משנה תורה - ספר זרעים - הלכות שמיטה ויובל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

הלכות שמיטה ויובל פרק ה

א  פירות שביעית ניתנו לאכילה, ולשתייה, ולסיכה, ולהדלקת הנר, ולצביעה; מפי השמועה למדו "תהיה" (ויקרא כה,ז), אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע.

ב  לאכילה ולשתייה כיצד:  לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני.  [ג] ולא ישנה פירות מברייתן, כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר--דבר שדרכו לאכול חי, לא יאכל אותו מבושל; ודבר שדרכו להיאכל מבושל, אין אוכלין אותו חי.  לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה.

ג  אינו מיטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעיפשה, כדרך שאינו אוכל בתרומה ובמעשר.  [ד] ואין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה, שלא יביאנו לידי פסול; ואם בישל מעט ואכלו מיד--מותר, שהרי לא הניחו כדי לבוא לידי פסול.

ד  [ה] פירות המיוחדין למאכל אדם, אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות; הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה, ואכלה--אין מחייבין אותו להחזירה, שנאמר "ולבהמתך--ולחיה . . ." (ויקרא כה,ז).

ה  [ו] לסיכה כיצד:  לסוך דבר שדרכו לסוך; לא יסוך יין ושמן, אבל סך הוא את השמן.  ולא יפטם את השמן.  ולא יסוך במרחץ; אבל סך הוא מבחוץ, ונכנס.  [ז] ושמן של שביעית--אין חוסמין בו תנור וכיריים, ואין סכין בו מנעל וסנדל.  ואין סכין אותו בידיים טמאות; נפל על בשרו, משפשפו בידיים טמאות.  ולא יסוך רגלו בתוך המנעל, אבל סך הוא רגלו ולובש המנעל.  וסך גופו ומתעגל על גבי קטבוליה.

ו  [ח] להדלקת הנר כיצד:  שמדליק את הנר בשמן שביעית עצמו; מכרו ולקח בו שמן אחר, או שהחליף שמן בשמן--שניהם אסורים בהדלקה, שאין מדליקין בדמי שביעית.  ולא ייתן השמן לתוך המדורה, אלא מדליקו בנר.

ז  [ט] לצביעה כיצד:  דברים שדרכן לצבוע בהן--אף על פי שהן מאכלי אדם, צובעין בהן לאדם; אבל לא צובעין לבהמה מפירות שביעית, אפילו מאוכלי בהמה--שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה.  [י] מיני כבסים כגון בורית ואהל--קדושת שביעית חלה עליהן, ומכבסין בהן:  שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם" (ויקרא כה,ו)--"לכם", לכל צורכיכם.

ח  אבל אין מכבסין בפירות שביעית, ואין עושין מלוגמה--שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה" (ויקרא כה,ו):  לא למלוגמה, ולא לזילוף, ולא להקיא, ולא למשרה, ולא לכביסה.

ט  [יא] כלל גדול אמרו בפירות שביעית:  כל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חיטים ותאנים וענבים וכיוצא בהן--אין עושין ממנו מלוגמה או רטייה וכיוצא בהן ואפילו לאדם, שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה" (ויקרא כה,ו), כל שהוא מיוחד לכם, יהיה לאוכלה ולא לרפואה; וכל שאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצין ודרדרין הרכים--עושין מהן מלוגמה לאדם, אבל לא לבהמה.

י  וכל שאינו מיוחד לא לאדם ולא לבהמה, כגון הסיאה והאיזוב והקורנית--הרי הוא תלוי במחשבתו:  חישב עליו לעצים, הרי הוא כעצים; חישב עליו לאכילה, הרי הוא כפירות; חישב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה--נותנין עליו חומרי מאכל אדם, שאין עושין מהן מלוגמה, וחומרי מאכל בהמה, שאין שולקין אותן.

יא  [יב] מותר למכור אוכלי אדם ואוכלי בהמה, וליקח בהם אוכלי אדם.  אבל אין מוכרין אוכלי בהמה, ליקח בהם אוכלי בהמה אחרת, ואין צריך לומר שאין מוכרין אוכלי אדם, ליקח בהם אוכלי בהמה; ואם לקח בהן, או החליף אוכלי אדם באוכלי בהמה--הרי הן כאוכלי אדם, שאין עושין מהן מלוגמה לאדם.

יב  [יג] פירות שביעית--אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ, ואפילו לסוריה.  ואין מאכילין אותן לגוי, ולא לשכיר; ואם היה שכיר שבת, או שכיר שנה, או שכיר חודש, או שקצץ מזונותיו עליו--הרי הוא כאנשי ביתו, ומאכילין אותו.  ומאכילין את האכסניה פירות שביעית.  [יד] ואין בית דין פוסקין לאישה פירות שביעית, מפני שזה כמשלם חוב מפירות שביעית; אבל ניזונת היא משל בעלה.

יג  [טו] אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר--שנאמר "תאכלו, את תבואתה" (ויקרא כה,יב), אינה נאכלת עד שתיעשה תבואה; אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהם פגין, כדרך שאוכל בשאר שני שבוע.  ולא יכנוס לאכול בתוך ביתו, עד שיגיעו לעונת המעשרות.

יד  [טז] ומאימתיי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית:  הפגין של תאנים--משיזריחו, אוכל בהן פיתו בשדה; וכן כל כיוצא בהן.  והבוסר--משיוציא מים, אוכלו בשדה; וכן כל כיוצא בו.  הזיתים--משיכניסו סאה של זיתים רביעית שמן, פוצע ואוכל בשדה; הכניסו חצי לוג, כותש וסך בשדה; הכניסו שליש--מותר להכניס לביתו, שהרי הגיעו לעונת המעשרות.

טו  [יז] מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית, קודם שיהיה פרי.  אבל משיתחיל לעשות פרי--לא יקוץ אותו, שהרי מפסיד האוכל, ונאמר "והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה" (ויקרא כה,ו), לא להפסד.  ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות, מותר לקוץ אותו--שהרי הוציא פירותיו, ובטל דין שביעית ממנו.

טז  [יח] ומאימתיי אין קוצצין האילן בשביעית--החרובין משישלשלו, והגפנים משייגרעו, והזיתים משינצו, ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר.  ואין קוצצין את הכפניות בשביעית, מפני שהוא הפסד פרי; ואם אין דרכן להיעשות תמרים אלא שיצין, מותר לקוץ אותן כפניות.

יז  [יט] אין שורפין תבן וקש של שביעית, מפני שהוא ראוי למאכל בהמה; אבל מסיקין בגפת ובזוגין של שביעית.  [כ] מרחץ שהוסקה בתבן וקש של שביעית, מותר לרחוץ בה בשכר; ואם אדם חשוב הוא, אסור לרחוץ בה--שמא יסיקו בה דברים אחרים כדי להיות ריחה נודף בשבילו, ונמצאו מפסידין פירות שביעית.

יח  [כא] הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים, אין קדושת שביעית חלה עליהם; והרי הן כעצים, אלא אם כן ראויין לצביעה.  והקור, קדושת שביעית חלה עליו.

יט  [כב] הצורר תבלין של שביעית, ונתנן לתוך התבשיל--אם בטל טעמן, הרי אלו מותרין לכל דבר; ואם נשאר בהן טעם, עדיין הם בקדושת שביעית.

כ  [כג] אין נותנין תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר, ולא לתוך הטיט; ואם נתן, הרי זה כמבוער.  תנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית, יוצן; ומשתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית, נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית.

משנה תורה - ספר זרעים - הלכות שמיטה ויובל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג