ידעתי, כי היום אני־מלך על־ישראל.  ב יט,כד ויאמר המלך אל־שמעי, לא תמות; ויישבע לו, המלך.  {ס}

ב יט,כה ומפיבושת, בן־שאול, ירד, לקראת המלך; ולא־עשה רגליו ולא־עשה שפמו, ואת־בגדיו לא כיבס, למן־היום לכת המלך, עד־היום אשר־בא בשלום.  ב יט,כו ויהי כי־בא ירושלים, לקראת המלך; ויאמר לו המלך, למה לא־הלכת עימי מפיבושת.  ב יט,כז ויאמר, אדוני המלך עבדי רימני:  כי־אמר עבדך אחבשה־לי החמור וארכב עליה, ואלך את־המלך--כי פיסח, עבדך.  ב יט,כח וירגל בעבדך, אל־אדוני המלך; ואדוני המלך כמלאך האלוהים, ועשה הטוב בעיניך.  ב יט,כט כי לא היה כל־בית אבי, כי אם־אנשי־מוות לאדוני המלך, ותשת את־עבדך, באוכלי שולחנך; ומה־יש־לי עוד צדקה, ולזעוק עוד אל־המלך.  {פ}

ב יט,ל ויאמר לו המלך, למה תדבר עוד דבריך; אמרתי--אתה וציבא, תחלקו את־השדה.  ב יט,לא ויאמר מפיבושת אל־המלך, גם את־הכול ייקח:  אחרי אשר־בא אדוני המלך, בשלום--אל־ביתו.  {ס}

ב יט,לב וברזלי, הגלעדי, ירד, מרוגלים; ויעבור את־המלך הירדן, לשלחו את־הירדן.  ב יט,לג וברזלי זקן מאוד, בן־שמונים שנה; והוא־כילכל את־המלך בשיבתו במחניים, כי־איש גדול הוא מאוד.  ב יט,לד ויאמר המלך, אל־ברזלי:  אתה עבור איתי, וכילכלתי אותך עימדי בירושלים.  ב יט,לה ויאמר ברזלי, אל־המלך:  כמה, ימי שני חיי, כי־אעלה את־המלך, ירושלים.  ב יט,לו בן־שמונים שנה אנוכי היום האדע בין־טוב לרע, אם־יטעם עבדך את־אשר אוכל ואת־אשר אשתה, אם־אשמע עוד, בקול שרים ושרות; ולמה יהיה עבדך עוד למשא, אל־אדוני המלך.  ב יט,לז כמעט יעבור עבדך, את־הירדן--את־המלך; ולמה יגמלני המלך, הגמולה הזאת.  ב יט,לח ישב־נא עבדך ואמות בעירי, עם קבר אבי ואימי; והנה עבדך כמהם, יעבור עם־אדוני המלך, ועשה־לו, את אשר־טוב בעיניך.  {ס}

ב יט,לט ויאמר המלך, איתי יעבור כמהם, ואני אעשה־לו, את־הטוב בעיניך; וכול אשר־תבחר עליי, אעשה־לך.  ב יט,מ ויעבור כל־העם את־הירדן, והמלך עבר; ויישק המלך לברזלי ויברכהו, וישב למקומו.  {ס}

ב יט,מא ויעבור המלך הגלגלה, וכמהן עבר עימו; וכל־עם יהודה, העבירו את־המלך, וגם, חצי עם ישראל.  ב יט,מב והנה כל־איש ישראל, באים אל־המלך; ויאמרו אל־המלך מדוע גנבוך אחינו איש יהודה, ויעבירו את־המלך ואת־ביתו את־הירדן, וכל־אנשי דויד, עימו.  {ס}

ב יט,מג ויען כל־איש יהודה על־איש ישראל, כי־קרוב המלך אליי, ולמה זה חרה לך, על־הדבר הזה:  האכול אכלנו מן־המלך, אם־נישאת נישא לנו.  {ס}

