משנה תורה -
ספר נזקים -
הלכות נזקי ממון - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
א המדליק בתוך שדה חברו, ועברה הדליקה--חייב לשלם נזק שלם, שנאמר "כי תצא אש . . . שלם ישלם, המבעיר את הבעירה" (שמות כב,ה). והבעירה מאבות נזקים היא.
ב הדליק בתוך רשותו--צריך להרחיק מסוף המצר, כדי שלא תעבור הדליקה לשדה חברו. וכמה שיעור ההרחקה, הכול לפי גובהה של דליקה. ואם לא הרחיק כראוי, ועברה האש והזיקה--חייב לשלם נזק שלם; הרחיק כראוי, ועברה והזיקה--פטור, שזו מכה בידי שמיים היא.
ג וכן אם עברה נהר או שלולית שיש בהן מים, ורוחבן שמונה אמות--פטור. [ג] עברה גדר--אומדין גובה הגדר, וגובה הדליקה, והעצים או הקוצים המצויין שם: אם אינה ראויה לעבור, פטור; ואם ראויה לעבור, חייב.
ד במה דברים אמורים, באש הקודחת. אבל אם היה לה להב גדול, העולה ונכפף מגובה עליית הלהב, והיו העצים מצויין שם--אין לה אומד; אלא אפילו עברה אלף אמה, חייב.
ה [ד] נפלה דליקה בחצרו, ונפל גדר שלא מחמת הדליקה, ועברה והדליקה בחצר אחרת--אם היה יכול לגדור הגדר שנפל, ולא גדרו--חייב. למה הדבר דומה: לשורו שיצא והזיק--שהיה לו לשומרו, ולא שמרו.
ו [ה] השולח את הבעירה ביד חירש שוטה וקטן--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים. במה דברים אמורים, שמסר להן גחלת וליבוה, שדרך הגחלת להיכבות מאליה, קודם שתעבור ותדליק. אבל אם מסר להן שלהבת--חייב, שהרי מעשיו גרמו.
ז [ו] שלח את הבעירה ביד פיקח--זה הפיקח שהבעיר חייב לשלם, והשולח פטור. וכן אם הניח שומר לשמור הבעירה, השומר חייב.
ח [ז] אחד הביא את האור, ואחד הביא את העצים--המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים, ואחד הביא את האור--המביא את האור חייב. בא אחר וליבה, המלבה חייב. ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד, הרי כולן פטורין; ליבה, וליבתו הרוח--חייב: שהרי הוא גרם; וכל הגורם להזיק, משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין.
ט [ח] אש שיצאה ואכלה עצים או אבנים או עפר--חייב לשלם, שנאמר "ומצאה קוצים . . . או השדה" (שמות כב,ה). אכלה גדיש וכיוצא בו, והיו כלים טמונים בתוך הגדיש--אם היו כגון מוריגים וכלי בקר וכיוצא בהן מדברים שדרך אנשי השדה לטמון אותן בגדיש, חייב לשלם; היו בגדים וכלי זכוכית וכיוצא בהן, פטור על הכלים.
י [ט] במה דברים אמורים, במדליק בתוך שדה חברו. אבל במדליק בתוך שלו, ועברה לשדה חברו--פטור על הכלים הטמונים בגדיש; אבל משלם הוא שיעור מקום הכלים, ורואין אותו כאילו הוא מלא גדיש של חיטים או של שעורים.
יא [י] המדליק בתוך שדה חברו, ויצאת האש ונאכל הגדיש, והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו, ונשרף עימו--חייב, שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש. היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו, ונשרף עימו--פטור.
יב [יא] המשאיל מקום לחברו, והגדיש בו, והטמין כלים, והדליק המשאיל ושרף הגדיש--אינו משלם אלא דמי גדיש בלבד. השאילו מקום להגדיש חיטים, והגדיש שעורים, או להגדיש שעורים, והגדיש חיטים, או שהגדיש חיטים, וחיפן בשעורים, או שהגדיש שעורים, וחיפן בחיטים--אינו משלם אלא דמי שעורים בלבד.
יג [יב] המדליק את הבירה של חברו--משלם כל מה שבתוכה, שכן דרך בני אדם להניח כל כליהם וכל חפציהם בבתים. וכל שיטעון בעל הבית--הרי זה נשבע בנקיטת חפץ, ונוטל; ושבועה זו, מדברי סופרים כמו שיתבאר: ובלבד שיטעון דברים שהוא אמוד בהן, או שהוא אמוד להיות אותן הדברים שטען פיקדון אצלו.
יד [יג] גמל שהוא טעון פשתן, ועובר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות, ודלקה בנרו של חנווני, והדליק את כל הבירה--בעל הגמל חייב, מפני שהרבה במשאוי: בין שעמדה הבהמה, בין שלא עמדה. הניח החנווני נרו מבחוץ--החנווני חייב אף בדמי פשתן, מפני שהניח נרו מבחוץ: ואפילו נר חנוכה, היה לו לישב ולשמור.
טו [יד] הכופף קמתו של חברו לפני האש, עד שתדלק--אם אין האש מגעת לה, אלא ברוח שאינה מצויה--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים. והטומן קמתו של חברו בעפר או בתבן, ועברה האש ואכלה אותה--הרי זה הטומן פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים: מפני שהמדליק את האש פטור על הטמון.
טז [טו] אש שעברה והזיקה את האדם, וחבלה בו--הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו ובריפוייו ובצערו ובבושתו, כאילו הזיקו בידו: שאף על פי שאישו ממונו הוא, הרי הוא כמי שהזיק בחיציו. אבל אם הזיקה בהמתו או בורו את האדם, אינו חייב אלא בנזק בלבד כמו שביארנו.
יז [טז] כל תולדות האש, הרי הן כאש. כיצד: הניח אבן או סכין או משא בראש גגו, ונפלו ברוח מצויה והזיקו--חייב לשלם נזק שלם: שכל אלו וכיוצא בהן, תולדות הבעירה הן. ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו, פטור.
משנה תורה -
ספר נזקים -
הלכות נזקי ממון - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד