משנה תורה -
ספר זמנים -
הלכות תענייות - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
א יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה--עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" (ויקרא כו,מ).
ב ואלו הן: יום שלושה בתשרי--שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ונכבת גחלת ישראל הנשארה, וסיבב להתם גלותן; ועשירי בטבת--שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק; ושבעה עשר בתמוז, חמישה דברים אירעו בו--נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון, והובקעה ירושלים בחורבן שני, ושרף אפוסטמוס הרשע ספר תורה, והעמיד צלם בהיכל.
ג ותשעה באב, חמישה דברים אירעו בו--נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ; וחרב הבית בראשונה, ובשנייה; ונלכדה עיר גדולה ובית תור היה שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גויים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש; ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים "ציון שדה תיחרש" (ירמיהו כו,יח; מיכה ג,יב).
ד וארבעת ימי הצומות האלו--הרי הן מפורשין בקבלה, "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" (זכריה ח,יט): צום הרביעי--זה שבעה עשר בתמוז, שהוא בחודש הרביעי; וצום החמישי--זה תשעה באב, שהוא בחודש החמישי; וצום השביעי--זה שלושה בתשרי, שהוא בחודש השביעי; וצום העשירי--זה עשרה בטבת, שהוא בחודש העשירי.
ה ונהגו כל ישראל בזמנים אלו, להתענות בשלושה עשר באדר, זכר לתענית שנתענו בימי המן, שנאמר "דברי הצומות, וזעקתם" (אסתר ט,לא). ואם חל שלושה עשר באדר להיות בשבת, מקדימין ומתענין בחמישי, שהוא אחד עשר. אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת, דוחין אותו לאחר השבת; חל להיות בערב שבת, מתענין בערב שבת. ובכל הצומות האלו, אין מתריעין ולא מתפללין תפילת נעילה; אבל קורין בתורה שחרית ומנחה ב"ויחל משה" (שמות לב,יא). ובכולן אוכלים ושותין בלילה, חוץ מתשעה באב.
ו משייכנס אב, ממעטין בשמחה. ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ, אפילו כלי פשתן, עד שיעבור התענית; ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית, אסור. וכבר נהגו ישראל, שלא לאכול בשר בשבת זו, ולא ייכנסו למרחץ, עד שיעבור התענית; ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החודש, עד התענית.
ז תשעה באב--לילו כיומו לכל דבר, ואין אוכלין אלא מבעוד יום; ובין השמשות שלו, אסור כיום הכיפורים. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, בסעודה המפסיק בה; אבל שותה הוא יין מגיתו שיש לו שלושה ימים או פחות, ואוכל בשר מליח שיש לו שלושה ימים או יתר. ולא יאכל שני תבשילין.
ח במה דברים אמורים, שאכל ערב תשעה באב אחר חצות; אבל אם סעד קודם חצות--אף על פי שהוא מפסיק בה, אוכל כל מה שירצה. וערב תשעה באב שחל להיות בשבת--אוכל ושותה כל צורכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה; וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת, אינו מחסר כלום.
ט זו היא מידת כל העם, שאינן יכולין לסבול יותר מדיי. אבל חסידים הראשונים, כך הייתה מידתן--ערב תשעה באב מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח, ושורה במים ויושב בין תנור לכיריים ואוכלה; ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשיממון ובכייה, כמי שמתו מוטל לפניו. וכזה ראוי לחכמים לעשות, או קרוב מזה; ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל, אפילו תבשיל של עדשים, אלא אם כן היה בשבת.
י עוברות ומניקות, מתענות ומשלימות בתשעה באב. ואסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו במים; ואסור בסיכה של תענוג, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המיטה--כיום הכיפורים. ומקום שנהגו לעשות בו מלאכה, עושין; ומקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה, אינן עושין. ובכל מקום, תלמידי חכמים בטילין בו; ואמרו חכמים שכל העושה בו מלאכה, אינו רואה סימן ברכה.
יא תלמידי חכמים, אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב, אלא יושבים דווים נאנחים, כאבילים; ואם נתן להם עם הארץ שלום, מחזירים לו בשפה רפה וכובד ראש. ואסור לקרות בתשעה באב בתורה או בנביאים או בכתובים, ובמשנה ובהלכות ובתלמוד ובהגדות; ואינו קורא אלא באיוב, ובקינות, ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן, בטילין בו. ומקצת חכמים, נוהגין שלא להניח בו תפילין בראש.
יב משחרב בית המקדש, תיקנו חכמים שהיו באותו הדור, שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכוייר, כבניין המלכים; אלא טח ביתו בטיט, וסד בסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח, בלא סיד. והלוקח חצר מסויידת ומכויירת, הרי זו בחזקתה, ואין מחייבים אותו לקלף הכותלים.
יג וכן התקינו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט, ומניח מקום פנוי, בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם. וכשהאישה עושה תכשיטי הכסף והזהב, משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהן, כדי שלא יהיה תכשיט שלם. וכשהחתן נושא, לוקח אפר מוקלה ונותן בראשו מקום הנחת תפילין. וכל אלו הדברים, כדי לזכור ירושלים, שנאמר "אם אשכחך, ירושלים--תשכח ימיני. תדבק לשוני, לחיכי--אם לא אזכרכי: אם לא אעלה, את ירושלים--על, ראש שמחתי" (תהילים קלז,ה-ו).
יד וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר, כולם; וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר--אסור לשמוח בהן, ואסור לשומען: מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין--אסורה, שנאמר "בשיר, לא ישתו יין" (ישעיהו כד,ט); וכבר נהגו כל ישראל, לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין.
טו ואחר כך גזרו על עטרות חתנים, שלא יניח החתן בראשו שם כליל, שנאמר "הסיר המצנפת, והרים העטרה" (יחזקאל כא,לא). וכן גזרו על עטרות כלות, אם היו כסף וזהב; אבל של גדיל, מותרת לכלה.
טז מי שראה ערי יהודה בחורבנם--אומר "ערי קודשך, היו מדבר" (ישעיהו סד,ט), וקורע. ראה ירושלים בחורבנה--אומר "בית קודשנו ותפארתנו . . ." (ישעיהו סד,י), וקורע. ומהיכן חייב לקרוע, מן הצופים; וכשיגיע למקדש, קורע קרע אחר. ואם פגע במקדש תחילה, כשיבוא מדרך המדבר--קורע על המקדש, ומוסיף על ירושלים.
יז כל הקרעים האלו כולם, בידו ומעומד; וקורע כל כסות שעליו, עד שיגלה את ליבו. ואינו מאחה קרעים אלו, לעולם; אבל רשאי הוא לשוללן למוללן ללקטן ולתופרן, כמין סולמות.
יח היה הולך ובא לירושלים, הולך ובא--אם תוך שלושים יום, אינו קורע קרע אחר; ואם לאחר שלושים יום, חוזר וקורע.
יט כל הצומות האלו, עתידים ליבטל לימות המשיח; ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים, טובים; והאמת והשלום, אהבו" (זכריה ח,יט).
משנה תורה -
ספר זמנים -
הלכות תענייות - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה