משנה תורה - ספר שופטים - הלכות מלכים ומלחמות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


הלכות מלכים ומלחמות פרק ט

א  על שישה דברים נצטווה אדם הראשון--על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים.

ב  אף על פי שכולן קבלה הן בידינו ממשה רבנו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי התורה, ייראה שעל אלו נצטוו.  הוסיף לנוח אבר מן החי, שנאמר "אך בשר, בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט,ד); נמצאו שבע מצוות.

ג  וכן היה הדבר בכל העולם, עד אברהם נצטווה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית.  ויצחק הפריש מעשר, והוסיף תפילה אחרת לפנות היום.  ויעקוב הוסיף גיד הנשה, והתפלל ערבית.  ובמצריים נצטווה עמרם במצוות יתרות, עד שבא משה רבנו ונשלמה תורה על ידו.

ד  [ב] בן נוח שעבד עבודה זרה--חייב, והוא שיעבוד כדרכה.  וכל עבודה זרה שבית דין של ישראל ממיתין עליה, בן נוח נהרג עליה.  וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה, אין בן נוח נהרג עליה; ואף על פי שאינו נהרג, אסור בכול.  ואין מניחין אותם להקים מצבה, ולא ליטע אשרה, ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנואי.

ה  [ג] בן נוח שבירך את השם--בין שבירך בשם המיוחד, בין שבירך בכינוי, בכל לשון--חייב:  מה שאין כן בישראל.

ו  [ד] בן נוח שהרג נפש, אפילו עובר במעי אימו--נהרג עליו.  וכן אם הרג טריפה, או שכפתו ונתנו לפני הארי, או שהניחו ברעב עד שמת--הואיל והמית מכל מקום, נהרג.  וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאבריו--נהרג עליו, מה שאין כן בישראל.

ז  [ה] שש עריות אסורות על בני נוח--האם, ואשת האב, ואשת איש, ואחותו מאימו, וזכור, ובהמה:  שנאמר "על כן, יעזוב איש, את אביו" (בראשית ב,כד), זו אשת אביו; "ואת אימו" (שם), כמשמעה; "ודבק באשתו" (שם), ולא באשת חברו; "ודבק באשתו", לא בזכור; "והיו לבשר אחד" (שם), להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד; ונאמר "אחותי בת אבי היא--אך, לא בת אימי; ותהי לי, לאישה" (בראשית כ,יב).

ח  [ו] בן נוח חייב על מפותת אביו, ואנוסת אביו--הרי היא אימו מכל מקום.  וחייב על אשת אביו, אפילו לאחר מיתת אביו.  וחייב על הזכור, בין קטן בין גדול; ועל הבהמה, בין קטנה בין גדולה.  והוא נהרג לבדו, ואין הורגין את הבהמה--שלא נצטוו בהריגת בהמה, אלא ישראל.

ט  [ז] אין בן נוח חייב על אשת חברו, עד שיבוא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה.  אבל מאורסה, או שנכנסה לחופה ועדיין לא נבעלה--אין חייבין עליה, שנאמר "והיא, בעולת בעל" (בראשית כ,ג).

י  במה דברים אמורים, בבן נוח שבא על בת נוח.  אבל גוי שבא על הישראלית, בין כדרכה בין שלא כדרכה--חייב.  ואם הייתה נערה מאורסה--נסקל עליה, כדיני ישראל; בא עליה אחר שנכנסה לחופה, ולא נבעלה--הרי זה בחנק, כדיני ישראל.  אבל אם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה--הרי זה כמי שבא על אשת גוי חברו, וייהרג בסיף.

יא  [ח] בן נוח שייחד שפחה לעבדו--הרי זה נהרג עליה, משום אשת חברו.  ואינו חייב עליה, עד שיפשוט הדבר ויאמרו לה העם, זו רבית עבד פלוני.  ומאימתיי תחזור להיתרה--משיפרישנה מעבדו, ויפרע ראשה בשוק.

יב  ומאימתיי תהיה אשת חברו כגרושה שלנו--משיוציאה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה:  שאין לה גירושין בכתב; ואין הדבר תלוי בו בלבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה--פורשין.

יג  [ט] בן נוח חייב על הגזל, בין שגזל גוי בין שגזל ישראל.  ואחד הגוזל, או הגונב ממון, או גונב נפש, או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו--אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה--על הכול הוא חייב, והרי הוא בכלל גזלן:  מה שאין כן בישראל.  וכן חייב, על פחות משווה פרוטה; ובן נוח שגזל פחות משווה פרוטה, ובא אחר וגזלה ממנו--שניהן נהרגין עליה.

יד  [י] וכן חייב על אבר מן החי, ועל בשר מן החי בכל שהוא:  שלא ניתנו השיעורין, אלא לישראל בלבד.  ומותר הוא בדם מן החי.

טו  [יא] אחד האבר או הבשר, הפורש מן הבהמה או מן החיה; אבל העוף--ייראה לי, שאין בן נוח נהרג על אבר מן החי ממנו.  [יב] השוחט את הבהמה--אפילו שחט בה שני הסימנין--כל זמן שהיא מפרכסת, אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נוח משום אבר מן החי.

טז  [יג] כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי, אסור על בני נוח.  ויש שבני נוח חייבין עליו, ולא ישראל:  שבני נוח אחד בהמה וחיה, בין טהורה בין טמאה--חייבין עליה, משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי; ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת--אף על פי ששחט בה ישראל שני הסימנין, הרי זה אסור לבני נוח משום אבר מן החי.

יז  [יד] וכיצד הן מצווין על הדינים:  חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו, ולהזהיר את העם; ובן נוח שעבר על אחת משבע מצוות אלו, ייהרג בסיף.

יח  כיצד:  אחד העובד עבודה זרה, או שבירך את השם, או ששפך דם, או שבעל אחת משש עריות שלהם, או שגזל אפילו פחות משווה פרוטה, או שאכל כל שהוא מאבר מן החי או בשר מן החי, או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו והרגו--הרי זה ייהרג בסיף.

יט  ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה--שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו.  ובן נוח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה, ועל פי קרובים; אבל לא בעדות אישה, ולא תדון אישה להם.


משנה תורה - ספר שופטים - הלכות מלכים ומלחמות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


יש לך שאלה או הערה?