משנה תורה -
ספר נזקים -
הלכות נזקי ממון - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
א כמה הוא הכופר: כמו שיראו הדיינין שהוא דמי הנהרג--הכול לפי שווייו של נהרג, שנאמר "ככול אשר יושת עליו" (שמות כא,ל). וכופר העבדים בין גדולים בין קטנים, זכרים או נקבות--שהוא הקנס הקצוב בתורה, שלושים סלע כסף יפה, בין שהיה העבד שווה מאה מנה, בין שאינו שווה אלא דינר. וכל המעוכב גט שיחרור--אין לו קנס, הואיל ואין לו אדון: שהרי יצא לחירות.
ב למי נותנין הכופר, ליורשי הנהרג. ואם המית אישה--הכופר ליורשיה מאביה, ואינו לבעל. המית מי שחצייו עבד, וחצייו בן חורין--נותן חצי הקנס לרבו; והחצי, ראוי ליתן ואין לו מי ייקחנו.
ג שור שנגח את האישה, ויצאו ילדיה--אף על פי שהוא מועד ליגח, הבעלים פטורין מדמי ולדות: שלא חייבה תורה בדמי ולדות, אלא לאדם. [ד] נגח שפחה, ויצאו ילדיה--משלם דמי ולדות, שזה כמי שנגח חמור מעוברת; ואם היה תם, משלם חצי דמי ולדות מגופו.
ד [ה] כיצד שמין אותן: אומדין כמה הייתה שווה שפחה זו כשהייתה מעוברת, וכמה היא שווה עתה; ונותן לבעליה הפחת, או חצייו. ואם המית את השפחה, משלם הכופר הקצוב בתורה בלבד כמו שביארנו.
ה [ו] שור שנתכוון לבהמה, ונגח את האדם--אף על פי שאם המיתו, פטור כמו שביארנו--אם חבל בו, חייב בנזק: ואם תם הוא, משלם חצי נזק מגופו; ואם מועד, נזק שלם.
ו [ז] שור תם שהמית והזיק--דנין אותו דיני נפשות, ואין דנין אותו דיני ממונות. ומועד שהמית והזיק--דנין אותו דיני ממונות, וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות.
ז קדמו ודנוהו דיני נפשות תחילה, חוזרין ודנין אותו דיני ממונות. [ח] ומהיכן משתלם, מן השבח שהשביח ברדייתו אחר שנגמר דינו--כיון שנגמר דינו לסקילה, אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו. דנוהו דיני נפשות, וברח--אין דנין אותו דיני ממונות.
ח [ט] שור שהמית את האדם, והקדישו בעליו--אינו קדוש. וכן אם הפקירו, אינו מופקר; מכרו, אינו מכור; החזירו שומר לבעליו, אינה חזרה. שחטו, בשרו אסור בהניה.
ט במה דברים אמורים, אחר שנגמר דינו לסקילה. אבל עד שלא נגמר דינו לסקילה--אם הקדישו בעליו, הרי זה קדוש; ואם הפקירו, הרי זה מופקר; ואם מכרו, מכור; החזירו שומר לבעליו, הרי זה מוחזר. ואם קדם ושחטו, הרי זה מותר באכילה.
י שור שלא נגמר דינו, שנתערב בשוורים אחרים--כולן פטורין: לפי שאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור, כדין האדם. נגמר דינו, ואחר כך נתערב באחרים--אפילו באלף, כולן נסקלין ונקברין; והן אסורין בהניה, כדין כל בהמה הנסקלת.
יא פרה מעוברת שהמיתה את האדם, וכן כל בהמה מעוברת שנעברה בה עבירה--הרי עוברה כמוה, היא ועוברה נגחה, היא ועוברה נרבעה. [יב] נגחה והמיתה, ואחר כך נתעברה--אם עד שלא נגמר דינה נתעברה, וילדה קודם גמר דין--ולדה מותר. ואם ילדה אחר גמר דין--ולדה אסור, שהעובר כירך אימו הוא. ואם נתערב ולד זה באחרים--כונסין את כולן לכיפה, עד שימותו שם.
יב [יג] שור הנסקל שהוזמו עדיו, כל הקודם בו זכה: שהרי משנגמר דינו, הפקירוהו בעליו. ואם העידו שבעליו רבעוהו, והזים את העדים--הרי השור לבעליו, והקודם ומשכו לא זכה בו: שכיון שהבעל יודע בעצמו שלא חטא ושאלו עדי שקר, והרי הוא מייחל להזימם--לא הפקיר.
משנה תורה -
ספר נזקים -
הלכות נזקי ממון - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד