משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות נזירות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הלכות נזירות פרק ט

א  המפריש מעות שיקריב מהן קרבנות נזירים, והקריב מהן והותירו--יביא במותרן קרבנות נזירים אחרים:  שמותר נזירים, לנזירים.  הפריש מעות סתומין לנזירותו, והותירו--ייפלו המותרין לנדבה.

ב  הפריש מעות מפורשין לנזירותו, והותירו--מותר מעות העולה יבואו עולה, ומותר החטאת ילכו לים המלח.  ומותר דמי השלמים יבואו שלמים; ואין טעונין לחם, ונאכלין ליום אחד.

ג  המפריש מעות לנזירותו, ומת--אם היו סתומין, ייפלו לנדבה.  היו מפורשין--דמי עולה עולה, דמי חטאת ילכו לים המלח; דמי שלמים יבואו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם.

ד  כיצד הם המעות הסתומין:  כגון שהפריש מעות להביא מהן קרבנותיו, ולא אמר כלום; אבל אם אמר אלו לחובתי, הרי אלו כמפורשין; ואין צריך לומר, אם אמר אלו לעולתי ולחטאתי ולשלמיי, שהן כמפורשין.

ה  המפריש בהמה בעלת מום, הרי היא כמעות סתומין; וכן המפריש לשון של כסף וזהב, או כלי--אף על פי שאמר שזו לעולתי ולחטאתי ולשלמיי, הרי הוא כמעות סתומין.  [ו] האומר אלו לחטאתי והשאר לנזירותי, ומת, או שהייתה אישה, והפר לה בעלה--דמי חטאת ילכו לים המלח, והשאר יביא בחציין עולה ובחציין שלמים.  [ז] אמר אלו לעולתי, והשאר לנזירותי--דמי עולה יבואו עולה, והשאר ייפלו לנדבה.

ו  [ח] מי שדימה שהוא חייב בנזירות, והפריש קרבנותיו, ואחר כך שאל לחכם, והורהו שאין זה נדר ואינו חייב בנזירות--מה יעשה בקרבנות שהפריש:  ייצאו וירעו בעדר--שזה הקדש טעות הוא שאינו הקדש, כמו שיתבאר במקומו.

ז  [ט] האישה שנדרה בנזיר, והפרישה קרבנותיה, ואחר כך הפר לה בעלה--אם משלו הייתה הבהמה, תצא ותרעה בעדר:  שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.  ואם היו הקרבנות משלה ואין לבעלה בהן כלום, כגון שניתנו לה מתנה על מנת שלא יהיה לבעל בהן רשות, אלא מה שתרצה, תעשה בהן--החטאת תמות, והעולה תיקרב עולה; והשלמים ייקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.

ח  [י] הפריש מעות סתומין לקרבנותיה, ייפלו לנדבה.  היו מפורשין--דמי חטאת ילכו לים המלח, ודמי עולה יבואו עולה; ודמי שלמים יבואו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.

ט  [יא] האישה שנדרה בנזיר, וניטמאת בתוך ימי נזירות, ואחר כך שמע בעלה, והפר לה--הרי זו מביאה קרבן טומאה.

י  [יב] האיש שהדיר את בנו בנזיר, והפריש עליו קרבנותיו, ולא רצה הבן בנזירות זו, ומיחה הוא או קרוביו, או שגילח הוא, או שגילחוהו קרוביו--החטאת תמות, והעולה תיקרב עולה; והשלמים ייקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם.

יא  הפריש לו מעות סתומין, הרי אלו ייפלו לנדבה.  היו מעות מפורשין--דמי חטאת ילכו לים המלח, ודמי עולה יבואו עולה; דמי שלמים יבואו שלמים, ואינן טעונין לחם ונאכלין ליום אחד.

יב  [יג] האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן, והפריש קרבן, והפילה אשתו, וחזרה וילדה--הרי זו הקרבנות ספק, ואסורין בגיזה ועבודה.

יג  [יד] שני נזירים שניטמא אחד מהן, ואין ידוע מי הוא--כיצד מביאין קרבנותיהן:  מביאין קרבן טומאה, וקרבן טהרה במלאות ימי נזירותם, ואומר אחד מהן אם אני הוא הטמא, קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, ואם אני הוא הטהור, קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך.  וסופרין ימי נזירות אחרת גמורה מאחר קרבנות אלו.

יד  וחוזרין ומביאין קרבן טהרה, ואומר אחד מהן אם אני הוא שהייתי טמא, קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך וזה קרבן טהרתי, ואם אני הוא הטהור, קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך וזה קרבן טהרתך.

טו  נמצאו שלא הפסידו בקרבנותיהן כלום.  [טו] מת אחד מהן--הרי זה מביא חטאת העוף, ועולת בהמה, ויאמר אם טמא הייתי, החטאת מחובתי והעולה נדבה, ואם טהור הייתי, העולה מחובתי וחטאת העוף ספק; וסופר ימי נזירות אחרת, ומביא קרבן טהרה ואומר, אם טמא הייתי, העולה הראשונה נדבה וזו חובה, ואם טהור הייתי, העולה הראשונה חובה וזו נדבה וזה שאר קרבני.  ואין אחד משניהם מגלח תגלחת טומאה, אלא אם כן היו קטנים או נשים--שאין אלו מקיפין פיאת ראשם מספק.

טז  כיצד ייוולד להם ספק זה בטומאה:  כגון שהיו שני הנזירים עומדין ברשות היחיד, שספק טומאה שם טמא, והיה אחד מבחוץ רואה אותן ואומר, ראיתי את אחד מכם שניטמא ואיני יודע מי הוא.  אבל אם היה עד זה עימהן בחצר, הרי שניהן טהורין--כיון שהן שלושה, הרי הן רבים, ורבים ברשות היחיד, ספקן טהור:  כספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור, כמו שיתבאר במקומו.

יז  במה דברים אמורים, בששתקו הנזירים שניהם, או נסתפק להן הדבר.  אבל אם אמר אחד מהן אני לא ניטמאתי, אפילו שני עדים מעידין עליו שניטמא--אינו מביא קרבן על פיהם:  שזה שאמר לא ניטמאתי, כאומר איני חייב בטומאה שכבר נשאלתי על נזירותי, ונמצא שאינו מכחיש את העדים, ואדם נאמן על ידי עצמו.  אבל אם שתק או נסתפק לו--הרי זה מביא קרבן, אפילו על פי עד אחד כמו שביארנו.

יח  וכן עד שאמר לאחד, בפניי נדרת בנזירות--אם הכחישו, אינו חייב כלום; ואם לא הכחישו, נוהג נזירות על פיו.  אפילו אמר לשניים, ראיתי אחד מכם שנזר ואיני יודע מי הוא--הואיל ואין מכחישין אותו, נוהגין נזירות על פיו.  נהג נזירות על פי עד, ושתה יין או ניטמא, והתרו בו--לוקה, אף על פי שעיקר הנזירות בעד אחד.

יט  [יח] מת שהיה מושכב לרוחב הדרך--אף על פי שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצידו, ואף על פי שהיא טומאה ידועה, ועבר משם נזיר--הרי זה טהור, הואיל וספק רשות הרבים טהור.  [יט] במה דברים אמורים, במהלך ברגלו.  אבל אם היה רוכב, או טעון משא--הרי זה טמא:  שהמהלך ברגליו, אפשר שלא ייגע ושלא יאהיל ושלא יסיט; אבל טעון או רוכב--אי אפשר שלא ייגע או שלא יאהיל או שלא יסיט, שהרי המת לרוחב הדרך.

משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות נזירות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י