ב יט,מד ויען איש־ישראל את־איש יהודה ויאמר, עשר־ידות לי במלך וגם־בדויד אני ממך, ומדוע הקילותני, ולא־היה דברי ראשון לי להשיב את־מלכי; וייקש דבר־איש יהודה, מדבר איש ישראל.  {ס}

ב כ,א ושם נקרא איש בלייעל, ושמו שבע בן־בכרי--איש ימיני; ויתקע בשופר, ויאמר אין־לנו חלק בדויד ולא נחלה־לנו בבן־ישי--איש לאוהליו, ישראל.  ב כ,ב ויעל כל־איש ישראל, מאחרי דויד, אחרי, שבע בן־בכרי; ואיש יהודה דבקו במלכם, מן־הירדן ועד־ירושלים.  ב כ,ג ויבוא דויד אל־ביתו, ירושלים, וייקח המלך את עשר־נשים פילגשים אשר הניח לשמור הבית וייתנם בית־משמרת ויכלכלם, ואליהם לא־בא; ותהיינה צרורות עד־יום מותן, אלמנות חיות.  {ס}

ב כ,ד ויאמר המלך אל־עמשא, הזעק־לי את־איש־יהודה שלושת ימים; ואתה, פה עמוד.  ב כ,ה וילך עמשא, להזעיק את־יהודה; ויוחר, מן־המועד אשר יעדו.  {ס}

ב כ,ו ויאמר דויד, אל־אבישי, עתה יירע לנו שבע בן־בכרי, מן־אבשלום; אתה קח את־עבדי אדוניך, ורדוף אחריו--פן־מצא לו ערים בצורות, והציל עינינו.  ב כ,ז וייצאו אחריו אנשי יואב, והכרתי והפלתי וכל־הגיבורים; וייצאו, מירושלים, לרדוף, אחרי שבע בן־בכרי.  ב כ,ח הם, עם־האבן הגדולה אשר בגבעון, ועמשא, בא לפניהם; ויואב חגור מידו לבושו, ועליו חגור חרב מצומדת על־מותניו בתערה, והוא יצא, ותיפול.  {ס}

ב כ,ט ויאמר יואב לעמשא, השלום אתה אחי; ותאחז יד־ימין יואב, בזקן עמשא--לנשוק־לו.  ב כ,י ועמשא לא־נשמר בחרב אשר ביד־יואב, ויכהו בה אל־החומש וישפוך מעיו ארצה ולא־שנה לו--וימות; ויואב, ואבישי אחיו, רדף, אחרי שבע בן־בכרי.  ב כ,יא ואיש עמד עליו, מנערי יואב; ויאמר, מי אשר חפץ ביואב ומי אשר־לדויד--אחרי יואב.  ב כ,יב ועמשא מתגולל בדם, בתוך המסילה; וירא האיש כי־עמד כל־העם, ויסב את־עמשא מן־המסילה השדה וישלך עליו בגד, כאשר ראה, כל־הבא עליו ועמד.  ב כ,יג כאשר הוגה, מן־המסילה--עבר כל־איש, אחרי יואב, לרדוף, אחרי שבע בן־בכרי.  ב כ,יד ויעבור בכל־שבטי ישראל, אבילה ובית מעכה--וכל־הברים;  {ס}  וייקהלו, ויבואו אף־אחריו.  ב כ,טו ויבואו ויצורו עליו, באבילה בית המעכה, וישפכו סוללה אל־העיר, ותעמוד בחיל; וכל־העם אשר את־יואב, משחיתים להפיל החומה.  ב כ,טז ותקרא אישה חכמה, מן־העיר; שמעו שמעו, אמרו־נא אל־יואב, קרב עד־הנה, ואדברה אליך.  ב כ,יז ויקרב אליה, ותאמר האישה האתה יואב ויאמר אני; ותאמר לו, שמע דברי אמתך, ויאמר, שומע אנוכי.  ב כ,יח ותאמר, לאמור:  דבר ידברו בראשונה לאמור, שאול ישאלו באביל וכן התמו.  ב כ,יט אנוכי, שלומי אמוני ישראל; אתה מבקש, להמית עיר ואם בישראל--למה תבלע, נחלת יהוה.  {פ}

ב כ,כ ויען יואב, ויאמר:  חלילה חלילה לי, אם־אבלע ואם־אשחית.  ב כ,כא לא־כן הדבר, כי איש מהר אפריים שבע בן־בכרי שמו נשא ידו במלך בדויד--תנו־אותו לבדו, ואלכה מעל העיר; ותאמר האישה אל־יואב, הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה.  ב כ,כב ותבוא האישה אל־כל־העם בחכמתה, ויכרתו את־ראש שבע בן־בכרי וישליכו אל־יואב, ויתקע בשופר, ויפוצו מעל־העיר איש לאוהליו; ויואב שב ירושלים, אל־המלך.  {ס}

ב כ,כג ויואב, אל כל־הצבא ישראל; ובניה, בן־יהוידע, על־הכרתי, ועל־הפלתי.  ב כ,כד ואדורם, על־המס; ויהושפט בן־אחילוד, המזכיר.  ב כ,כה ושוא, סופר; וצדוק ואביתר, כוהנים.  ב כ,כו וגם, עירא היאירי, היה כוהן, לדויד.  {ס}

ב כא,א ויהי רעב בימי דויד שלוש שנים, שנה אחרי שנה, ויבקש דויד, את־פני יהוה;  {ס}  ויאמר יהוה, אל־שאול ואל־בית הדמים, על אשר־המית, את־הגבעונים.  ב כא,ב ויקרא המלך לגבעונים, ויאמר אליהם:  והגבעונים לא מבני ישראל המה, כי אם־מיתר האמורי, ובני ישראל נשבעו להם, ויבקש שאול להכותם בקנאותו לבני־ישראל ויהודה.  ב כא,ג ויאמר דויד אל־הגבעונים, מה אעשה לכם; ובמה אכפר, וברכו את־נחלת יהוה.  ב כא,ד ויאמרו לו הגבעונים, אין־לנו כסף וזהב עם־שאול ועם־ביתו, ואין־לנו איש, להמית בישראל; ויאמר מה־אתם אומרים, אעשה לכם.  ב כא,ה ויאמרו, אל־המלך, האיש אשר כילנו, ואשר דימה־לנו; נשמדנו, מהתייצב בכל־גבול ישראל.  ב כא,ו יותן־לנו שבעה אנשים, מבניו, והוקענום ליהוה, בגבעת שאול בחיר יהוה;  {פ}
 
ויאמר המלך, אני אתן.  ב כא,ז ויחמול המלך, על־מפיבושת בן־יהונתן בן־שאול; על־שבועת יהוה, אשר בינותם--בין דויד, ובין יהונתן בן־שאול.  ב כא,ח וייקח המלך את־שני בני רצפה בת־איה, אשר ילדה לשאול, את־ארמוני, ואת־מפיבושת; ואת־חמשת, בני מיכל בת־שאול, אשר ילדה לעדריאל בן־ברזלי, המחולתי.  ב כא,ט וייתנם ביד הגבעונים, ויוקיעום בהר לפני יהוה, וייפלו שבעתם, יחד; והמה הומתו בימי קציר, בראשונים, בתחילת, קציר שעורים.  ב כא,י ותיקח רצפה בת־איה את־השק ותטהו לה אל־הצור, מתחילת קציר, עד ניתך־מים עליהם, מן־השמיים; ולא־נתנה עוף השמיים לנוח עליהם, יומם, ואת־חית השדה, לילה.  ב כא,יא ויוגד, לדויד, את אשר־עשתה רצפה בת־איה, פילגש שאול.  ב כא,יב וילך דויד, וייקח את־עצמות שאול ואת־עצמות יהונתן בנו, מאת, בעלי יבש גלעד--אשר גנבו אותם מרחוב בית־שן, אשר תלאום שמה פלשתים, ביום הכות פלשתים את־שאול, בגלבוע.  ב כא,יג ויעל משם את־עצמות שאול, ואת־עצמות יהונתן בנו; ויאספו, את־עצמות המוקעים.  ב כא,יד ויקברו את־עצמות־שאול ויהונתן־בנו בארץ בנימין בצלע, בקבר קיש אביו, ויעשו, כול אשר־ציווה המלך; וייעתר אלוהים לארץ, אחרי־כן.  {פ}

