משנה תורה - ספר נזקים - הלכות רוצח ושמירת נפש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ג

א  המכה את חברו בזדון באבן או בעץ, והמיתו--אומדין דבר שהכהו בו, ומקום שהכהו עליו, אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה, או אינו ראוי:  שנאמר "באבן יד אשר ימות בה הכהו . . . או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו" (במדבר לה,יז-יח), עד שיהיה בו כדי להמית.  ואינו דומה מכהו על ליבו למכהו על ירכו; [ב] הואיל ונאמר "אשר ימות בה" (במדבר לה,יז; במדבר לה,כג), מכאן שאומדין מקום המכה.

ב  כשם שאומדין החפץ שהכה בו ומקום המכה, כך אומדין כוח ההכיה--שנאמר "באבן יד" (במדבר לה,יז), מכאן שמשערין את היד:  אינו דומה זורק אבן בחברו בריחוק שתי אמות לזורק בו בריחוק עשר, שבריחוק עשר יהיה כוחה יתר; ואינו דומה זורק בריחוק עשר לזורק בריחוק מאה אמה, שבריחוק המקום ביותר יתמעט כוח ההכיה.

ג  וכן משערין המכה עצמה; ומשערין כוח ההורג, וכוח הנהרג--אם הוא גדול או קטן, או חזק או חלש, או בריא או חולה, וכן כל כיוצא בזה:  שנאמר "אשר ימות בה" (במדבר לה,יז; במדבר לה,כג)--מיתתו של זה, משערין כל סיבותיה.

ד  כלי ברזל, לא נתנה לו תורה שיעור--שנאמר "ואם בכלי ברזל הכהו וימות, רוצח הוא" (במדבר לה,טז), ואפילו במחט:  והוא, שיהיה לו חוד כמו מחט או שפוד או סכין וכיוצא בהן; אבל אם הכהו בעשת של ברזל וכיוצא בה, אומדין אותה כמו שאומדין האבן או העץ.

ה  המכה את חברו בלא כלי והמיתו, כגון שהכהו בידו או ברגלו או נגפו בראשו והמיתו--משערין כוח המכה, וכוח הנהרג, ומקום המכה:  אינו דומה דוחף חברו באצבעו, לבועט בו ברגלו בכל כוחו; ואינו דומה מכהו על ליבו, למכהו על מותניו; ואינו דומה חלש המכה את הבריא החזק, לבריא חזק המכה חלש או חולה.

ו  ומניין שמשערין בכל אלו, שנאמר "או באיבה הכהו בידו, וימות--מות יומת המכה" (במדבר לה,כא):  אף על פי שנאמר "בידו", הצריך הכתוב להיות ההכיה "באיבה"--מכלל שמשערין את כוח ההכיה.

ז  וכן הדוחף את חברו מראש הגג, ונפל ומת--משערין גובה המקום שהפילו מעליו, וכוח הנדחף:  שאינו דומה בן יומו שנפל לגדול שנפל.  ומניין שמשערין גובה המקום, שנאמר "ואם בשנאה, יהדופנו" (במדבר לה,כ).  וייראה לי שכל מקום שאין בגובהו עשרה טפחים--אין בו כדי להמית, כדרך שאמרו בבור לעניין בהמה.

ח  אחד המכה את חברו באבן או בעץ, או שהכהו בגוש של אדמה או בגוש של מלח וגופרית, או בסל מלא עפר או צרורות, ואפילו בפלח של דבילה:  שנאמר "אשר ימות בה" (במדבר לה,יז; במדבר לה,כג)--כל שהוא ראוי להמית, והכובד הוא שממית.

ט  הדוחף את חברו לתוך המים או לתוך האש, אומדין אותו--אם יכול לעלות משם, פטור ממיתת בית דין; ואם אינו יכול לעלות, חייב.  וכן אם כבש עליו בתוך הים או בתוך האש, עד שלא נשאר בו כוח לעלות ומת--חייב, אף על פי שאינו הוא הדוחף בתחילה.

י  והוא הדין למניח ידו על פי חברו וחוטמו עד שהניחו מפרפר ואינו יכול לחיות, או שכפתו והניחו בצינה או בחמה עד שמת, או שבנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח, או שהכניסו למערה ובית ועישן עליו עד שמת, או שהכניסו לבית של שיש והדליק עליו נר עד שהמיתו ההבל--בכל אלו נהרג עליו, שזה כמי שחנקו בידו.

יא  [י] אבל הכופת את חברו והניחו ברעב עד שמת, או שכפתו והניחו במקום שסוף הצינה או החמה לבוא לשם, ובאה והמיתתו, או שכפה עליו גיגית, או שפרע עליו את המעזיבה, או שהשיך בו את הנחש, ואין צריך לומר אם שיסה בו כלב או נחש--בכל אלו אין בית דין ממיתין אותו, והרי הוא רוצח; ודורש דמים, דורש ממנו דם.

יב  [יא] וכן הדוחף חברו לבור, והיה שם סולם בבור שיכול לעלות עליו, או שזרק בו חץ, והיה תריס בידו להגן עליו, ובא אחר וסילק את הסולם והסיר את התריס--שניהן אינן נהרגין בבית דין.  אפילו היה הדוחף עצמו, הוא שחזר וסילק את הסולם--פטור ממיתת בית דין; ונדרש ממנו דם.

יג  [יב] הזורק צרור בכותל, וחזרה האבן לאחוריה והרגה--חייב מיתת בית דין, שמכוחו היא באה.  וכל אלו שמשחקין בכדור שהתרו בהן והרגו--בתוך ארבע אמות, פטורין; חוץ לארבע אמות, אפילו לסוף מאה אמה--חייבין:  והוא, שיש בה כדי להמית כמו שביארנו.  [יג] זרק אבן למעלה, והלכה לצדדין והרגה--חייב.

יד  הכופת את חברו, והניחו במקום שאינו יכול לברוח, והציף עליו מים, ומת--הרי זה נהרג עליו:  והוא, שימות מכוח ראשון הבא ממעשיו.

משנה תורה - ספר נזקים - הלכות רוצח ושמירת נפש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג