משנה תורה - ספר נזקים - הלכות רוצח ושמירת נפש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א

א  כל הורג נפש אדם מישראל--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תרצח" (שמות כ,יב; דברים ה,טז).  ואם רצח בזדון בפני עדים--מיתתו בסיף, שנאמר "נקום, יינקם" (שמות כא,כ):  מפי השמועה למדו שזו מיתת סיף; בין שהרג את חברו בברזל, בין ששרפו באש--מיתתו בסיף.

ב  מצוה ביד גואל הדם, שנאמר "גואל הדם, הוא ימית את הרוצח" (במדבר לה,יט); וכל הראוי לירושה, הוא גואל הדם.  לא רצה גואל הדם, או שלא היה יכול להמיתו, או שאין לו גואל דם--בית דין ממיתין את הרוצח בסיף.

ג  האב שהרג את בנו--אם היה לנהרג בן--הרי זה הורג אבי אביו, מפני שהוא גואל; ואם אין לו בן--אין אחד מן האחין נעשה גואל הדם להמית את אביו, אלא בית דין ממיתין אותו.  ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאילת הדם.

ד  ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח, ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפוטרו:  שאין נפשו של זה הנהרג קניין גואל הדם, אלא קניין הקדוש ברוך הוא--שנאמר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר לה,לא).  ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר "ולא תחניפו את הארץ . . . כי הדם, הוא יחניף את הארץ" (במדבר לה,לג).

ה  רוצח שהרג בזדון--אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו, עד שיבואו לבית דין וידינוהו למיתה:  שנאמר "ולא ימות הרוצח, עד עומדו לפני העדה למשפט" (במדבר לה,יב).  והוא הדין לכל מחוייבי מיתת בית דין שעברו ועשו, שאין ממיתין אותן עד שייגמר דינם בבית דין.

ו  במה דברים אמורים, בשעבר ועשה העוון שחייב עליו מיתת בית דין; אבל הרודף אחר חברו להורגו, אפילו היה הרודף קטן--הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף.

ז  כיצד:  אם הזהירוהו, והרי הוא רודף אחריו--אף על פי שלא קיבל עליו התראה, כיון שעדיין הוא רודף--הרי זה נהרג.  ואם יכולים להצילו באבר מאברי הרודף--כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסיף, ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו--עושין.  ואם אינן יכולין לכוון, ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף--הרי אלו הורגין אותו, ואף על פי שעדיין לא הרג:  שנאמר "וקצותה, את כפה:  לא תחוס, עינך" (דברים כה,יב).

ח  אחד מבושיו, ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות, אחד האיש שאחז את האישה--עניין הכתוב שכל החושב להכות חברו הכיה הממיתה אותו, מצילין את הנרדף בכפו של רודף; ואם אינן יכולין--מצילין אותו אף בנפשו, שנאמר "לא תחוס, עינך" (דברים כה,יב):  [ט] הרי זו מצות לא תעשה, שלא לחוס על נפש הרודף.

ט  לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד--מותר לחתוך העובר במעיה, בין בסם בין ביד:  מפני שהוא כרודף אחריה להורגה.  ואם משהוציא ראשו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזה הוא טבעו של עולם.

י  אחד הרודף אחר חברו להורגו, או רודף אחר נערה מאורסה לאונסה--שנאמר "כי כאשר יקום איש על ריעהו, ורצחו נפש--כן, הדבר הזה" (דברים כב,כו).  והרי הוא אומר "צעקה, הנערה המאורשה, ואין מושיע, לה" (דברים כב,כז); הא יש לה מושיע--מושיעה בכל דבר שהוא יכול להושיעה, ואפילו בהריגת הרודף.

יא  והוא הדין לשאר כל העריות, חוץ מן הבהמה; אבל הזכור, מצילין אותו בנפש הרודף כשאר עריות.  אבל הרודף אחר הבהמה לרבעה, או שרדף לעשות מלאכה בשבת, או לעבוד עבודה זרה--אף על פי שהשבת ועבודה זרה עיקרי הדת--אין ממיתין אותו עד שיעשה, ויביאוהו לבית דין, וידינוהו, וימות.

יב  רדף אחר ערווה, ותפסה ושכב והערה--אף על פי שלא גמר ביאתו, אין ממיתין אותו עד עומדו בדין.  רדף אחר ערווה, והיו אחרים רודפין אחריו להצילה, ואמרה להם הניחוהו, כדי שלא יהרגני--אין שומעין לה, אלא מבהילין אותו ומונעין אותו מלבעול באבריו; ואם אינן יכולין למונעו באבריו, אפילו בנפשו כמו שביארנו.

יג  כל היכול להציל באבר מאבריו, ולא טרח בכך, אלא הציל בנפשו של רודף, והרגו--הרי זה שופך דמים, וחייב מיתה; אבל אין בית דין ממיתין אותו.

יד  כל היכול להציל, ולא הציל--עובר על "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז).  וכן הרואה את חברו טובע בים, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו, או שישכור אחרים להצילו, ולא הציל, או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו, ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה בליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו--העושה אותם עובר על "לא תעמוד על דם ריעך".

טו  הרואה רודף אחר חברו להורגו, או אחר ערווה לבועלה, ויכול להציל, ולא הציל--הרי זה ביטל מצות עשה, שהיא "וקצותה, את כפה" (דברים כה,יב); ועבר על שני לאוין, על "לא תחוס, עינך" (שם) ועל "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז).  [טז] אף על פי שאין לוקין על לאוין אלו, מפני שאין בהן מעשה, חמורים הם:  שכל המאבד נפש אחת מישראל, כאילו איבד כל העולם כולו; וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים כל העולם כולו.

משנה תורה - ספר נזקים - הלכות רוצח ושמירת נפש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג