משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מעשר - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

הלכות מעשר פרק יג

א  פירות שחזקתן מן ההפקר--כגון השיתין, והרימין, והעזרורין, ובנות שוח, ובנות שקמה, והגופנן, ונובלות תמרה והן שעדיין לא הטילו שאור, והנצפה, והכוסבר, וכיוצא בהן--פטורין מן הדמאי.  והלוקח אותן מעם הארץ--אינו צריך להפריש מהן לא תרומת מעשר ולא מעשר שני, מפני שחזקתן מן ההפקר.  אפילו אמר לו עם הארץ, אינם מעושרין--הרי אלו פטורין מן המעשרות, עד שייוודע לו שהן מן השמור.

ב  הבכורות והסייפות שבבקעה, פטורין מן הדמאי; ושבגינה חייבין, מפני שהן נשמרין.  ואלו הן הבכורות--כל הפירות שביכרו, עד שלא הושיבו שומר על הבקעה לשמור פירותיה; והסייפות--הן הפירות שיישארו אחר שיקפלו המקצועות מן השדות, ויניחום בלא שומר.  וכן החומץ העשוי מן התמרים, פטור מן הדמאי.

ג  כשגזרו על הדמאי, לא גזרו אלא על פירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל בלבד, שהוא מכזיב ולפנים, וכזיב עצמה כלחוץ; וכל הפירות הנמצאות מכזיב ולחוץ--פטורין מן הדמאי, שחזקתן מפירות מקום שנמצאו בו.

ד  פירות שידוע שהן מפירות הארץ שהחזיקו עולי בבל, אף על פי שהן נמצאות בסוריה, ואין צריך לומר, בארץ שהחזיקו עולי מצריים בלבד--הרי אלו חייבין בדמאי, ומפרישין מהן תרומת מעשר ומעשר שני.

ה  לפיכך הדבילה השמנה שאין כמותה אלא בארץ שהחזיקו עולי בבל, וכן התמרים הגדולים, והחרובין הגדולים השווים, והאורז הלבן ביותר, והכמון הגדול--מתעשרין דמאי בכל ארץ ישראל, ובסוריה; וכן כל כיוצא בפירות אלו.

ו  [ה] החמרים שהביאו פירות לצור, חייבין בדמאי--שחזקתן מהארץ שהחזיקו עולי בבל, שהיא הקרובה לה; והאורז, אין חוששין לו--אלא כל האורז הנמצא חוצה לארץ שהחזיקו עולי בבל, פטור מן הדמאי, אלא אם כן היה ניכר, כמו שביארנו.

ז  [ו] הלוקח מבעלי אוצרות בצור--פטור מן הדמאי, ואין אומרין שמא מפירות הארץ אצרו.  וכן חמור יחידי שנכנס לצור, והוא טעון פירות--פטור מן הדמאי, שחזקתו משדה העיר.

ח  [ז] הלוקח מבעלי אוצר בצידון--חייב בדמאי, מפני שהיא קרובה יתר מצור, שחזקתה שאוצרין מפירות הארץ שהחזיקו עולי בבל; אבל הלוקח מן החמרים בצידון--פטור מן הדמאי, מפני שחזקתן שמביאין מחוצה לארץ.

ט  [ח] הלוקח מן הגוי בארץ שהחזיקו עולי בבל--אם היה תגר גוי שהוא לוקח מישראל, הרי פירותיו דמאי; לפיכך בראשונה בזמן שהיה רוב ארץ ישראל ביד ישראל, היה הלוקח מכל תגר גוי מעשר דמאי כלוקח מעם הארץ.

י  [ט] איזה הוא תגר:  זה שהביא ושנה ושילש; אבל אם הביא פעם אחת, אפילו הביא שלושה משואין בבת אחת, או שהביא הוא ובנו ופועל--עדיין לא הוחזק תגר.

יא  [י] כשגזרו על הדמאי, לא גזרו על פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ.  [יא] פירות הארץ שרבו על של חוצה לארץ, הרי אלו חייבין בדמאי; ושל חוצה לארץ שרבו על פירות הארץ, וכן דברים שחזקתן תדיר מחוצה לארץ, כגון אגוזים ודרמסקנייות--הרי אלו פטורין מן הדמאי.

יב  לא הלכו חכמים בפירות חוצה לארץ, לא אחר המראה, ולא אחר הטעם, ולא אחר הריח--אלא אחר הרוב:  כל שרבו לו, מותר; ושלא רבו לו, אסור.

יג  כיצד:  רבו בעיר אבל לא במדינה, או שרבו במדינה ולא רבו בעיר, רבו בהר ולא רבו בבקעה, או שרבו בבקעה ולא רבו בהר, רבו לחנווני ולא רבו לבעל הבית, לבעל הבית ולא רבו לחנווני--זה שרבו בו, מותר; ומקום שלא רבו בו, חייב בדמאי.  [יג] רבו פירות חוצה לארץ בשוק, ונתמעטו--חזר השוק ליושנו:  הלוקח ממנו חייב בדמאי.

יד  ואלו דברים שלא גזרו עליהן, בשעה שגזרו על הדמאי--הלוקח פירות לזריעה או להאכיל לבהמה, קמח לעורות או למלוגמה או לרטייה, שמן להדלקת הנר או לסוך בו את הכלים, יין לקילור, וחלת עם הארץ, והמדומע, והלקוח בכסף מעשר שני, ושיירי המנחות, ותוספת הביכורים:  כל אלו, פטורים מן הדמאי; וכיון שאמר לו עם הארץ מתוקנין הם, אינו צריך לעשר.

טו  הלוקח פירות לאכילה, ונמלך עליהם לבהמה--הרי זה לא ימכרם לגוי, ולא יאכילם לבהמה אפילו לבהמת אחרים, עד שיתקנם דמאי.

טז  שמן ערב פטור מן הדמאי, שאין חזקתו לאכילה.  שמן שלוקח הסורק לתת אותו בצמר--פטור מן הדמאי, מפני שהוא נבלע בצמר; אבל שהאורג לוקח לסוך בו אצבעותיו, חייב בדמאי--מפני שהוא נבלע בגופו, וסיכה כשתייה היא בכל מקום.

יז  גוי ששאל מישראל ליתן לו שמן על מכתו--בוודאי, אסור; ובדמאי, מותר.  נתן הגוי שמן על גבי טבלה להתעגל עליה--משעמד, מותר לישראל לישב אחריו.  [יח] מי שנפל שמן דמאי על בשרו--משפשפו, ואינו חושש.

יח  הלוקח יין למורייס או לאלנתית, או קטנייות לעשותן טחינין--חייב בדמאי.  אבל הלוקח מורייס שיש בו יין אלנתית, או שלקח טחינין--הרי אלו פטורין מן הדמאי, שלא גזרו על תערובת דמאי.  ואם היה הדבר שחייב בדמאי שנתערב כגון תבלין ושאור--הואיל וטעמו ניכר, אינן בטילים ונמצאת כל התערובת חייבת בדמאי.

יט  כל אלו הפטורין מן הדמאי שלא גזרו עליהם--אם התקינן דמאי והפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני, מה שעשה עשוי; אבל אם תיקן את הדמאי כוודאי והפריש ממנו תרומה גדולה ומעשרות, או שתיקן את הוודאי כדמאי--לא עשה ולא כלום.

כ  כל העיר מוכרין ודאי ואחד מוכר דמאי, ולקח ואין ידוע ממי לקח--כיצד מתקן:  מפריש תרומה ותרומת מעשר, ונותנן לכוהן; ומפריש מעשר שני בלבד, והרי הוא כמעשר שני של דמאי.

כא  וכן אם היו לפניו שתי קופות, אחת טבל ואחת מתוקן, ואבדה אחת מהם--הרי זה מפריש מן השנייה תרומה גדולה ותרומת מעשר, ונותנן לכל כוהן שירצה; ומפריש מעשר שני בלבד, כדמאי.

משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מעשר - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד