משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מעשר - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

הלכות מעשר פרק יב

א  הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות, ושכח לעשרן, ונכנסה שבת או יום טוב, שאינו יכול לעשר--הרי זה שואלו; ואם אמר לו, מעושרין הן--אוכל על פיו בשבת; וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן, מעושרין הן--אוכל על פיו באותה שבת:  ואפילו היו לו פירות אחרות מתוקנין מאותו המין--מפני שאימת שבת על עמי הארץ, ואינו עובר בה עבירה.

ב  אף על פי שהוא אוכל על פיו בשבת--הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת, עד שיעשר דמאי על הכול, על שאכל בשבת, ועל הנשאר:  שלא הקלו והאמינוהו, אלא לצורך אותה שבת.

ג  הייתה שבת, ויום טוב סמוך לה, ושאלו באחד מהן--אוכל אף בשני, מפני שלא נראה לעשר בינתיים; וכן בשני ימים טובים של גלייות.

ד  [ג] הנשבע על חברו שיאכל אצלו בשבת, והוא אינו מאמינו על המעשרות--שואלו ואוכל על פיו, בשבת הראשונה בלבד; אבל בשבת שנייה--אף על פי שנדר ממנו הניה אם לא יאכל אצלו--לא יאכל, עד שיעשר מעשר דמאי.

ה  [ד] מי שאינו נאמן, שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהן דמאי, וראינוה שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומה, ואמר חזרתי והפרשתי אותה--נאמן אפילו בחול, ואוכל על פיו:  כשם שאימת שבת על עמי הארץ--כך אימת דימוע עליהם, ואינן חשודין להאכיל את המדומע.

ו  [ה] מי שאינו נאמן, שראינוהו שהפריש מעשר ראשון מפירות אלו, ואמר שהפריש מהן מעשר שני--נאמן; הפריש בפנינו מעשר שני, ואמר שהפריש הראשון--אינו נאמן:  שהשני שלו הוא, והנאמן על השני אינו נאמן על הראשון; והנאמן על הראשון, נאמן על השני.

ז  לפיכך מי שאינו נאמן שהוציא פירות מביתו, ואמר אלו מעשר ראשון--נאמן, ואין מפרישין מהן תרומה גדולה ומעשרות; ואם אמר אלו מעשר שני--אינו נאמן, והרי הן דמאי ומפרישין מהן תרומת מעשר.  וייראה לי, שהוא פודה את כולם.

ח  [ו] האומר למי שאינו נאמן על המעשרות, קח לי ממי שהוא מעשר, והלך ולקח והביא לו--אינו נאמן.  ואם אמר לו, קח לי מאיש פלוני--הרי זה נאמן לומר, ממנו לקחתי:  שהרי מתיירא, שמא ישאלנו.  הלך ליקח לו מאותו פלוני, ואמר לא מצאתיו, ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן--אינו נאמן.

ט  [ז] הנכנס לעיר, ואינו מכיר אדם שם, ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר, ואמר לו אחד, אני--אינו נאמן.  אמר לו, איש פלוני--הרי זה נאמן; והולך ולוקח מאותו פלוני, אף על פי שאינו מכירו, ואוכל על פיו.  הלך ליקח ממנו, ושאל לו מי כאן מוכר יין ישן, אמר לו זה ששלחך אצלי--אף על פי שהן כגומלין זה את זה, הרי אלו נאמנין.

י  [ח] במה דברים אמורים, בזמן שאינו מכיר אדם שם.  אבל אם מכיר שם אדם, לא ייקח אלא מן המומחה; ואם שהה שם שלושים יום--אף על פי שאינו מכיר שם אדם, לא ייקח אלא מן המומחה.  [ט] ולא התירו דברים אלו, אלא בתרומות ומעשרות; אבל לעניין פירות שביעית, או לעניין טהרות--לא ייקח אלא מן המומחה.

יא  [י] החמרים שנכנסו לעיר, ואמר אחד מהן פירות אלו אינם מתוקנין, אבל פירות חברי זה, מתוקנין ומעושרין הן--אינו נאמן:  שמא קנוניה הן עושין זה עם זה, ויהיה השכר ביניהן.

יב  [יא] המוכר פירות בסוריה, ואמר משל ארץ ישראל הם--חייב הלוקח לעשר; מעושרין הן--נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.  משלי הן, חייב לעשר; מעושרין הן--נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.  ואם ידוע שיש לו קרקע בסוריה, והיה רוב ממכרו משדהו--חייב הלוקח ממנו לעשר, שחזקתו שהביא משדהו.

יג  [יב] עניים שאמרו פירות אלו של לקט שכחה ופיאה הן--הרי אלו נאמנין כל זמן הגורנות, שהלקט והשכחה והפיאה מצויים:  והוא שיהיה קרוב מן הגורן, כדי שייצא ויבוא בו ביום.  ואם אמרו של מעשר עני הם--הרי אלו נאמנין, כל השנה שלו כולה.

יד  ואינן נאמנין, אלא על דבר שדרך בני אדם ליתן אותו.  [יג] כיצד:  חיטים אלו לקט שכחה ופיאה הם, נאמנין.  קמח זה מחיטים של לקט שכחה ופיאה הוא, אינן נאמנין; ואין צריך לומר שאין נאמנין על הפת לומר משל מתנות עניים היא, אלא מתעשרת דמאי.

טו  [יד] נאמנין על השעורה של אורז; ואין נאמנין עליו, בין חי בין מבושל.  נאמנין על הפול; ואין נאמנין על הגריסין, בין חיין בין מבושלין.  נאמנין על השמן לומר, של מעשר עני הוא; ואין נאמנין לומר, של זיתי ניקוף הוא.

טז  נאמנין על הירק, חי.  ואין נאמנין עליו מבושל, אלא אם כן היה דבר מועט, שכן דרך בעלי בתים, ליתן מעט ירק מבושל מקדירתו לעני; ומתוך שיכול לומר בעל הבית נתנו לי, יכול לומר אני בישלתיהו ממתנותיי.

יז  [טו] וכן בן לוי שאמר, פירות אלו ממעשר שניטלה תרומתו הם--הרי זה נאמן לעולם על תרומת מעשר, כשם שישראל נאמן על תרומה גדולה; אבל אינו נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני.

יח  [טז] אין כל הדברים האלו אמורין אלא בעם הארץ, שאינו לא חשוד ולא נאמן.  אבל מי שהוא חשוד למכור תרומה לשם חולין--אסור ליקח ממנו כלל, דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשר, אפילו קרבי דגים, מפני שנותנין בהם שמן.  ואין אסור אלא כל שלפניו; אבל אוצרו מותר ליקח ממנו, מפני שהוא מתיירא לערב תרומה באוצרו--שמא ייוודע הדבר, ויפסיד הכול.  וכן החשוד על מעשר שני למוכרו לשם חולין, אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת מעשר.  וכל זה קנס מדבריהם.

יט  [יז] חשוד שהעיד על של אחרים, נאמן--חזקה, אין אדם חוטא ולא לו; ואין צריך לומר, עם הארץ.  לפיכך עם הארץ שאמר זה טבל וזה תרומה, זה ודאי וזה דמאי--אפילו בשלו, נאמן.  אמר אלו פירות מתוקנין--בשל אחרים, נאמן:  והוא שלא ייראו כעושה קנוניה, כמו שביארנו.

כ  [יח] המוכר פירות לחברו, ואחר שיצאו מתחת ידו, אמר ללוקח, פירות שמכרתי לך טבלים הן, הבשר בשר בכור היה, היין יין נסך--שורת הדין שאינו נאמן, אפילו היה המוכר חבר.  והזריז, מחמיר על עצמו; ואם האמינו--הרי זה משובח, אפילו היה המוכר עם הארץ.

משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מעשר - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד