משנה תורה - ספר עבודה - הלכות עבודת יום הכיפורים - הכול
פרק א ב ג ד ה

הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ה

א  כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים בהיכל, צריך לעשותן על הסדר שביארנו; ואם הקדים בהן מעשה לחברו, לא עשה כלום.  [ב] קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר, לא עשה כלום:  אף על פי שהחפינה בעזרה--צורך פנים, כעבודת פנים היא.

ב  וכן שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר, לא עשה כלום--אף על פי שהשחיטה בעזרה, הרי דמו נכנס לפנים.  [ג] איל ושעיר המוספין שעשה אותן קודם עבודת היום, אינן כלום.

ג  [ד] הקדים דם השעיר לדם הפר בקודש הקודשים, יזה מדם הפר כמצותו; ואחר כך יביא שעיר אחר, וישחוט אותו, ויזה מדמו בקודש הקודשים כמצותו, וייפסל הראשון.  הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות שבהיכל על הפרוכת, יחזור ויזה מדם השעיר פעם שנייה לאחר דם הפר.

ד  [ה] נשפך הדם עד שלא גמר מתנות שבקודש הקודשים, יביא דם אחר ויחזור ויזה כתחילה בקודש הקודשים; [ו] גמר מתנות שבקודש הקודשים, והתחיל במתנות שבהיכל, ונשפך הדם עד שלא גמר--יביא דם אחר, ומתחיל מתחילת הזיות שבהיכל; [ז] גמר מתנות שבהיכל, והתחיל ליתן על מזבח הזהב, ונשפך הדם עד שלא גמר--יביא דם אחר, ומתחיל מתחילת מתנות המזבח:  שכולן כפרה בפני עצמן הן.  [ח] גמר מתנות המזבח, ואחר כך נשפך הדם--אינו צריך להביא דם אחר:  ששפיכת השיירים על מזבח החיצון, אינה מעכבת.

ה  ואם דם הפר הוא שנשפך קודם שיגמור כל המתנות--הרי זה מביא פר אחר, ויחפון הקטורת פעם שנייה קודם שחיטת הפר, ויקטיר הקטורת, ואחר כך יביא דמו ויזה ממנו.  [ט] ואין מטמא בגדים, ואין נשרף בבית הדשן--אלא הפר הזה האחרון, שבו נגמרה הכפרה.

ו  [י] נתערב לו דם הפר בדם השעיר, קודם שיגמור ההזיות--נותן אחת למעלה ושבע למטה, לשם פר; וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה, לשם שעיר.  נתערבו במתנה אחרונה--נותן אחת למטה, לשם פר; וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה, לשם שעיר.

ז  [יא] נתחלפו הכוסות, ולא ידע איזה הוא כוס דם הפר ואיזה הוא כוס דם השעיר--נותן מאחד מהן אחת למעלה ושבע למטה, ונותן מן השני אחת למעלה ושבע למטה, וחוזר ונותן מן הראשון אחת למעלה ושבע למטה:  נמצא מכל מקום שנתן מדם הפר, ואחריו מדם השעיר.

ח  [יב] קיבל דם הפר בשתי כוסות, וקיבל דם השעיר בשתי כוסות, ונתערבו מקצת הכוסות, ולא נודע כוס דם הפר מכוס דם השעיר--הרי זה מזה כל ההזיות כמצותן מן הכוסות שלא נתערבו, ושופך שיירי אלו שהזה מהן על היסוד כמצוה; ואותן הכוסות שנתערבו, יישפכו לאמה.

ט  [יג] פר יום הכיפורים--אף על פי שכוהן גדול קונה אותו משלו, שנאמר "פר החטאת, אשר לו" (ויקרא טז,ו; ויקרא טז,יא)--המקום הפקיר ממונו בו, לכל אחיו הכוהנים:  שאילו לא היה להן בו שותפות, לא היו מתכפרין בו.  לפיכך אם מת כוהן גדול קודם שיישחט הפר--הכוהן שעומד תחתיו אינו מביא פר אחר, אלא שוחט את של ראשון; ואינו חטאת שמתו בעליה שתמות, שאין חטאת הרבים מתה.  שחט את הפר, ומת קודם שיכפר בדמו--הכוהן האחר נכנס בדם זה, ומכפר בו.

י  [יד] שני שעירי יום הכיפורים--מצותן שיהיו שווין במראה ובקומה ובדמים, ולקיחתן כאחת:  אף על פי שאינן שווין, כשרים; לקח אחד מהן היום, ואחד למחר--כשרים.  [טו] מת אחד מהן--אם עד שלא הגריל מת, ייקח זוג לשני.  ואם משהגריל מת--יביא שניים ויגריל עליהן כתחילה, ורואה איזה הוא שמת:  אם היה שלה', אומר זה שעלה עליו הגורל לה' יתקיים תחתיו; ואם היה המת של עזאזל, יאמר זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו.  והשני מן השניים שהגריל עליהן בסוף, ירעה עד שייפול בו מום; ויימכר, וייפלו דמיו לנדבה:  שאין חטאת הציבור מתה.

יא  [טז] פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו, והפריש אחרים תחתיהן, וקרבו, ונמצאו הראשונים--ירעו עד שיסתאבו, ויימכרו, וייפלו דמיהן לנדבה; וכן אם נמצאו הראשונים, קודם שיקרבו אלו--יקרבו הראשונים, וירעו השניים עד שייפול בהן מום, וייפלו דמיהן לנדבה:  שאין חטאת הציבור מתה.

יב  [יז] המום פוסל בשעיר המשתלח, אפילו מום עובר; וכן אם נעשה מחוסר זמן, נפסל--כגון שנשחטה אימו לחולה ביום הכיפורים:  שדחייתו לעזאזל, היא שחיטתו.  [יח] היה טריפה--פסול, שנאמר "יועמד חי" (ויקרא טז,י).

יג  [יט] חלה השעיר, ואינו יכול להלך--מרכיבו על כתפו, ואפילו בשבת; [כ] חלה המשלח, הרי זה משלחו ביד אחר.  [כא] נטמא המשלח--הרי זה נכנס למקדש, ונוטלו ויוצא:  שנאמר "ביד איש עיתי" (ויקרא טז,כא)--ביד זה שהוכן, אפילו נטמא.  [כב] דחפו, ונפל השעיר, ולא מת--יירד אחריו, וימיתנו בכל דבר שממיתו.  ואברי שעיר זה, מותרין בהניה.

יד  [כג] נפחתה תקרה של היכל--לא היה מזה, שנאמר "באוהל מועד" (ויקרא טז,יז).  [כד] מזבח שלא נתחנך בקטורת--לא יזה עליו, שנאמר "מזבח קטורת הסמים" (ויקרא ד,ז).  [כה] חיסר מן הקטורת אחד מסמניה, או מעלה עשן--חייב מיתה עליה, שנאמר "ולא ימות, כי בענן . . ." (ויקרא טז,ב).  וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצוה; לפיכך אם שגג בביאה, והזיד בקטורת, או שנכנס בקטורת שלמה, עם החסרה--חייב מיתה.  [כו] הקטיר מן הקטורת של קודש הקודשים כזית בהיכל, חייב מיתה.

טו  [כז] חפינת הקטורת--עבודה, והמחשבה פוסלת בה; וכן חתיית הגחלים לקטורת, נפסלת במחשבה:  שמכשירי קרבן כקרבן.

טז  [כח] חפן בראשי אצבעותיו, או מן הצדדין, או ממטה למעלה, או שחפן בידו זו ובידו זו וקירבן זו לזו, או שנתפזרה קטורת מידו על הארץ ואספה, או שחפן חברו ונתן לחופניו, או שחפן ומת ונכנס שני במה שחפן ראשון--כל אלו ספק, ולא יקטיר; ואם הקטיר, הורצה.

משנה תורה - ספר עבודה - הלכות עבודת יום הכיפורים - הכול
פרק א ב ג ד ה