א,א החיטים והזונין, אינן כלאיים זה בזה. השעורים ושיבולת שועל, והכוסמין והשיפון, הפול והספיר, והפורקדן והטופח, ופול הלבן והשעועית--אינן כלאיים זה בזה.
א,ב הקישות והמלפפון, אינן כלאיים זה בזה; רבי יהודה אומר, כלאיים. חזרת וחזרת גלים, עולשין ועולשי שדה, כרישין וכרישי שדה, כוסבר וכוסבר שדה, חרדל וחרדל מצרי, דלעת מצרית והרמוצה, פול המצרי והחרוב--אינן כלאיים זה בזה.
א,ג הלפת והנפוס, והכרוב והתרובתור, והתרדין והלעונין--הוסיף רבי עקיבה, השום והשומנית, הבצל והבצלצול, התורמוס והפלוסלוס--אינן כלאיים זה בזה.
א,ד ובאילן--האגסים והקרוסטמלין, הפרישין והעוזררין--אינן כלאיים זה בזה. התפוח והחוזרד, והפרסקין והשקדים, השזפין והרימין--אף על פי שדומין זה לזה, כלאיים זה בזה.
א,ה הצנון והנפוס, החרדל והלפסן, ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה--אף על פי שדומין זה לזה, כלאיים זה בזה.
א,ו הזאב והכלב, הכלב הכופרי והשועל, העיזים והצבאים, היעלים והרחלים, הסוס והפרד, הפרד והחמור, החמור והערוד--אף על פי שדומין זה לזה, כלאיים זה בזה.
א,ז אין מביאין אילן באילן, וירק בירק, לא אילן בירק, ולא ירק באילן; רבי יהודה מתיר ירק באילן.
א,ח אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה. אין מרכיבין פיגם על גבי קידה לבנה, מפני שהוא ירק באילן. אין נוטעין ייחור של תאנה בתוך החצוב, שיהא מקירו. אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח, שתהא זורקת מימיה לתוכה, מפני שהוא אילן בירק. אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית, שתהא משמרתו, מפני שהוא ירק בירק.
א,ט הטומן לפת וצנונות תחת הגפן--אם היו מקצת העלין מגולין--אינו חושש לא משום כלאיים, ולא משום שביעית, ולא משום מעשרות, וניטלין בשבת. הזורע חיטה ושעורה כאחת, הרי זה כלאיים; רבי יהודה אומר, אינו כלאיים, עד שיהו שני חיטים ושעורה, או חיטה ושתי שעורים, או חיטה ושעורה וכוסמת.
ב,א כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר, ימעט; רבי יוסי אומר, יבור. בין ממין אחד, ובין משני מינין. רבי שמעון אומר, לא אמרו, אלא ממין אחד; וחכמים אומרים, כל שהוא כלאיים בסאה--מצטרף לרובע.
ב,ב במה דברים אמורים, תבואה בתבואה, וקטנית בקטנית, תבואה בקטנית, וקטנית בתבואה. באמת, זירעוני גינה שאינן נאכלין, מצטרפין אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה. רבי שמעון אומר, כשם שאמרו להחמיר, כך אמרו להקל. הפשתה בתבואה, מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה.
ב,ג הייתה שדהו זרועה חיטים, ונמלך לזורעה שעורים--ימתין לה עד שתתליע, ויופך, ואחר כך יזרע. ואם צימחה--לא יאמר אזרע ואחר כך אופך, אלא הופך ואחר כך זורע. וכמה יהא חורש, כתלמי רביעה; אבא שאול אומר, כדי שלא ישייר רובע לבית סאה.
ב,ד זרועה, ונמלך ליטעה--לא יאמר אטע ואחר כך אופך, אלא הופך ואחר כך נוטע. נטועה, ונמלך לזורעה--לא יאמר אזרע ואחר כך אשרש, אלא משרש ואחר כך זורע; ואם רצה--גומם עד פחות מטפח, וזורע, ואחר כך משרש.
ב,ה הייתה שדהו זרועה קרבס או לוף--לא יהא זורע ובא על גביהן, אף על פי שאינן עושות אלא לשלוש שנים. תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס, וכן מקום הגרנות שעלו בהן מינין הרבה, וכן תלתן שהעלת מיני עשבים--אין מחייבין אותו לנכש; ואם ניכש או כיסח--אומרין לו, עקור את הכול חוץ ממין אחד.
ב,ו הרוצה לעשות שדהו מישר מישר מכל מין--בית שמאי אומרים, עושה שלושה תלמים של פתיח; ובית הלל אומרים, מלוא העול השרוני. וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו.
ב,ז היה ראש תור חיטים נכנס לתוך של שעורים--מותר, מפני שהוא נראה כסוף שדהו. שלו חיטים, ושל חברו מין אחר--מותר לסמוך לו מאותו המין. שלו חיטים, ושל חברו חיטים--מותר לסמוך לו תלם של פשתן, ולא תלם של מין אחר. רבי שמעון אומר, אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. רבי יוסי אומר, אף באמצע שדהו, מותר לבדוק בתלם של פשתן.
ב,ח אין סומכין לשדה תבואה, חרדל וחריע; אבל סומך לשדה ירקות, חרדל וחריע. וסומך לבור, לניר, לגפה, לדרך, ולגדר שהוא גבוה עשרה טפחים, ולחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה, ולאילן שהוא מסך על הארץ, ולסלע שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה.
ב,ט הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין--עושה עשרים וארבע קרחות לבית סאה, מקרחת לבית רובע, וזורע לתוכן כל מין שירצה. הייתה קרחת אחת או שתיים, זורען חרדל; שלוש, לא יזרעם חרדל, מפני שהיא נראית כשדה חרדל, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, תשע קרחות, מותרות; ועשר, אסורות. רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אפילו כל שדהו בית כור, לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת.
ב,י כל שהוא בתוך בית רובע, עולה במידת בית רובע; אוכלת הגפן, והקבר, והסלע--עולין במידת בית רובע. תבואה בתבואה, בית רובע; וירק בירק, שישה טפחים; תבואה בירק, וירק בתבואה--בית רובע. רבי אליעזר אומר, ירק בתבואה, שישה טפחים.
ב,יא תבואה נוטה על גבי תבואה, וירק על גבי ירק, תבואה על גבי ירק, וירק על גבי תבואה--הכול מותר, חוץ מדלעת יונית. רבי מאיר אומר, אף הקשות ופול המצרי; ורואה אני את דבריהם מדבריי.
ג,א ערוגה שהיא שישה על שישה טפחים, זורעין בתוכה חמישה זירעונים--ארבעה בארבע רוחות ערוגה, ואחד באמצע. היה לה גבול טפח, זורעין בתוכה שלושה עשר--שלושה על כל גבול וגבול, ואחד באמצע; לא ייטע ראש הלפת בתוך הגבול, מפני שהוא ממלאהו. רבי יהודה אומר, שישה באמצע.
ג,ב כל מין זרעים, אין זורעין בערוגה; כל מין ירקות, זורעין בערוגה. החרדל והאפונין השופין, מין זרעים; האפונין הגמלונין, מין ירק. גבול שהיה גבוה טפח, ונתמעט--כשר, שהיה כשר מתחילתו. התלם ואמת המים שהן עמוקין טפח, זורעין לתוכן שלושה זירעונים--אחד מכאן, ואחד מכאן, ואחד באמצע.
ג,ג היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק אחר--מותר, מפני שהוא נראה כסוף שדהו. הייתה שדהו זרועה ירק, ומבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר--רבי ישמעאל אומר, עד שיהא התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו; רבי עקיבה אומר, אורך שישה טפחים ורוחב כמלואו; רבי יהודה אומר, רוחב כמלוא רוחב הפרסה.
ג,ד הנוטע שתי שורות של קישואין, שתי שורות של דלועין, שתי שורות של פול המצרי--מותר. שורה של קישואין, שורה של דלועין, שורה של פול המצרי--אסור. שורה של קישואין, שורה של דלועין, שורה של פול המצרי, ושורה של קישואין--רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרין.
ג,ה נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומה אחת, ובלבד שתהא זו נוטה לצד זה, וזו נוטה לצד זה.
ג,ו הייתה שדהו זרועה בצלים, ומבקש ליטע בתוכה שורה של דלועין--רבי ישמעאל אומר, עוקר שתי שורות, ונוטע שורה אחת, ומניח קמת בצלים במקום שתי שורות, ועוקר שתי שורות, ונוטע שורה אחת. רבי עקיבה אומר, עוקר שתי שורות, ונוטע שתי שורות, ומניח קמת בצלים במקום שתי שורות, ועוקר שתי שורות, ומניח שתי שורות. וחכמים אומרים, אם אין בין שורה לחברתה שתים עשרה אמה--לא יקיים את הזרע שבינתיים.
ג,ז דלעת בירק, כירק; ובתבואה, נותנין לה בית רובע. הייתה שדהו זרועה תבואה, ומבקש ליטע בתוכה שורה של דלועין--נותנין לה עבודתה שישה טפחים; ואם הגדילה, יעקור מלפניה. רבי יוסי אומר, נותנין לה עבודתה ארבע אמות. אמרו לו, התחמיר זו מן הגפן. אמר להם, מצינו שזו חמורה מן הגפן--שגפן יחידית נותנין לה עבודתה שישה טפחים, ודלעת יחידית נותנין לה עבודתה בית רובע. רבי מאיר אומר משום רבי ישמעאל, כל שלושה דלועין לבית סאה--לא יביא זרע לתוך בית סאה; רבי יוסי בן החוטף אפרתי אומר משום רבי ישמעאל, כל שלושה דלועין לבית כור--לא יביא זרע לתוך בית כור.
ד,א קרחת הכרם--בית שמאי אומרים, עשרים וארבע אמות; בית הלל אומרים, שש עשרה אמה. מחול הכרם--בית שמאי אומרים, שש עשרה אמה; בית הלל אומרים, שתים עשרה אמה. איזו היא קרחת הכרם, כרם שחרב מאמצעו: אם אין שם שש עשרה אמה, לא יביא זרע לשם; היו שם שש עשרה אמה--נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר.
ד,ב איזה הוא מחול הכרם, בין הכרם לגדר: אם אין שם שתים עשרה אמה, לא יביא זרע לשם; היו שם שתים עשרה אמה--נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר.
ד,ג רבי יהודה אומר, אין זה אלא גדר הכרם. ואיזה הוא מחול הכרם, בין שני כרמים. ואיזה הוא גדר, שהוא גבוה עשרה טפחים; וחריץ, שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה.
ד,ד מחיצת הקנים--אם אין בין קנה לחברו שלושה טפחים כדי שייכנס הגדי, הרי זו כמחיצה. וגדר שנפרץ--עד עשר אמות, הרי הוא כפתח; יתר מכן, כנגד הפרצה אסור. נפרצו בו פרצות הרבה--אם העומד מרובה על הפרוץ, מותר; ואם הפרוץ מרובה על העומד, כנגד הפרצה אסור.
ד,ה הנוטע שורה של חמש גפנים--בית שמאי אומרים, כרם; בית הלל אומרים, אינו כרם, עד שיהו שם שתי שורות. לפיכך הזורע ארבע אמות שבכרם--בית שמאי אומרים, קידש שורה אחת; בית הלל אומרים, קידש שתי שורות.
ד,ו הנוטע שתיים כנגד שתיים, ואחת יוצא זנב--הרי זה כרם. שתיים כנגד שתיים, ואחת בינתיים, או שתיים כנגד שתיים, ואחת באמצע--אינו כרם: עד שיהו שם שתיים כנגד שתיים, ואחת יוצא זנב.
ד,ז הנוטע שורה אחת בתוך שלו, שורה אחת בתוך של חברו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע, וגדר שהוא נמוך מעשרה טפחים--הרי אלו מצטרפות; גבוה מעשרה טפחים, אינן מצטרפות. רבי יהודה אומר--אם ערסן מלמעלן, הרי אלו מצטרפות.
ד,ח הנוטע שתי שורות--אם אין ביניהן שמונה אמות, לא יביא זרע לשם. היו שלוש--אם אין בין שורה לחברתה שש עשרה אמה, לא יביא זרע לשם. רבי אליעזר בן יעקוב אומר משום חנינה בן חכינאי, אפילו חרבה האמצעית, ואין בין שורה לחברתה שש עשרה אמה--לא יביא זרע לשם: שאילו מתחילה נטען, היה מותר בשמונה אמות.
ד,ט הנוטע את כרמו על שש עשרה שש עשרה אמה, מותר להביא זרע לשם. אמר רבי יהודה, מעשה בצלמין באחד שנטע את כרמו על שש עשרה שש עשרה אמה, והיה הופך שיער שתי שורות לצד אחד, וזורע את הניר, ובשנה האחרת היה הופך את השיער למקום הזרע, וזורע את הבור; ובא מעשה לפני חכמים, והתירו. רבי מאיר ורבי שמעון אומרים, אף הנוטע את כרמו על שמונה שמונה אמות, מותר.
ה,א כרם שחרב--אם יש בו ללקט עשר גפנים לבית סאה ונטועות כהלכתן, הרי זה נקרא כרם דל. וכרם שהוא נטוע ערבוביה--אם יש בו לכוון שתיים כנגד שלוש, הרי זה כרם; ואם לאו, אינו כרם. רבי מאיר אומר, הואיל והוא נראה כתבנית הכרמים, הרי זה כרם.
ה,ב כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות--רבי שמעון אומר, אינו כרם; וחכמים אומרים, כרם, ורואין את האמצעייות כאילו אינן.
ה,ג חריץ שהוא עובר בכרם עמוק עשרה ורחב ארבעה--רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אם היה מפולש מראש הכרם ועד ראשו--הרי זה נראה כבין שני כרמים, וזורעין בתוכו; ואם לאו, הרי זה כגת. הגת שבכרם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה--רבי אליעזר אומר, זורעין בתוכה; וחכמים אוסרין. שומרה שבכרם גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, זורעין בראשה; ואם היה שיער כותש, אסור.
ה,ד גפן שהיא נטועה בגת או בנקע--נותנין לה עבודתה, וזורע את המותר; רבי יוסי אומר, אם אין שם ארבע אמות, לא יביא זרע לשם. והבית שבכרם, זורעין בתוכו.
ה,ה הנוטע ירק בכרם, והמקיים--הרי זה מקדש ארבעים וחמש גפנים; אימתיי--בזמן שהן נטועות על ארבע ארבע, ועל חמש חמש. היו נטועות על שש שש, ועל שבע שבע--הרי זה מקדש שש עשרה אמה לכל רוח, עגולות אבל לא מרובעות.
ה,ו הרואה ירק בכרם, ואומר כשאגיע לו אלקטנו--מותר; וכשאחזור לו אלקטנו--אם הוסיף במאתיים, אסור.
ה,ז היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים, או שיצאו עם הזבלים, או עם המים, הזורע וסיערתו הרוח לאחריו--מותר. סיערתו הרוח לפניו--רבי עקיבה אומר, אם עשבים, יופך; ואם אביב, ינפץ; ואם הביאה דגן, תידלק.
ה,ח המקיים קוצים בכרם--רבי אליעזר אומר, קידש; וחכמים אומרים, לא קידש, אלא דבר שכמוהו מקיימין. האירוס, והקיסוס, ושושנת המלך, וכל מין זרעים--אינן כלאיים בכרם. הקנבס--רבי טרפון אומר, אינו כלאיים; וחכמים אומרים, כלאיים. והקינרס, כלאיים בכרם.
ו,א איזה הוא עריס: הנוטע שורה של חמש גפנים בצד גדר שהוא גבוה עשרה טפחים, או בצד חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה--נותנין לו עבודתו ארבע אמות. בית שמאי אומרים, מודדין ארבע אמות מעיקר הגפנים לשדה; בית הלל אומרים, מן הגדר לשדה. אמר רבי יוחנן בן נורי, טועים כל האומרים כך; אלא אם יש שם ארבע אמות מעיקר הגפנים ולגדר--נותנין לו את עבודתו, וזורע את המותר. וכמה היא עבודת הגפן, שישה טפחים לכל רוח; רבי עקיבה אומר, שלושה.
ו,ב עריס שהוא יוצא מן המדרגה--רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אם עומד בארץ ובוצר את כולו, הרי זה אוסר ארבע אמות בשדה; ואם לאו, אינו אוסר אלא כנגדו. רבי אליעזר אומר, אף הנוטע אחת בארץ ואחת במדרגה--אם גבוהה מן הארץ עשרה טפחים, אינה מצטרפת עימה; ואם לאו, הרי זו מצטרפת עימה.
ו,ג המדלה את הגפן על מקצת אפיפירות, לא יביא זרע תחת המותר; ואם הביא, לא קידש. ואם הלך החדש, אסור. וכן המדלה על מקצת אילן סרק.
ו,ד המדלה את הגפן על מקצת אילן מאכל, מותר להביא זרע תחת המותר. ואם הלך החדש, יחזירנו. מעשה שהלך רבי יהושוע אצל רבי ישמעאל לכפר עזיז, והראהו גפן שהיא מודלה על מקצת תאנה. אמר לו, מה אני להביא זרע תחת המותר. אמר לו, מותר. והעלהו משם לבית המגניה, והראהו גפן שהיא מודלה על מקצת הקורה וסדן של שקמה, ובו קורות הרבה. אמר לו, תחת הקורה אסור, והשאר מותר.
ו,ה איזה הוא אילן סרק, כל שאינו עושה פירות. רבי מאיר אומר, הכול אילן סרק, חוץ מן הזית והתאנה. רבי יוסי אומר, כל שאין כמוהו נוטעין שדות שלמות, הרי זה אילן סרק.
ו,ו פסקי עריס, שמונה אמות ועוד; כל מידות שאמרו חכמים בכרם, אין בהן ועוד--חוץ מפסקי עריס. ואלו הן פסקי עריס--עריס שחרב מאמצעו, ונשתיירו בו חמש גפנים מכאן וחמש גפנים מכאן. אם יש שם שמונה אמות, לא יביא זרע לשם; שמונה אמות ועוד--נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר.
ו,ז עריס שהוא יוצא עם הכותל מתוך הקרן וכולה--נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר; רבי יוסי אומר, אם אין שם ארבע אמות, לא יביא זרע לשם.
ו,ח הקנים היוצאין מן העריס--חס עליהן לפסקן, כנגדן מותר; עשאן כדי שיהלך עליהן החדש, אסור.
ו,ט הפרח היוצא מן העריס, רואין אותו כאילו היא מטוטלת תלויה בו--כנגדו, אסור; וכן בדלית. המותח זמורה מאילן לאילן--תחתיה, אסור. סיפקה בחבל או בגמי--תחת הסיפוק, מותר. עשאו כדי שיהלך עליו החדש, אסור.
ז,א המבריך את הגפן בארץ--אם אין עפר על גבה שלושה טפחים--לא יביא זרע עליה, אפילו הבריכה בדלעת או בסילון. הבריכה בסלע--אף על פי שאין עפר על גבה אלא שלוש אצבעות, מותר להביא זרע עליה. הארכובה שבגפן, אין מודדין אלא מעיקר השני.
ז,ב המבריך שלוש גפנים, ועיקריהן נראין--רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, אם יש ביניהן מארבע אמות ועד שמונה--הרי אלו מצטרפות; ואם לאו, אינן מצטרפות. גפן שיבשה, אסורה ואינה מקדשת. רבי מאיר אומר, אף צמר גפן אסור ואינו מקדש; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר משמו, אף על גבי הגפן אסור ואינו מקדש.
ז,ג ואלו אוסרין ולא מקדשין--מותר חורבן הכרם, מותר מחול הכרם, מותר פסקי עריס, מותר אפיפירות. אבל תחת הגפן, ועבודת הגפן, וארבע אמות שבכרם--הרי אלו מקדשין.
ז,ד המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חברו--הרי זה קידש, וחייב באחריותו. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, אין אדם מקדש דבר שאינו שלו.
ז,ה אמר רבי יוסי, מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית; ובא מעשה לפני רבי עקיבה ואמר, אין אדם מקדש את שאינו שלו.
ז,ו האנס שזרע את הכרם, ויצא מלפניו--קוצרו, ואפילו במועד. עד כמה הוא נותן לפועלים, עד שליש; יותר מכן, קוצר כדרכו והולך ואפילו לאחר המועד. מאימתיי הוא נקרא אנס, משישקע.
ז,ז הרוח שעילעלה את הגפנים על גבי תבואה, יגרוד מיד; ואם אירעו אונס, מותר. תבואה שהיא נוטה תחת הגפן, וכן בירק--מחזיר ואינו מקדש. מאימתיי תבואה מתקדשת, משתשריש; וענבים, משיעשו כפול הלבן. תבואה שיבשה כל צורכה, וענבים שבשלו כל צורכן--אינן מתקדשות.
ז,ח עציץ נקוב, מקדש בכרם; ושאינו נקוב, אינו מקדש. רבי שמעון אומר, זה וזה אסורין ולא מקדשין. המעביר עציץ נקוב בכרם--אם הוסיף במאתיים, אסור.
ח,א כלאי הכרם--אסורין מלזרוע ומלקיים, ואסורין בהנאה. כלאי זרעים--אסורין מלזרוע ומלקיים, ומותרין באכילה. כלאי בגדים--מותרין לכל דבר, ואינן אסורין אלא מללבוש. כלאי בהמה--מותרין לגדל ולקיים, ואינן אסורין אלא מלהרביע; כלאי בהמה, אסורין זה עם זה.
