משנה תורה -
ספר עבודה -
הלכות תמידין ומוספין - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
א ביום חמישים מספירת העומר--הוא חג השבועות, והוא יום עצרת. וביום זה מקריבין מוסף כמו מוסף ראש חודש: שני פרים ואיל ושבעה כבשים, כולם עולות; ושעיר, חטאת. ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים, והן מוסף היום.
ב ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה, מנחה חדשה--שתי הלחם. ומקריבין עם הלחם: פר ושני אילים ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר, חטאת; ושני כבשים, זבח שלמים. ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש ויקרא.
ג נמצא הקרב ביום זה, יתר על שני התמידין: שלושה פרים ושלושה אילים וארבעה עשר כבשים, הכול עשרים בהמה עולות; ושני שעירים, חטאות נאכלים; ושני כבשים, שלמים נאכלים.
ד [ב] שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ, ומן החדש--שנאמר "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה . . ." (ויקרא כג,יז); לא מצאו חדש, יביאו מן העלייה. [ג] חיטים שירדו בעבים--יש בהם ספק אם קורא אני בהם "ממושבותיכם", או אינם "ממושבותיכם". לפיכך לא יביא; ואם הביא, כשר.
ה וכיצד היו עושין: מביאין שלוש סאין חיטין חדשות, ושפין אותן ובועטין בהן, כדרך כל המנחות; וטוחנין אותן סולת, ומנפין מהן שני עשרונות בשתים עשרה נפה. והשאר נפדה, ונאכל לכל אדם; וחייב בחלה ופטור מן המעשרות, כמו שביארנו.
ו [ד] שתי הלחם, שהן מן החדש--צריכין לבוא עישרון מכל סאה ומחצה, ומנפין אותן בשתים עשרה נפה. ולחם הפנים, שהוא בא מן הישן--דיי לו באחת עשרה נפה; והוא בא עישרון מכל סאה. אבל העומר, שהוא בא משעורים חדשות--אינו בא מן המובחר אלא משלוש סאין, ובשלוש עשרה נפה. [ה] וכולן--אם ריבה במידת הסאין שבאין מהן, או מיעט--כשרות.
ז [ו] ולוקחין שני העשרונות, ולשין אותן אחת אחת; ואופין אותן אחת אחת. [ז] ולישתן ועריכתן, בחוץ; ואפייתן בפנים, ככל המנחות. [ח] ואין עשייתן דוחה יום טוב, ואין צריך לומר שבת--אלא אופין אותן מערב יום טוב: שנאמר "הוא לבדו ייעשה לכם" (שמות יב,טז)--"לכם", ולא לגבוה. [ט] היה ערב יום טוב שבת, אופין אותן מערב שבת, ונאכלות בשלישי לאפייתן, שהוא יום טוב.
ח והרי מפורש בתורה שהם חמץ. וכיצד עושה: מביא שאור ממקום אחר, ונותנו לתוך העישרון; וממלא העישרון סולת, ומחמצו באותו השאור. [י] ומרובעות הן--אורך כל חלה שבעה טפחים, ורוחבה ארבעה טפחים, וגובהה ארבע אצבעות.
ט [יא] כיצד הנפת הלחם, עם שני כבשי השלמים: מביא שני הכבשים, ומניף אותם כשהם חיים--שנאמר "והניף . . . אותם . . . תנופה" (ויקרא כג,כ); ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, יצא. ואחר כך שוחטין אותן, ומפשיט, ולוקח חזה ושוק מכל אחד משניהן, ומניחן בצד שתי הלחם; ומניח שתי ידיו מלמטן, ומניף הכול כאחד במזרח במקום כל התנופות, מוליך ומביא, מעלה ומוריד. ואם הניפן אחד אחד, יצא.
י ואחר כך מקטיר אימורי שני הכבשים, ושאר הבשר נאכל לכוהנים. וכן שתי החלות--נוטל כוהן גדול אחת מהן, והשנייה מתחלקת לכל המשמרות; ושתיהן נאכלות כל אותו היום וחצי הלילה, כבשר קודשי קודשים.
יא [יב] שחט שני כבשים על ארבע חלות--אם אמר יקדשו שתיים מתוך ארבע, מושך שתיים מהן ומניפן; והשאר, פודין אותו בפנים, ונאכלין בחוץ, כשאר החולין. ואם לא התנה, לא קדש הלחם.
יב [יג] שחט ארבעה כבשים על שתי חלות--מושך שניים מהם, וזורק דמן שלא לשמן; ומניף השניים הנשארים הכשרים, עם שתי הלחם.
יג [יד] שתי החלות, מעכבות זו את זו. ושני הכבשים, מעכבין זה את זה: מת אחד משניהם, או ברח, או נעשה טריפה--ייקח זוג לשני; שחט אחד לשמו, ייקח לו זוג.
יד [טו] שתי הלחם, מעכבין את הכבשים; ושני הכבשים, אינן מעכבין את הלחם. ואם הונפו עם הכבשים, מעכבין זה את זה: ואם אבד הלחם, יאבדו הכבשים; ואם אבדו הכבשים, יאבד הלחם, ויביאו לחם אחר, וכבשים אחרים.
טו [טז] שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלא כבשים, כיצד עושין בהן: יונפו; ותעבור צורתן, וייצאו לבית השריפה--גזירה שמא ימצאו כבשים לשנה הבאה, ויביאו לחם בלא כבשים.
טז הפר ושני האילים ושבעת הכבשים והשעיר, הבאים ביום זה בגלל הלחם--אינן מעכבין את הלחם, ולא הלחם מעכבן.
יז שני פרים של מוסף היום, ופר הבא בגלל הלחם--אינן מעכבין זה את זה. [יח] איל של מוסף היום, ושני אילים הבאים בגלל הלחם--אינן מעכבין זה את זה. [יט] שבעה כבשים של מוסף היום, ושבעה כבשים הבאים בגלל הלחם--אינן מעכבין זה את זה. ואם נשחטו, כולן מעכבין זה את זה.
יח [כ] התמידין אינן מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבין את התמידין; ולא המוספין מעכבין זה את זה, ולא מניין העולות כולן מעכב. כיצד: הרי שלא מצאו אלא שישה כבשים, מקריבין שישה; אפילו לא מצאו אלא אחד, מקריבין אותו: בין בראשי חודשים, בין בימי המועדות והשבתות. ואינן חייבין להקריב השאר למחר, או למועד אחר; אלא כל קרבן ציבור שעבר זמנו, בטל קרבנו.
יט לא מצאו אלא שני כבשים--אם יקריבו אותן למוסף היום, אין להן תמידין למחר--הרי הדבר שקול: אם הקריבום למוסף היום, הקריבו; ואם רצו להניחם למחר לתמידין, יניחו.
משנה תורה -
ספר עבודה -
הלכות תמידין ומוספין - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י