משנה תורה -
ספר זרעים -
הלכות מעשר - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
א הלוקח פירות תלושין לאוכלן, נקבעו למעשר מדבריהם כמו שביארנו. ומאימתיי ייקבעו--משייתן את הדמים, אף על פי שלא משך. הרי שלא נתן דמים, והיה בורר ומניח בורר ומניח, אפילו כל היום כולו, ואף על פי שגמר בליבו ליקח--לא נתחייב לעשר; ואם היה ירא שמיים--משגמר בליבו מעשר ואחר כך יחזיר למוכר, אם רצה להחזיר.
ב הלוקח במחובר לקרקע, או שלקח תלוש לשלח לחברו--לא נקבעו, ויש לו לאכול מהן עראי. [ג] האומר לחברו הא לך איסר זה, ותן לי בו חמש תאנים--הרי זה אוכל אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב לעשר.
ג הא לך איסר זה, בעשרים תאנים שאבור לי--בורר אחת אחת, ואוכל; באשכול שאבור לי--מגרגר ממנו באילן, ואוכל; ברימון שאבור לי--פורט אותו באילן, ואוכל; באבטיח שאבור לי--סופת בקרקע, ואוכל. ואם קצץ את התאנים וצירפם, או שקצץ את האשכול או האבטיח--חייב לעשר, שהרי לא קנה אלא הנתלש.
ד אבל אם אמר לו הא לך איסר זה, בעשרים תאנים אלו, בשני אשכולות אלו, בשני רימונים אלו, בשני אבטיחים אלו--קוצץ כדרכו, ואוכל עראי, ופטור: שלא נקבעו במקח, שהרי לקחן במחובר.
ה [ד] המחליף עם חברו, זה לאכול וזה לאכול--שניהם נקבעו למעשרות, שהרי לקחו בתלוש. זה לקצות וזה לקצות--שניהן לא נקבעו, שאין המכר קובע דבר שלא נגמרה מלאכתו, כמו שביארנו.
ו לקח האחד פירות שהחליף לאכילה, ולקח האחר חליפיהן להקצותן--זה שלקח לאכילה, חייב לעשר; וזה שלקח להקצות, לא נקבע למעשר.
ז [ה] האומר לחברו צא ולקוט לך עשרים תאנים משלי, ואני אמלא את כרסי משלך--שניהם פטורים: שאין זה חליפין, כדי שיהיה מכר. ואם צירף ואכל, חייב. והמתנה, אינה קובעת כמכר.
ח [ו] עם הארץ שהיה עובר בשוק, ואמר טלו לכם תאנים--אוכלים ופטורין, שאין המתנה קובעת. ואם הכניסו לבתיהן--אם רוב העם מכניסים לבתים, מעשרים; ואם רוב העם מכניסים לשוק, אינן מתקנים אלא דמאי--שמא עישר, ואחר כך הביא לשוק. ואם אמר טלו לכם והכניסו לבתיכם--כשמכניס לבית, מעשר דמאי.
ט נתן לו דבר מרובה, אפילו אמר לו טול ואכול--הרי זה כמי שאמר לו טול והכנס: שאינו אוכל, עד שיתקן דמאי. וכן אם נתן לו דבר שאין דרכו להיאכל חי, או שהיה אדם גדול שאין דרכו לאכול בשוק--הרי זה מתקן דמאי.
י [ז] היו שניים, אמר לאחד טול ואכול, ואמר לשני טול והכנס--זה אוכל ופטור, וזה אוכל וחייב. [ח] וכן אנשים שהיו יושבים בשער או בחנות, ואמר להם טלו ואכלו--הרי אלו אוכלין ופטורין. ובעל השער או בעל החנות, לא יאכלו עד שיעשרו דמאי--שנמצא כאומר לאלו טלו והכניסו לבתיכם, שהרי הם בבתיהם. וכבר ביארנו שאין הבית שאינו שלו קובע לו, כשיעברו הפירות בתוכו.
