משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות קרבן פסח - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הלכות קרבן פסח פרק ז

א  רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון--אם היו מיעוט הקהל, הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים; אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת, או שהיו הכוהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת--אינן נדחין, אלא יקריבו כולן הפסח בטומאה, הטמאים עם הטהורים:  שנאמר "ויהי אנשים, אשר היו טמאים" (במדבר ט,ו)--יחידים נדחים, ואין הציבור נדחה.  ודבר זה, בטומאת המת בלבד כמו שביארנו בביאת המקדש.

ב  היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאי מת--כולן עושין בראשון, והטהורים עושין לעצמן בטהרה, והטמאים עושין לעצמן בטומאה, ואוכלין אותו בטומאה.  ואם היו טמאי המת עודפין על הטהורים, אפילו אחד--יעשו כולן בטומאה.

ג  היו האנשים מחצה טמאי מת, ומחצה טהורים, ובזמן שאתה מונה הנשים בכלל האנשים, יהיו הרוב טהורים--הטהורים עושין את הראשון, והטמאים אינן עושין לא את הראשון ולא את השני:  אין עושין ראשון, מפני שהן מיעוט; ואין עושין שני, שהנשים בשני רשות, ונמצאו הטמאים מחצה, ואין מחצה עושין את השני.

ד  היו רוב הקהל זבים ומצורעים ובועלי נידות, ומיעוטן טמאי מת--אותן טמאי מת אין עושין בראשון, לפי שהן מיעוט; ואינן עושין את השני, שאין היחידים עושין את השני אלא בזמן שעשו רוב הקהל את הראשון, וכאן הואיל ולא עשו רוב הקהל בראשון, לא יעשו אלו המיעוט הטמאים למת את השני.

ה  היו רוב הקהל טמאי מת, ומיעוט זבים וכיוצא בהן--טמאי מת עושין את הראשון.  והזבים וכיוצא בהן אינן עושין, לא את הראשון ולא את השני:  אינן עושין בראשון, שאין נדחית בציבור אלא טומאת המת בלבד; ואין עושין בשני, שאין עושין פסח שני אלא אם בא הראשון בטהרה, אבל אם נעשה ראשון בטומאה, אין שם פסח שני.

ו  היו שליש הקהל טהורים, ושליש זבים וכיוצא בהן, ושליש טמאי מת--אותן טמאי מת אין עושין לא את הראשון ולא את השני:  אינן עושין ראשון, שהרי הן מועטין לגבי טהורים עם הזבים; ובשני לא יעשו, שהרי מיעוט עשו בראשון כמו שביארנו.

ז  כיצד משערין הפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים:  אין משערין בכל האוכלין--שאפשר שיהיו עשרים נמנין על פסח אחד, ומשלחין אותו ביד אחד לשחוט עליהן; אלא משערין בכל הנכנסין לעזרה, ועד שהן מבחוץ קודם שתיכנס כת הראשונה, משערין אותן.

ח  [ז] יחיד שנטמא בספק רשות היחיד, כמו שיתבאר במקומו--הרי זה יידחה לפסח שני, כשאר טמאי מת; וציבור שנטמא בספק רשות היחיד, יעשו כולן בטומאה.

ט  [ח] פסח שהקריבוהו בטומאה--הרי זה נאכל כטהור, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה; ואינו נאכל לכל טמא, אלא לטמאי מת שנדחית להם הטומאה הזאת, ולכיוצא בהן, מטמאי מגע טמאות.  אבל הטמאים שהטומאה יוצאה עליהן מגופן, כגון זבים וזבות נידות ויולדות ומצורעים--לא יאכלו ממנו.  ואם אכלו, פטורין:  מפי השמועה למדו שהנאכל לטהורין, חייבין עליו משום טומאה; והנאכל לטמאין, אין חייבין עליו משום טומאה.  אפילו אכלו טמאי מת מן האימורין שלו, פטורין.

י  במה דברים אמורים שהפסח ייאכל בטומאה, בשנטמאו הציבור קודם זריקת הדם; אבל אם נטמאו לאחר זריקת הדם, לא ייאכל.  [ט] שחטוהו בטהרה, ונטמאו רוב הציבור קודם זריקה--זורק את הדם, והפסח לא ייאכל:  גזירה שמא ייטמאו אחר זריקה בשנה אחרת, ויאכלוהו בטומאה.

יא  היו כלי שרת טמאים בשרץ וכיוצא בו--הואיל ואינן מטמאין את האדם כמו שיתבאר במקומו, אף על פי שמטמאין את הבשר, לא יעשו אותו אלא הטהורים, וייאכל אף על פי שהוא טמא:  מוטב שייאכל בטומאת בשר שהיא בלאו, ולא יאכלוהו טמאי הגוף שהן בכרת, כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.

משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות קרבן פסח - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י