ב כא,טו ותהי־עוד מלחמה לפלשתים, את־ישראל; ויירד דויד ועבדיו עימו, ויילחמו את־פלשתים--ויעף דויד.  ב כא,טז וישבי בנוב אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת, והוא, חגור חדשה; ויאמר, להכות את־דויד.  ב כא,יז ויעזור־לו אבישי בן־צרויה, ויך את־הפלשתי וימיתהו; אז נשבעו אנשי־דויד לו לאמור, לא־תצא עוד איתנו למלחמה, ולא תכבה, את־נר ישראל.  {פ}

ב כא,יח ויהי, אחרי־כן, ותהי־עוד המלחמה בגוב, עם־פלשתים; אז הכה, סיבכיי החושתי, את־סף, אשר בילידי הרפה.  {ס}

ב כא,יט ותהי־עוד המלחמה בגוב, עם־פלשתים; ויך אלחנן בן־יערי אורגים בית הלחמי, את גולית הגיתי, ועץ חניתו, כמנור אורגים.  {ס}

ב כא,כ ותהי־עוד מלחמה, בגת; ויהי איש מדון, ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש עשרים וארבע מספר, וגם־הוא, יולד להרפה.  ב כא,כא ויחרף, את־ישראל; ויכהו, יהונתן, בן־שמעה, אחי דויד.  ב כא,כב את־ארבעת אלה יולדו להרפה, בגת; וייפלו ביד־דויד, וביד עבדיו.  {ש}

ב כב,א וידבר דויד ליהוה, את־דברי השירה הזאת,  {ס}  ביום הציל יהוה אותו  {ר}
מכף כל־אויביו, ומכף שאול.  {ס}  ב כב,ב ויאמר:  יהוה סלעי ומצודתי,  {ר}
ומפלטי־לי.  ב כב,ג אלוהי צורי, אחסה־בו;  {ס}  מגיני וקרן ישעי,  {ר}
משגבי ומנוסי,  {ס}  מושיעי, מחמס תושיעני.  {ר}
ב כב,ד מהולל, אקרא יהוה;  {ס}  ומאויביי, איוושע.  {ר}
ב כב,ה כי אפפוני, משברי־מוות;  {ס}  נחלי בלייעל, יבעתוני.  {ר}
ב כב,ו חבלי שאול, סבוני;  {ס}  קידמוני, מוקשי־מוות.  {ר}
ב כב,ז בצר־לי אקרא יהוה, ואל־אלוהיי אקרא;  {ס}  וישמע מהיכלו קולי, ושוועתי באוזניו.  {ר}
ב כב,ח ויתגעש ותרעש הארץ,  {ס}  מוסדות השמיים ירגזו; ויתגעשו, כי־חרה לו.  {ר}
ב כב,ט עלה עשן באפו, ואש מפיו תאכל;  {ס}  גחלים, בערו ממנו.  {ר}
ב כב,י ויט שמיים, ויירד;  {ס}  וערפל, תחת רגליו.  {ר}
ב כב,יא וירכב על־כרוב, ויעוף;  {ס}  ויירא, על־כנפי־רוח.  {ר}
ב כב,יב וישת חושך סביבותיו, סוכות;  {ס}  חשרת־מים, עבי שחקים.  {ר}
ב כב,יג מנוגה, נגדו; בערו, גחלי־אש.  {ס}  ב כב,יד ירעם מן־שמיים, יהוה;  {ר}
ועליון, ייתן קולו.  {ס}  ב כב,טו וישלח חיצים, ויפיצם; ברק, ויהום.  {ר}
ב כב,טז וייראו אפיקי ים, ייגלו מוסדות תבל;  {ס}  בגערת יהוה, מנשמת רוח אפו.  {ר}
ב כב,יז ישלח ממרום, ייקחני;  {ס}  ימשני, ממים רבים.  {ר}
ב כב,יח יצילני, מאויבי עז;  {ס}  משונאיי, כי אמצו ממני.  {ר}
ב כב,יט יקדמוני, ביום אידי; ויהי יהוה משען, לי.  {ס}  ב כב,כ ויוצא למרחב, אותי;  {ר}
יחלצני, כי־חפץ בי.  {ס}  ב כב,כא יגמלני יהוה, כצדקתי;  {ר}
כבור ידיי, ישיב לי.  {ס}  ב כב,כב כי שמרתי, דרכי יהוה;  {ר}
ולא רשעתי, מאלוהיי.  {ס}  ב כב,כג כי כל־משפטיו, לנגדי; וחוקותיו, לא־אסור ממנה.  {ר}
ב כב,כד ואהיה תמים, לו;  {ס}  ואשתמרה, מעווני.  {ר}
ב כב,כה וישב יהוה לי, כצדקתי;  {ס}  כבורי, לנגד עיניו.  {ר}
ב כב,כו עם־חסיד, תתחסד;  {ס}  עם־גיבור תמים, תיתמם.  {ר}
ב כב,כז עם־נבר, תיתבר;  {ס}  ועם־עיקש, תיתפל.  {ר}
ב כב,כח ואת־עם עני, תושיע;  {ס}  ועיניך על־רמים, תשפיל.  {ר}
ב כב,כט כי־אתה נרי, יהוה;  {ס}  ויהוה, יגיה חושכי.  {ר}
ב כב,ל כי בך, ארוץ גדוד;  {ס}  באלוהיי, אדלג־שור.  {ר}
ב כב,לא האל, תמים דרכו; אמרת יהוה, צרופה--  {ס}  מגן הוא, לכול החוסים בו.  {ר}
ב כב,לב כי מי־אל, מבלעדי יהוה;  {ס}  ומי צור, מבלעדי אלוהינו.  {ר}
ב כב,לג האל מעוזי, חיל;  {ס}  ויתר תמים, דרכי.  {ר}
ב כב,לד משווה רגליי, כאיילות;  {ס}  ועל במותיי, יעמידני.  {ר}
ב כב,לה מלמד ידיי, למלחמה;  {ס}  וניחת קשת־נחושה, זרועותיי.  {ר}
ב כב,לו ותיתן־לי, מגן ישעך; וענותך, תרבני.  {ס}  ב כב,לז תרחיב צעדי, תחתני; ולא מעדו, קרסוליי.  {ר}
ב כב,לח ארדפה אויביי, ואשמידם;  {ס}  ולא אשוב, עד־כלותם.  {ר}
ב כב,לט ואכלם ואמחצם, ולא יקומון;  {ס}  וייפלו, תחת רגליי.  {ר}
ב כב,מ ותזרני חיל, למלחמה;  {ס}  תכריע קמיי, תחתני.  {ר}
ב כב,מא ואויביי, תתה לי עורף; משנאיי, ואצמיתם.  {ס}  ב כב,מב ישעו, ואין מושיע; אל־יהוה, ולא ענם.  {ר}
ב כב,מג ואשחקם, כעפר־ארץ;  {ס}  כטיט־חוצות אדיקם, ארקעם.  {ר}
ב כב,מד ותפלטני, מריבי עמי; תשמרני לראש גויים,  {ס}  עם לא־ידעתי יעבדוני.  {ר}
ב כב,מה בני נכר, יתכחשו־לי; לשמוע אוזן, יישמעו לי.  {ס}  ב כב,מו בני נכר, ייבולו; ויחגרו, ממסגרותם.  {ר}
ב כב,מז חי־יהוה, וברוך צורי;  {ס}  וירום, אלוהי צור ישעי.  {ר}
ב כב,מח האל, הנותן נקמות לי;  {ס}  ומוריד עמים, תחתני.  {ר}
ב כב,מט ומוציאי, מאויביי; ומקמיי, תרוממני,  {ס}  מאיש חמסים, תצילני.  {ר}
ב כב,נ על־כן אודך יהוה, בגויים;  {ס}  ולשמך, אזמר.  {ר}
ב כב,נא מגדול, ישועות מלכו; ועושה־חסד למשיחו  {ס}  לדויד ולזרעו, עד־עולם.  {ר}
{ש}

ב כג,א ואלה דברי דויד, האחרונים:  נאום דויד בן־ישי, ונאום הגבר הוקם על--משיח אלוהי יעקוב, ונעים זמירות ישראל.  ב כג,ב רוח יהוה, דיבר־בי; ומילתו, על־לשוני.  ב כג,ג אמר אלוהי ישראל, לי דיבר צור ישראל:  מושל, באדם--צדיק, מושל יראת אלוהים.  ב כג,ד וכאור בוקר, יזרח־שמש; בוקר לא עבות, מנוגה ממטר דשא מארץ.  ב כג,ה כי־לא־כן ביתי, עם־אל:  כי ברית עולם שם לי, ערוכה בכול ושמורה--כי־כל־ישעי וכל־חפץ, כי־לא יצמיח.  ב כג,ו ובלייעל, כקוץ מונד כולהם:  כי־לא ביד, ייקחו.  ב כג,ז ואיש ייגע בהם, יימלא ברזל ועץ חנית; ובאש, שרוף יישרפו בשבת.  {פ}

ב כג,ח אלה שמות הגיבורים, אשר לדויד:  יושב בשבת תחכמוני ראש השלישי, הוא עדינו העצני--על־שמונה מאות חלל, בפעם אחת.  {ס}

ב כג,ט ואחריו אלעזר בן־דודו, בן־אחוחי; בשלושה הגיבורים עם־דויד, בחרפם בפלשתים נאספו־שם למלחמה, ויעלו, איש ישראל.  ב כג,י הוא קם ויך בפלשתים עד כי־יגעה ידו, ותדבק ידו אל־החרב, ויעש יהוה תשועה גדולה, ביום ההוא; והעם ישובו אחריו, אך־לפשט.  {ס}

ב כג,יא ואחריו שמה בן־אגא, הררי; וייאספו פלשתים לחיה, ותהי־שם חלקת השדה מלאה עדשים, והעם נס, מפני פלשתים.  ב כג,יב ויתייצב בתוך־החלקה ויצילהא, ויך את־פלשתים; ויעש יהוה, תשועה גדולה.  {ס}

ב כג,יג ויירדו שלושה מהשלושים ראש, ויבואו אל־קציר אל־דויד--אל־מערת, עדולם; וחית פלשתים, חונה בעמק רפאים.  ב כג,יד ודויד, אז במצודה; ומצב פלשתים, אז בית לחם.  ב כג,טו ויתאווה דויד, ויאמר:  מי ישקני מים, מבור בית־לחם אשר בשער.  {ס}

ב כג,טז ויבקעו שלושת הגיבורים במחנה פלשתים, וישאבו־מים מבור בית־לחם אשר בשער, וישאו, ויביאו אל־דויד; ולא אבה לשתותם, ויסך אותם ליהוה.  ב כג,יז ויאמר חלילה לי יהוה מעשותי זאת, הדם האנשים ההולכים בנפשותם, ולא אבה, לשתותם; אלה עשו, שלושת הגיבורים.  {ס}

ב כג,יח ואבישי אחי יואב בן־צרויה, הוא ראש השלושה, והוא עורר את־חניתו, על־שלוש מאות חלל; ולו־שם, בשלושה.  ב כג,יט מן־השלושה הכי נכבד, ויהי להם לשר; ועד־השלושה, לא־בא.  {ס}

ב כג,כ ובניהו בן־יהוידע בן־איש־חיל רב־פעלים, מקבצאל; הוא הכה, את שני אריאל מואב, והוא ירד והכה את־הארי בתוך הבור, ביום השלג.  ב כג,כא והוא־הכה את־איש מצרי איש מראה, וביד המצרי חנית, ויירד אליו, בשבט; ויגזול את־החנית מיד המצרי, ויהרגהו בחניתו.  ב כג,כב אלה עשה, בניהו בן־יהוידע; ולו־שם, בשלושה הגיבורים.  ב כג,כג מן־השלושים נכבד, ואל־השלושה לא־בא; וישימהו דויד,  {ר}
אל־משמעתו.  {ס}  ב כג,כד עשהאל אחי־יואב, בשלושים; אלחנן בן־דודו,  {ר}
בית לחם.  {ס}  ב כג,כה שמה, החרודי,  {ס}  אליקא,  {ר}
החרודי.  {ס}  ב כג,כו חלץ, הפלטי,  {ס}  עירא  {ר}
בן־עיקש,  {ס}  התקועי.  {ס}  ב כג,כז אביעזר,  {ר}
הענתותי,  {ס}  מבוניי, החושתי.  {ס}  ב כג,כח צלמון,  {ר}
האחוחי,  {ס}  מהריי, הנטופתי.  {ס}  ב כג,כט חלב בן־בענה,  {ר}
הנטופתי;  {ס}  איתיי, בן־ריביי, מגבעת, בני בנימין.  {ס}  ב כג,ל בניהו,  {ר}
פרעתוני,  {ס}  הידיי, מנחלי געש.  {ס}  ב כג,לא אבי־עלבון,  {ר}
הערבתי,  {ס}  עזמוות, הברחומי.  {ס}  ב כג,לב אליחבא,  {ר}
השעלבוני,  {ס}  בני ישן, יהונתן.  {ס}  ב כג,לג שמה,  {ר}
ההררי,  {ס}  אחיאם בן־שרר, האררי.  {ס}  ב כג,לד אליפלט  {ר}
בן־אחסביי, בן־המעכתי;  {ס}  אליעם בן־אחיתופל,  {ר}
הגילוני.  {ס}  ב כג,לה חצריי, הכרמלי,  {ס}  פעריי,  {ר}
הארבי.  {ס}  ב כג,לו יגאל בן־נתן מצובה,  {ס}  בני  {ר}
הגדי.  {ס}  ב כג,לז צלק, העמוני;  {ס}  נחריי,  {ר}
הבארותי--נושא, כלי יואב בן־צרויה.  {ס}  ב כג,לח עירא,  {ר}
היתרי,  {ס}  גרב, היתרי.  {ס}  ב כג,לט אורייה,  {ר}
החיתי--כול, שלושים ושבעה.  {פ}

ב כד,א ויוסף, אף־יהוה, לחרות, בישראל; ויסת את־דויד בהם לאמור, לך מנה את־ישראל ואת־יהודה.  ב כד,ב ויאמר המלך אל־יואב שר־החיל אשר־איתו, שוט־נא בכל־שבטי ישראל מדן ועד־באר שבע, ופקדו, את־העם; וידעתי, את מספר העם.  {ס}

ב כד,ג ויאמר יואב אל־המלך, ויוסף יהוה אלוהיך אל־העם כהם וכהם מאה פעמים, ועיני אדוני־המלך, רואות; ואדוני המלך, למה חפץ בדבר הזה.  ב כד,ד ויחזק דבר־המלך אל־יואב, ועל שרי החיל; וייצא יואב ושרי החיל, לפני המלך, לפקוד את־העם, את־ישראל.  ב כד,ה ויעברו, את־הירדן; ויחנו בערוער, ימין העיר אשר בתוך־הנחל הגד--ואל־יעזר.  ב כד,ו ויבואו, הגלעדה, ואל־ארץ תחתים, חודשי; ויבואו דנה יען, וסביב אל־צידון.  ב כד,ז ויבואו, מבצר־צור, וכל־ערי החיווי, והכנעני; וייצאו אל־נגב יהודה, באר שבע.  ב כד,ח וישוטו, בכל־הארץ; ויבואו מקצה תשעה חודשים, ועשרים יום--ירושלים.  ב כד,ט וייתן יואב את־מספר מפקד־העם, אל־המלך; ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש־חיל, שולף חרב, ואיש יהודה, חמש־מאות אלף איש.  ב כד,י ויך לב־דויד אותו, אחרי־כן ספר את־העם;  {פ}
 
ויאמר דויד אל־יהוה, חטאתי מאוד אשר עשיתי, ועתה יהוה העבר־נא את־עוון עבדך, כי נסכלתי מאוד.  ב כד,יא ויקם דויד, בבוקר;  {פ}
 
ודבר־יהוה, היה אל־גד הנביא, חוזה דויד, לאמור.  ב כד,יב הלוך ודיברת אל־דויד, כה אמר יהוה--שלוש, אנוכי נוטל עליך:  בחר־לך אחת־מהם, ואעשה־לך.  ב כד,יג ויבוא־גד אל־דויד, ויגד־לו; ויאמר לו התבוא לך שבע־שנים רעב בארצך אם־שלושה חודשים נוסך לפני־צריך והוא רודפך, ואם־היות שלושת ימים דבר בארצך--עתה דע וראה, מה־אשיב שולחי דבר.  {ס}

ב כד,יד ויאמר דויד אל־גד, צר־לי מאוד; ניפלה־נא ביד־יהוה כי־רבים רחמיו, וביד־אדם אל־אפולה.  ב כד,טו וייתן יהוה דבר בישראל, מהבוקר ועד־עת מועד; וימת מן־העם, מדן ועד־באר שבע, שבעים אלף, איש.  ב כד,טז וישלח ידו המלאך ירושלים, לשחתה, ויינחם יהוה אל־הרעה, ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך; ומלאך יהוה היה, עם־גורן הארוונה היבוסי.  {ס}

ב כד,יז ויאמר דויד אל־יהוה בראותו את־המלאך המכה בעם, ויאמר הנה אנוכי חטאתי ואנוכי העוויתי, ואלה הצאן, מה עשו:  תהי נא ידך בי, ובבית אבי.  {פ}

ב כד,יח ויבוא־גד אל־דויד, ביום ההוא; ויאמר לו, עלה הקם ליהוה מזבח, בגורן, ארוונה היבוסי.  ב כד,יט ויעל דויד כדבר־גד, כאשר ציווה יהוה.  ב כד,כ וישקף ארוונה, וירא את־המלך ואת־עבדיו, עוברים, עליו; וייצא ארוונה, וישתחו למלך אפיו ארצה.  ב כד,כא ויאמר ארוונה, מדוע בא אדוני־המלך אל־עבדו; ויאמר דויד לקנות מעימך את־הגורן, לבנות מזבח ליהוה, ותיעצר המגפה, מעל העם.  ב כד,כב ויאמר ארוונה אל־דויד, ייקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו; ראה הבקר לעולה, והמוריגים וכלי הבקר לעצים.  ב כד,כג הכול, נתן ארוונה המלך--למלך;  {ס}  ויאמר ארוונה אל־המלך, יהוה אלוהיך ירצך.  ב כד,כד ויאמר המלך אל־ארוונה, לא כי־קנה אקנה מאותך במחיר, ולא אעלה ליהוה אלוהיי, עולות חינם; וייקן דויד את־הגורן ואת־הבקר, בכסף שקלים חמישים.  ב כד,כה וייבן שם דויד מזבח ליהוה, ויעל עולות ושלמים; וייעתר יהוה לארץ, ותיעצר המגפה מעל ישראל.  {ש}