תרגום אונקלוס מנוקד

תרגום אונקלוס - ויקרא - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז

ויקרא פרק כה

א ומליל ה' עם משה, בטורא דסיניי למימר. ב מליל עם בני ישראל, ותימר להון, ארי תיעלון לארעא, דאנא יהיב לכון--ותשמיט ארעא, שמיטתא קודם ה'. ג שית שנין תזרע חקלך, ושית שנין תכסח כרמך; ותכנוש, ית עללתה. ד ובשתא שביעיתא, נייח שמיטתא יהי לארעא--דתשמיט, קודם ה': חקלך לא תזרע, וכרמך לא תכסח. ה ית כתי חצדך לא תחצוד, וית עינבי שבקך לא תקטוף: שנת שמיטתא, יהי לארעא. ו ותהי שמיטת ארעא לכון, למיכל--לך, ולעבדך ולאמתך; ולאגירך, ולתותבך, דדיירין, עימך. ז ולבעירך--ולחיתא, דבארעך: תהי כל עללתה, למיכל. {ס}

ח ותמני לך, שבע שמיטן דשנין--שבע שנין, שבע זמנין; ויהון לך, יומי שבע שמיטן דשנין, ארבעין ותשע, שנין. ט ותעבר שופר יבבא, בירחא שביעאה, בעסרא, לירחא; ביומא, דכיפוריא, תעברון שופרא, בכל ארעכון. י ותקדשון, ית שנת חמשין שנין, ותקרון חירותא בארעא, לכל יתבהא; יובילא היא, תהי לכון, ותתובון גבר לאחסנתיה, וגבר לזרעיתיה תתובון. יא יובילא היא, שנת חמשין שנין--תהי לכון; לא תזרעון--ולא תחצדון ית כתהא, ולא תקטפון ית שבקהא. יב ארי יובילא היא, קודשא תהי לכון; מן חקלא--תיכלון, ית עללתה. יג בשתא דיובילא, הדא, תתובון, גבר לאחסנתיה. יד וארי תזבין זבינין לחברך, או תזבון מיד חברך--לא תונון, גבר ית אחוהי. טו במניין שניא בתר יובילא, תזבון מן חברך; במניין שני עללתא, יזבין לך. טז לפום סגיות שניא, תסגי זבינוהי, ולפום זעירות שניא, תזער זבינוהי: ארי מניין עללתא, הוא מזבין לך. יז ולא תונון גבר ית חבריה, ותדחל מאלהך: ארי אנא ה', אלהכון. יח ותעבדון, ית קיימיי, וית דיניי תיטרון, ותעבדון יתהון--ותיתבון על ארעא, לרוחצן. יט ותיתין ארעא איבה, ותיכלון למסבע; ותיתבון לרוחצן, עלה. כ וארי תימרון, מא ניכול בשתא שביעיתא: הא לא נזרע, ולא נכנוש ית עללתנא. כא ואפקיד ית ברכתי לכון, בשתא שתיתיתא; ותעביד, ית עללתא, לתלת, שנין. כב ותזרעון, ית שתא תמיניתא, ותיכלון, מן עללתא עתיקא; עד שתא תשיעיתא, עד מיעל עללתה--תיכלון, עתיקא. כג וארעא, לא תזדבן לחלוטין--ארי דילי, ארעא: ארי דיירין ותותבין אתון, קודמיי. כד ובכול, ארע אחסנתכון, פורקנא, תיתנון לארעא. {ס}

כה ארי יתמסכן אחוך, ויזבין מאחסנתיה--וייתי פריקיה, דקריב ליה, ויפרוק, ית זביני אחוהי. כו וגבר, ארי לא יהי ליה פריק, ותדביק ידיה, וישכח כמיסת פורקניה. כז ויחשיב, ית שני זבינוהי, ויתיב ית מותרא, לגבר דזבין ליה; ויתוב, לאחסנתיה. כח ואם לא אשכחת ידיה, כמיסת דיתיב ליה--ויהי זבינוהי ביד דזבן יתיה, עד שתא דיובילא; וייפוק, ביובילא, ויתוב, לאחסנתיה. {ס}

כט וגבר, ארי יזבין בית מותב קרתא מקפא שור--ויהי פורקניה, עד משלם שתא דזבינוהי: עידן בעידן, יהי פורקניה. ל ואם לא יתפריק, עד משלם ליה שתא שלמתא--ויקום ביתא דבקרתא דליה שורא לחלוטין לדזבן יתיה, לדרוהי: לא ייפוק, ביובילא. לא ובתי פצחיא, דלית להון שור מקף סחור סחור--על חקל ארעא, יתחשבון: פורקנא, יהי להון, וביובילא, ייפקון. לב וקרווי, ליוואי--בתי, קרווי אחסנתהון: פורקן עלם, יהי לליוואי. לג ודיפרוק מן ליוואי, וייפקון זביני ביתא וקרווי אחסנתיה ביובילא: ארי בתי קרווי ליוואי, אינין אחסנתהון, בגו, בני ישראל. לד וחקל רווח קרוויהון, לא יזדבן: ארי אחסנת עלם הוא, להון. {ס}

לה וארי יתמסכן אחוך, ותמוט ידיה עימך--ותתקיף ביה, ידור וייתותב וייחי עימך. לו לא תיסב מיניה חיבוליא וריביתא, ותדחל מאלהך; וייחי אחוך, עימך. לז ית כספך--לא תיתין ליה, בחיבוליא; ובריביתא, לא תיתין מיכלך. לח אנא, ה' אלהכון, דאפיקית יתכון, מארעא דמצריים--למיתן לכון ית ארעא דכנען, למהוי לכון לאלה. {ס}

לט וארי יתמסכן אחוך עימך, ויזדבן לך--לא תפלח ביה, פולחן עבדין. מ כאגירא כתותבא, יהי עימך; עד שתא דיובילא, יפלח עימך. מא וייפוק, מעימך--הוא, ובנוהי עימיה; ויתוב, לזרעיתיה, ולאחסנת אבהתוהי, יתוב. מב ארי עבדיי אינון, דאפיקית יתהון מארעא דמצריים; לא יזדבנון, זיבון עבדין. מג לא תפלח ביה, בקשיו; ותדחל, מאלהך. מד ועבדך ואמתך, דיהון לך: מן עממיא, דבסחרניכון--מינהון תקנון, עבדין ואמהן. מה ואף מבני תותביא ערליא דדיירין עימכון, מינהון תקנון, ומזרעיתהון דעימכון, דאתיילדו בארעכון; ויהון לכון, לאחסנא. מו ותחסנון יתהון לבניכון בתריכון, לירותת אחסנא--לעלם, בהון תפלחון; ובאחיכון בני ישראל גבר באחוהי, לא תפלח ביה בקשיו. {ס}

מז וארי תדביק, יד ערל ותותב עימך, ויתמסכן אחוך, עימיה; ויזדבן, לערל תותב דעימך, או לארמאי, מזרעית גיורא. מח בתר דאזדבן, פורקנא יהי ליה: חד מאחוהי, יפרקיניה. מט או אחבוהי או בר אחבוהי, יפרקיניה, או מקריב בסריה מזרעיתיה, יפרקיניה; או דתדביק ידיה, ויתפריק. נ ויחשיב, עם זבניה, משתא דאזדבן ליה, עד שתא דיובילא; ויהי כסף זבינוהי, במניין שניא, כיומי אגירא, יהי עימיה. נא אם עוד סגיות, בשניא--לפומהון יתיב פורקניה, מכסף זבינוהי. נב ואם זעיר אשתאר בשניא, עד שתא דיובילא--ויחשיב ליה; כפום שנוהי, יתיב ית פורקניה. נג כאגיר שנא בשנא, יהי עימיה; לא יפלח ביה בקשיו, לעינך. נד ואם לא יתפריק, באילין--וייפוק בשתא דיובילא, הוא ובנוהי עימיה. נה ארי דילי בני ישראל, עבדין--עבדיי אינון, דאפיקית יתהון מארעא דמצריים: אנא, ה' אלהכון.