יא [ט] השוכר את הפועלים לעשות עימו בפירות, בין בתלושין בין במחוברין--הואיל ויש להם לאכול מן התורה במה הן עושין, הרי אלו אוכלין ופטורין מן המעשר. ואם התנה עימהן שיאכלו מה שלא זיכתה להן תורה, כגון שהתנה הפועל שיאכל בנו עימו, או שיאכל בנו משכרו, או שיאכל אחר גמר מלאכתו בתלוש--הרי זה אסור לאכול, עד שיעשר: הואיל ואוכל מפני התנאי שלו, הרי זה כלוקח.
יב [י] שכרו לנכש עימו בזיתים, והתנה הפועל שיאכל בזיתים--הרי זה אוכל מן האילן אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב. [יא] שכרו לנכש בבצלים, והתנה לאכול ירק--מקרסם עלה עלה, ואוכל; ואם צירף, חייב.
יג קצץ הפועל שיאכל ליטרה של זיתים, אוכל אחת אחת; ואם צירף, חייב לעשר--הואיל והוא אוכל דבר קצוב, הרי זה כלוקח שאם צירף נקבע.
יד לא קצץ, אלא היה אוכל בדין תורה--מצרף ואוכל כל מה שירצה: והוא, שלא יספות במלח. אבל אם ספת במלח אחת אחת, מותר; שתיים שתיים--אסור, שהרי נקבעו במלח.
טו [יב] פועל שהיה עושה בלבסין, לא יאכל בבנות שבע; בבנות שבע, לא יאכל בלבסין: עד שיעשר. אבל יש לו למנוע עצמו, עד שיגיע למקום היפות.
טז [יג] המוציא את פועליו לעשות לו מלאכה בשדה--בזמן שאין להן עליו מזונות--אוכלין מן הפירות שבשדה, ופטורין מן המעשר: והוא, שלא נגמרה מלאכתן. אבל אם יש עליו מזונות--הרי אלו לא יאכלו, ואף על פי שלא נגמרה מלאכתן: שאין פורעין חוב מן הטבל. אבל אוכלין אחת אחת מן התאנה--אבל לא מן הסל, ולא מן הקופה, ולא מן המוקצה.
יז [יד] אחד המבשל, ואחד השולק, ואחד הכובש--קובע למעשר; אבל המעשן את הפירות עד שהכשירן, הרי הוא ספק. [טו] הטומן פירות באדמה או בתבן או בזבל, עד שהכשירן לאכילה--לא נקבעו למעשר.
יח [טז] הנותן יין לתבשיל חם, או שנתן שמן לקדירה ואילפס כשהן מרותחין--נקבעו למעשר. מזג יין במים חמים, נקבע; ואין צריך לומר שאם בישל היין, ואפילו בגת--שאסור לשתות ממנו, עד שיעשר.
יט [יז] השום והשחליים והחרדל ששחקן בשדה בשמן, נטבלו למעשר. וכן הסוחט אשכול לתוך הכוס, נקבע; לתוך התמחוי, לא נקבע.
כ [יח] המולח פירות בשדה, נקבעו; טבל הזיתים אחת אחת במלח ואכל, פטור. הפוצע זיתים כדי שייצא השרף מהם, פטור. הנוטל זיתים מן המעטן, טובל אחת אחת במלח ואוכל; ואם מלח ונתן לתוך פיו, חייב. וכן כל כיוצא בזה.
כא [יט] התורם פירותיו תרומה שצריך לתרום אחריה שנייה, נקבעו למעשר; ולא יאכל מהן עראי, עד שיוציא התרומה השנייה ויעשר.
כב [כ] פירות שנגמרה מלאכתן, וחשיכה עליהן לילי שבת--נקבעו; ולא יאכל מהן אפילו לאחר השבת, עד שיעשר. [כא] תינוקות שטמנו תאנים לשבת, ושכחו לעשרן--לא יאכלו למוצאי שבת, עד שיעשרו.
כג [כב] תאנה שהייתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת, ולקט ממנה כלכלה--לא יאכל עד שיעשר: הואיל ופירות אלו מיוחדין לשבת, והשבת קובעת.
כד [כג] היה אוכל באשכול, וחשיכה עליו לילי שבת--הרי זה לא יגמור אכילתו בשבת, עד שיעשר; ואם הניחו לאחר השבת, הרי זה גומרו.
משנה תורה -
ספר זרעים -
הלכות מעשר - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד