משנה תורה - ספר עבודה - הלכות פסולי המוקדשין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט

הלכות פסולי המוקדשין פרק טו

א  כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם, בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות ציבור--כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:  חוץ מן החטאת והפסח--שאם נעשו במחשבת שינוי השם, פסולין.  ואחד המשנה שם הזבח בשעת שחיטה, או בשעת קבלה, או בשעת הולכה, או בזריקה, כמו שביארנו.

ב  כיצד לא עלו לבעלים לשם חובה:  כגון ששחט עולה לשם שלמים, לא עלת לבעלים--לא משום עולה שהם חייבין בה ולא משום שלמים, אלא חייבין להביא זבח אחר.  וכן אם שחט עולת ראובן לשם שמעון--לא עלת לא לראובן, ולא לשמעון.

ג  במה דברים אמורים, בשעקר שם הזבח בזדון; אבל אם טעה ודימה שזו העולה שלמים היא, ועשה כל עבודותיה לשם שלמים--עלת לבעלים לשם חובה.  וכן החטאת והפסח שעשה אותן במחשבת שינוי השם בטעות, כשרים--שעקירה בטעות, אינה עקירה.

ד  וכן עולת העוף שמלקה או שמיצה דמה במחשבת שינוי השם--כשרה, ולא עלת לבעלים; וחטאת העוף, פסולה.  [ב] וכן כל המנחות שנעשו במחשבת שינוי השם--כשרות, ולא עלו לבעלים:  חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות--שאם חישב באחת מארבע עבודות שלהן מחשבת שינוי השם, פסולות.

ה  שינוי השם במנחה כיצד--כגון שקמץ מנחת נדבה לשם מנחת חוטא, או מרחשת לשם מחבת, או מחבת לשם מרחשת, וכן כל כיוצא בזה.

ו  [ג] אסור לחשב בקודשים מחשבה שאינה נכונה, כמו שיתבאר; לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו, או מנחה שקמצה שלא לשמה, בין בזדון, בין בשגגה--חייב להשלים שאר עבודות לשמן:  אפילו שחט וקיבל והוליך במחשבת שינוי השם, חייב לזרוק במחשבה נכונה.

ז  ומפני מה נשתנה דין החטאת והפסח מכל הזבחים, ודין מנחת חוטא ומנחת הקנאות מכל המנחות--מפני שעיין עליהם הכתוב:  הרי הוא אומר בחטאת "ושחט אותה, לחטאת" (ויקרא ד,לג), שתהיה שחיטה לשם חטאת; וכן שאר עבודותיה לשמה.  ונאמר "על חטאתו" (ויקרא ד,כח; ויקרא ד,לה), שתיעשה לשם אותו החטא.  ונאמר "וכיפר עליו" (ויקרא ד,לה), שתהיה לשם בעליה.

ח  ונאמר בפסח "ועשית פסח, לה'" (דברים טז,א), שתהיה כל עשייתו לשם פסח, ונאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב,כז), שתהיה זביחתו לשם פסח; הא אם שינה שמו, או שם בעליו--פסול.  ובמנחת חוטא הוא אומר "כי חטאת, היא" (ויקרא ה,יא), ובמנחת סוטה נאמר "כי מנחת קנאות היא" (ראה במדבר ה,טו; במדבר ה,יח)--שיהיו כל מעשיהן לשמן.

ט  [ד] חטאת ששחטה לשם זבח אחר--כגון ששחטה לשם עולה, או לשם אשם, או לשם שלמים--פסולה, כמו שביארנו; אבל אם שחטה לשם חולין--הרי זו כשרה, ולא עלת לבעלים:  [ה] מפי השמועה למדו שהקודשים מחללין קודשים, ואין החולין מחללין קודשים.

י  [ו] שחטה לשם חטא אחר--כגון שבאה על אכילת חלב, ושחטה על אכילת דם--פסולה.  [ז] שחטה לשם אדם אחר שהוא מחוייב חטאת, אפילו חטאת שאינה קבועה--הרי זו פסולה.  [ח] אבל אם שחטה לשם אחר שהוא מחוייב עולה--הרי זו כשרה, ולא עלת לבעלים:  שנאמר "וכיפר עליו" (ויקרא ד,לא; ויקרא ד,לה)--עליו, ולא על חברו שהוא מחוייב חטאת כמותו.  [ט] שחטה לשם מת--כשרה, ולא עלת לבעלים:  שאין כפרה למתים.

יא  שחטה לשם מי שאינו מחוייב קרבן כלל--לא חטאת, ולא עולה, ולא שאר קרבנות--הרי זו פסולה:  שמא מחוייב הוא, ואינו יודע.

יב  [י] שחטה לשמה, וחישב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה--הרי זו פסולה:  לפי שמחשבין מעבודה לעבודה; וזאת המחשבה שחישב בשעת שחיטה, כאילו חישבה בשעת זריקה--ולפיכך פסולה.

יג  [יא] הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם--בין ששינה שמו לשם זבח אחר, בין ששינהו לשם חולין--פסול, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב,כז).  במה דברים אמורים, ששחטו בזמנו שהוא יום ארבעה עשר בניסן--אפילו שחטו בשחרית במחשבת שינוי השם, פסול.  אבל אם שחטו בלא זמנו--במחשבת שלא לשמו, כשר; שלא לשם בעליו--נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו, ופסול.

יד  [יב] פסח ששחטו לשמו בארבעה עשר קודם חצות--פסול, לפי שאינו זמנו.  עברה שנתו, ושחטו בזמנו לשם פסח, וכן השוחט שאר זבחים לשם פסח, אפילו שחטן אחר חצות--הרי אלו כשרים, ולא עלו לבעלים לשם חובה.

טו  [יג] תודה ששחטה לשם שלמים, עלת לבעלים; ושלמים ששחטן לשם תודה, לא עלו לבעלים:  לפי שהתודה נקראת שלמים, ושלמים לא נקראו תודה.

טז  [יד] עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן כלל, לא עלת לבעלים:  שהרי שחטה שלא לשם בעליה; ואף על פי שזה ששחטה לשמו אינו מחוייב כלום בעניינו, אי אפשר שלא יהיה חייב כפרה לשמיים--שאין לך אדם מישראל שלא עבר מעולם על מצות עשה.

יז  [טו] עולה הבאה לאחר מיתה, שעשיה שלא לשם בעליה--עלת לבעלים לשם חובה, שאין בעלים לאחר מיתה.

יח  [טז] שני כבשי עצרת ששחטן לשם אילים, לא עלו לציבור לשם חובה; ואם דימה שהן אילים, ושחטן לשם אילים--עלו להן, מפני שהיא עקירה בטעות.

יט  [יז] אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא נתן מדמו על גבי בוהנות--טעון נסכים:  שאם יקרב בלא נסכים, נמצא כמקריב נדבה; ואין האשם בא נדבה.

כ  [יח] כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו--לא יביא מנחת נסכים שלו שני עשרונים, אלא עישרון אחד כשאר הנדבות:  שהרי לא עלה לשם חובתו.  וכן תמיד ששחטו שלא לשמו, לא יעלה עימו שני גזרי עצים כשאר התמידים--שהרי לא עלה לחובת התמיד, אלא הרי הוא ככל הנדבות.

כא  [יט] שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן--הדם ייזרק והבשר ייאכל, אף על פי שלא עלו לציבור לשם חובה.  ואם הייתה שבת, לא יזרוק; ואם זרק, הורצה להקטיר אימורין לערב.

כב  [כ] וכן שלמי נזיר ששחטן שלא לשמן--אף על פי שלא עלו לבעלים, הרי הן נאכלין ליום ולילה; ואין טעונין לחם.  וכן אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן--אף על פי שלא עלו לבעלים, הרי הן נאכלין.

משנה תורה - ספר עבודה - הלכות פסולי המוקדשין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט