משנה תורה -
ספר הקרבנות -
הלכות קרבן פסח - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
א כל אוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת, ואין מוציאין ממנו מן החבורה שייאכל בה. והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בלילי חמישה עשר--לוקה, שנאמר "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" (שמות יב,מו): והוא שיניחו בחוץ--שהוצאה כתובה בו, כשבת; לפיכך צריך עקירה והנחה, כהוצאת שבת. ואין מוציא אחר מוציא בפסח--שכיון שהוציאו הראשון, נפסל.
ב מן האגף ולפנים, כלפנים; ומן האגף ולחוץ, כלחוץ; והאגף עצמו, שהוא עובי הפתח--כלחוץ. החלונות ועובי הכותלים, כלפנים; הגגים והעלייות, אינן בכלל הבית.
ג [ב] בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו, בין בזדון בין בשגגה--נאסר באכילה; והרי הוא כבשר קודשי קודשים שיצא חוץ לעזרה, או בשר קודשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים--שהכול טריפה, ולוקין על אכילתו כמו שביארנו במעשה הקרבנות.
ד אבר שיצא מקצתו--חותך הבשר ויורד עד שהוא מגיע לעצם, וקולף את הבשר: כל שבפנים ייאכל, וכל שבחוץ יישרף. וכשהוא מגיע לעצם, חותך בקופיס, אם היה שאר קודשים; ואם היה פסח שאסור לשבור בו עצם, קולף עד הפרק, ומפרק האבר שיצא מקצתו מן הפרק, ומשליכו לחוץ.
ה [ג] שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד--צריכה כל חבורה מהן לעשות לה היקף, שנאמר "מן הבשר חוצה" (שמות יב,מו): מפי השמועה למדו, שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו. ואלו הופכין את פניהן הילך ואוכלין, ואלו הופכין את פניהן הילך ואוכלין--כדי שלא יהו מעורבבין.
ו [ד] היו המים שמוזגין בו יינם באמצע הבית, בין שתי החבורות--כשהשמש עומד למזוג, קופץ את פיו ומחזיר את פניו, עד שמגיע אצל חבורתו, ואחר כך אוכל מה שבפיו: שאסור לאכול בשתי חבורות. ומותר לכלה להחזיר פניה מבני חבורתה, ואוכלת--מפני שהיא בושה לאכול בפניהם.
ז [ה] שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן, אינן אוכלין; וכן אם הייתה חבורה אחת, ונעשית מחיצה ביניהן--אינן אוכלין, עד שתסתלק: שאין הפסח נאכל בשתי חבורות, ואין נעקרין מחבורה לחבורה.
ח [ו] בני חבורה שנכנסו שלושה מהן או יתר לאכול פסחן, ולא באו שאר בני חבורה--אם נכנסו בשעה שדרך בני אדם לאכול הפסחים, וחזר המעורר לכולן על השאר ולא באו--הרי אלו שנכנסו אוכלין עד שישבעו, ואין ממתינים לשאר. ואפילו באו המתאחרין אחר כך, ומצאו אלו השלושה שאכלו הכול--אינן משלמין להן דמי חלקם; אבל אם נכנסו שניים בלבד, הרי אלו ממתינים.
ט במה דברים אמורים, בשעת כניסתן לאכול. אבל בעת שנפטרין, אין אדם צריך להמתין לחברו; אפילו גמר אחד בלבד מלאכול--ייצא, ואינו צריך להמתין.
י [ז] המאכיל כזית מן הפסח, בין מפסח ראשון בין מפסח שני, למשומד לעבודה זרה, או לגר תושב או שכיר--הרי זה עובר בלא תעשה; ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. ו"בן נכר" (שמות יב,מג) האמור בתורה, זה העובד אל נכר; ואין מאכילין ממנו לגוי, אפילו גר תושב או שכיר--שנאמר "תושב ושכיר, לא יאכל בו" (שמות יב,מה).
יא [ח] ערל שאכל כזית מבשר הפסח--לוקה, שנאמר "כל ערל, לא יאכל בו" (שמות יב,מח): ו"בו" הוא, שאינו אוכל; אבל אוכל הוא מצה ומרור. וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב, ולשכיר.
יב [ט] כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבת אותו מלשחוט הפסח--כך מעכבת אותו מלאכול, שנאמר "ומלת אותו, אז יאכל בו" (שמות יב,מד). כיצד: קנה עבד אחר שנשחט הפסח, או שהיה לו בן שלא הגיע זמנו להימול אלא אחר שחיטת הפסח--הרי זה אסור לאכול, עד שימול אותן.
יג וכיצד יהיה הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח, ולא יהיה ראוי קודם שחיטה--כגון שחלצתו חמה שצריך שבעת ימים מעת לעת מיום הבראתו, וכגון שכאבה עינו ונרפאת אחר שחיטה, או שהיה טומטום ונקרע אחר שחיטת הפסח ונמצא זכר.
משנה תורה -
ספר הקרבנות -
הלכות קרבן פסח - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י