ח,ב במה דברים אמורים, בהמה עם בהמה, וחיה עם חיה, בהמה עם חיה, וחיה עם בהמה, טהורה עם טהורה, וטמאה עם טמאה. טהורה עם טמאה, וטמאה עם טהורה--אסורין לחרוש, ולמשוך, ולהנהיג.
ח,ג המנהיג, סופג את הארבעים. היושב בקרון, סופג את הארבעים; רבי מאיר פוטר. השלישית שהיא קשורה לרצועות, אסורה.
ח,ד אין קושרין את הסוס לא בצדדי הקרון, ולא לאחר הקרון, ולא את הלובדקיס לגמלים. רבי יהודה אומר, כל הנולדין מן הסוס--אף על פי שאביהן חמור, מותרין זה עם זה; וכל הנולדין מן החמור--אף על פי שאביהן סוס, מותרין זה עם זה. אבל הנולדין מן הסוס, עם הנולדין מן החמור--אסורין זה עם זה.
ח,ה הפרוטייות, אסורות; והרמך, מותר. ואדני השדה, חיה; רבי יוסי אומר, מטמאות באוהל כאדם. הקופד וחולדת הסניים, חיה. חולדת הסניים, רבי יוסי אומר, בית שמאי אומרים, מטמאה כזית במשא, וכעדשה במגע.
ח,ו שור בר, מין בהמה; רבי יוסי אומר, מין חיה. הכלב, מין חיה; רבי מאיר אומר, מין בהמה. החזיר, מין בהמה. והערוד, מין חיה. הפיל והקוף, מין חיה. ואדם מותר בכולן לחרוש ולמשוך.
ט,א אין אסור משום כלאיים אלא צמר ופשתים. אין מיטמא בנגעים אלא צמר ופשתים. אין הכוהנים לובשים לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים. צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה--אם רוב מן הגמלים, מותר; אם רוב מן הרחלים, אסור; מחצה למחצה, אסור. וכן הפשתן והקנבס שטרפן זה בזה.
ט,ב השיריים והכלך--אין בהן משום כלאיים, אבל אסורין מפני מראית העין. הכרים והכסתות--אין בהן משום כלאיים, ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן. אין עראי לכלאיים. לא ילבוש אדם כלאיים על גבי עשרה, אפילו לגנוב את המכס.
ט,ג מטפחות הידיים, מטפחות הספרים, מטפחות הספג--אין בהן משום כלאיים; רבי אליעזר אוסר. מטפחות הספרים, אסורות משום כלאיים.
ט,ד תכריכי המת, ומרדעת של חמור--אין בהן משום כלאיים. לא ייתן את המרדעת על כתפו, אפילו להוציא עליה את הזבל.
ט,ה מוכרי כסות, מוכרין כדרכן. לא יתכוונו בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין, מפשילין במקל.
ט,ו תופרי כסות, תופרין כדרכן. לא יתכוונו בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין, תופרין בארץ.
ט,ז הברסים והברדסים והדלמטיקיון ומנעלות הפינון--לא ילבוש בהן, עד שיבדוק. רבי יוסי אומר, אף הבאים מחוף הים וממדינת הים--אינן צריכין בדיקה, מפני שחזקתן בקנבס. ומנעל של זרב, אין בו משום כלאיים.
ט,ח אין אסור משום כלאיים אלא טווי ואריג--שנאמר "לא תלבש שעטנז" (דברים כב,יא), דבר שהוא שוע טווי ונוז. רבי שמעון בן אלעזר אומר, נלוז, ומליז הוא את אביו שבשמיים עליו.
ט,ט הלבדין--אסורין, מפני שהן שועין. פיף של צמר בשל פשתן--אסור, מפני שהן חוזרין באריג. רבי יוסי אומר, משיחות של ארגמן--אסורות, מפני שהוא מולל עד שלא קושר. לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מותניו, אף על פי שהרצועה באמצע.
ט,י אותות הגרדין, ואותות הכובסין--אסורות משום כלאיים. התוכף תכיפה אחת--אינה חיבור, ואין בה משום כלאיים; והשומטה בשבת, פטור. עשה שני ראשיה בצד אחד--חיבור, ויש בה משום כלאיים; והשומטה בשבת, חייב. רבי יהודה אומר, עד שישלש. והשק והקופה, מצרפין לכלאיים.