משנה תורה - ספר המדע - הלכות יסודי התורה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


הלכות יסודי התורה פרק ז

א  מיסודי הדת, לידע שהאל מנבא את בני האדם; ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד.

ב  אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו, שלם בגופו, כשייכנס לפרדס ויימשך באותן העניינות הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעת נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך פורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך מזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטילים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו תמיד פנויה למעלה, קשורה תחת הכיסא, להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ, ויודע מהם גודלו--מיד רוח הקודש שורה עליו.

ג  ובעת שתנוח עליו הרוח--תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים, וייהפך לאיש אחר, ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים:  כמו שנאמר בשאול, "והתנבית עימם; ונהפכת, לאיש אחר" (שמואל א י,ו).

ד  [ב] הנביאים, מעלות מעלות הן:  כמו שיש בחכמה חכם גדול מחברו, כך בנבואה נביא גדול מנביא.  וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון הלילה, או ביום אחר שתיפול עליהן תרדמה:  כמו שנאמר "במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו" (במדבר יב,ו).

ה  וכולן, כשמתנבאין, אבריהן מזדעזעין וכוח הגוף כושל, ועשתונותיהם מיטרפות ותישאר הדעה פנויה להבין מה שתראה:  כמו שנאמר באברהם, "והנה אימה חשיכה גדולה, נופלת עליו" (בראשית טו,יב); וכמו שנאמר בדנייאל, "והודי, נהפך עליי למשחית, ולא עצרתי, כוח" (דנייאל י,ח).

ו  [ג] הדברים שמודיעין לנביא במראה הנבואה--דרך משל מודיעין לו, ומיד ייחקק בליבו פתרון המשל במראה הנבואה, ויידע מה הוא:  כמו הסולם שראה יעקוב אבינו, ומלאכים עולים ויורדים בו, והוא היה משל למלכייות, ושיעבודן; וכמו החיות שראה יחזקאל, והסיר הנפוח ומקל שקד שראה ירמיה, והמגילה שראה יחזקאל, והאיפה שראה זכריה.

ז  וכן שאר הנביאים, יש מהן אומרין המשל ופתרונו כמו אלו; ויש מהן אומרין הפתרון בלבד.  ופעמים אומרין המשל בלבד בלא פתרון, כמקצת דברי יחזקאל וזכריה.  וכולם, במשל ודרך חידה הם מתנבאים.

ח  [ד] כל הנביאים--אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים וטובי לב ומתבודדין:  שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה.  לפיכך בני הנביאים, לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והם מבקשים הנבואה; וזה הוא שנאמר "והמה מתנבאים" (שמואל א י,ה)--כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שיינבאו, כמו שאתה אומר פלוני מתגדל.

ט  [ה] אלו שהם מבקשים להתנבא, הם הנקראים בני הנביאים.  ואף על פי שמכוונין דעתן, אפשר שתשרה שכינה עליהן, ואפשר שלא תשרה.

י  [ו] כל הדברים שאמרנו, הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים--חוץ ממשה, רבנו ורבן של כל הנביאים.  ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים--שכל הנביאים, בחלום או במראה; ומשה רבנו--הוא ער ועומד, שנאמר "ובבוא משה אל אוהל מועד, לדבר איתו, וישמע את הקול" (במדבר ז,פט).

יא  כל הנביאים, על ידי מלאך; לפיכך רואין מה שהן רואין במשל וחידה.  ומשה רבנו, לא על ידי מלאך, שנאמר "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב,ח), ונאמר "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים" (שמות לג,יא), ונאמר "ותמונת ה', יביט" (במדבר יב,ח):  כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בורייו בלא חידה בלא משל; הוא שהתורה מעידה עליו, "ומראה ולא בחידות" (שם), שאינו מתנבא בחידה אלא במראה, שרואה הדבר על בורייו.

יב  כל הנביאים, יראין ונבהלין ומתמוגגים.  ומשה רבנו, אינו כן; הוא שהכתוב אומר "כאשר ידבר איש אל ריעהו" (שמות לג,יא):  כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חברו, כך היה כוח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה; והוא עומד על עומדו שלם.

יג  כל הנביאים, אין מתנבאים בכל עת שירצו.  ומשה רבנו, אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ, רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו; ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת.  לפיכך מתנבא בכל עת, שנאמר "עמדו ואשמעה, מה יצווה ה' לכם" (במדבר ט,ח).

יד  ובזה הבטיחו האל, שנאמר "לך, אמור להם:  שובו לכם, לאוהליכם.  ואתה, פה עמוד עימדי" (דברים ה,כו-כז).  הא למדת שכל הנביאים, כשהנבואה מסתלקת, חוזרין לאוהלם, שהוא צורכי הגוף כולן כשאר העם; לפיכך אינן פורשין מנשותיהן.  ומשה רבנו, לא חזר לאוהלו הראשון; לפיכך פירש מן האישה לעולם ומכל הדומה לה, ונקשרה דעתו בצור העולמים, ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם וקרן עור פניו, ונתקדש כמלאכים.

טו  [ז] הנביא, אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו, עד שיידע מה שלא היה יודע, מאותן הדברים הגדולים.  ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ, או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו, או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם; וכשמשלחין אותו, נותנין לו אות ומופת כדי שיידעו העם שהאל שילחו באמת.

טז  ולא כל העושה אות ומופת, מאמינין אותו שהוא נביא:  אלא אדם שהיינו יודעין בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו, שנתעלה בהן על כל בני גילו, והיה מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה, ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שילחו--מצוה לשמוע ממנו, שנאמר "אליו, תשמעון" (דברים יח,טו).

יז  ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא, וזה האות יש לו דברים בגו; ואף על פי כן, מצוה לשמוע לו, הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה, מעמידין אותו על חזקתו--שבכך נצטווינו:  כמו שנצטווינו לחתוך הדין על פי שניים עדים כשרים, ואף על פי שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרים הם אצלנו, מעמידין אותן על כשרותן.  ובדברים האלו וכיוצא בהן, נאמר "הנסתרות--לה', אלוהינו; והנגלות לנו ולבנינו" (דברים כט,כח), ונאמר "כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב" (שמואל א טז,ז).


משנה תורה - ספר המדע - הלכות יסודי התורה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


יש לך שאלה או הערה?