משנה תורה - ספר קניין - הלכות שכנים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

הלכות שכנים פרק א

א  אחד הקונה מחברו חצי שדהו, או שניים שקנו מאחד שדה, או שירשו, או שניתנה להן במתנה, או שהחזיקו בה מן ההפקר או נכסי גר:  כללו של דבר--כל שיש ביניהם שותפות בקרקע, וביקש אחד מן השותפין לחלוק וליטול חלקו לבדו--אם יש באותה קרקע דין חלוקה, כופה את שאר השותפין וחולקין עימו; ואם אין בה דין חלוקה, אין אחד מהן יכול לכוף את חברו לחלוק.  וכן הדין במיטלטלין.

ב  במה דברים אמורים, בשאין אחד מהן מכיר את חלקו במקום שהן שותפין בו, אלא יד כולן משתמשת בכל המקום; אבל אם היה כל אחד מהן מכיר חלקו--אף על פי שאין בה דין חלוקה, כופה כל אחד מהן את חברו להבדיל בין חלקו וחלק חברו.

ג  [ב] אחד מן השותפין שאמר לחברו במקום שאין בו דין חלוקה, או בדבר שאי אפשר שייחלק כגון שפחה או כלי, מכור לי חלקך בכך וכך, או קנה ממני חלקי בשער הזה--הדין עימו, וכופין את הנתבע למכור לחברו או לקנות ממנו.

ד  אבל אם אין התובע רוצה לקנות, או לא יימצא במה יקנה--אינו יכול לכוף את חברו לקנות ממנו, אפילו בשער הזול:  שהרי חברו יכול לומר לו אין רצוני שאקנה, אלא שאמכור.

ה  לפיכך שני אחין, אחד עני ואחד עשיר, שהניח להם אביהם מרחץ או בית הבד--אם עשאן האב לשכר, השכר לאמצע כל זמן שירצו לעמוד בשותפות; עשאן האב לעצמו--אינו יכול לכוף אחיו לשכור אותם, אלא משתמשין בהם כדרך שהשתמש אביהם.  והרי העשיר אומר לעני קח לך זיתים, ובוא ועשה אותם בבית הבד, קנה לך עבדים, ויבואו וירחצו במרחץ.  ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו; אלא אם כן אמר לו קנה ממני או מכור לי, והריני לווה וקונה, או מוכר לאחרים וקונה--הדין עימו.

ו  אמר כל אחד מהן איני קונה, אלא הריני מוכר חלקי--מוכרין אותה לאחרים.  אמר כל אחד מהם איני מוכר, אלא כל אחד מהן רוצה שיקנה חלק חברו, או שאין אחד מהן רוצה לא לקנות חלק חברו ולא למכור חלקו אלא יישארו שותפין בגוף--היאך הן עושין:  אם היה המקום עשוי לשכר--שוכרין אותו, וחולקין שכרו.  ואם אינו עשוי לשכר--אם חצר היא, שוכנין בה שנה שנה, שאי אפשר שישכנו שניהם כאחד, מפני היזק ראייה שהרי אין בה דין חלוקה; ואין אדם עשוי לטרוח כל שלושים יום לפנות מחצר לחצר, אלא משנה לשנה.

ז  ואם מרחץ היא, נכנסין לה שניהם תמיד בכל יום.  וכן כל דבר שראוי להשתמש בו תמיד, ואינו עשוי לשכר, כגון מרחץ או שפחה או ספר תורה--אינו יכול לומר לו אתה יום ואני יום, שהרי אומר לו בכל יום אני רוצה להשתמש בזה.

ח  [ג] אחד השוכר מחברו מקצת חצר, או שדה שאין בה דין חלוקה, או שניים ששכרו מקום אחד בשותפות--כל אחד מהן יש לו לכוף את חברו ולומר לו, או שכור ממני חלקי או השכר לי חלקך; ואם יש בה דין חלוקה, חולקין.

ט  [ד] איזה הוא דין חלוקה, כל שאילו ייחלק לפי השותפין יגיע לפחות שבהם חלק ששם הכול קרוי עליו; אבל אם אין שם הכול נקרא על החלק, אין בה דין חלוקה.

י  כיצד:  כל חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות, אינה קרויה חצר; וכל שדה שאין בה כדי זריעת תשעת קבין, אינה קרויה שדה; וכל גינה שאין בה כדי זריעת חצי קב, אינה קרויה גינה; וכל פרדס שאין בו כדי זריעת שלושת קבין, אינו קרוי פרדס.

יא  לפיכך אין חולקין את החצר, עד שיהיה בה ארבע אמות לכל אחד ואחד מן השותפין; ולא את השדה, עד שיהיה בה בית תשעת קבין לכל אחד ואחד; ולא את הגינה, עד שיהיה בה בית חצי קב לכל אחד ואחד; ולא את הפרדס, עד שיהיה בו בית שלושת קבין לכל אחד ואחד.

יב  במה דברים אמורים, בארץ ישראל וכיוצא בה.  אבל בבבל וכיוצא בה, אין חולקין את השדה, עד שיהיה בה כדי חרישת יום לזה וחרישת יום לזה; ולא את הפרדס, עד שיהיה בו שישה ושלושים אילנות לזה ושישה ושלושים אילנות לזה כדי עבודת אדם אחד ביום אחד; ושדה שמשקין אותה בדלי, עד שיהיה בה כדי שימלא הפועל יום אחד לזה ויום אחד לזה.

יג  [ה] אין חולקין את הטרקלין, ולא את המורן, ולא את השובך, ולא את בית הבד, ולא את המרחץ, ולא את הטלית, עד שיהיה בכל חלק מהן כדי לזה וכדי לזה.  אם מרחץ חלקו, עד שיהיה בכל חלק כדי מרחץ; ואם שובך, עד שיהיה כל חלק שובך בפני עצמו; וכן בטלית ובשאר כל הדברים.

יד  אין בהן כדי לזה וכדי לזה, מעלין אותו בדמים, ויש לו לומר לחברו, או מכור לי או קנה ממני.  אמר אחד מהן חלוק זה אף על פי שאין החלקין שווים, ואני אטול את הפחות, וטול אתה את היתר--אין שומעין לו, שהרי אומר לו אין רצוני ליקח מתנה, אלא הואיל ואין בה דין חלוקה בשווה, הרי אנו מעלין אותה בדמים.

משנה תורה - ספר קניין - הלכות שכנים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד