משנה תורה - ספר נשים - הלכות גירושין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

הלכות גירושין פרק יג

א  האישה שאמרה לבעלה, גירשתני בפני פלוני ופלוני, ובאו אותן העדים והכחישוה, ואחר כך הלכה היא ובעלה, ושלום בעולם, ובאה ואמרה, מת בעלי--אינה נאמנת:  שזו הוחזקה שקרנית, ורוצה להישמט מתחת בעלה.  בא עד אחד, והעיד לה שמת בעלה--לא תינשא, שמא היא שכרה אותו; ואם נישאת, לא תצא, שהרי יש לה עד.

ב  וכן אם הייתה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה, מת בעלי במלחמה--אינה נאמנת, ואף על פי שהיה שלום בינו לבינה:  שמא תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת--כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה באמצען, שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג בכללן.  לפיכך אינה נאמנת, ואפילו אמרה, מת במלחמה וקברתיו; אבל אם אמרה, מת על מיטתו--נאמנת.

ג  לא הוחזקה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה, מלחמה הייתה במקום פלוני, ומת במלחמה--לא תינשא לכתחילה; ואם נישאת, לא תצא.  [ד] וכן האישה שאמרה, מת בעלי תחת המפולת--אינה נאמנת.  וכן אם היה שילוח נחשים ועקרבים, ואמרה, נשכו נחש או עקרב, ומת--אינה נאמנת, שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שמתו כך בנשיכה.

ד  [ה] אמרה עישנו עלינו בית, או מערה, הוא מת, ואני ניצולתי--אינה נאמנת:  כשם שנעשה לה נס, כך נעשה לו נס.  הייתה שנת רעבון ואמרה, מת בעלי--אינה נאמנת; מת וקברתיו, נאמנת.  [ו] אמרה נפלו עלינו גויים, או ליסטים, הוא נהרג, ואני ניצולתי--נאמנת:  שאין דרכן להרוג הנשים--כדי שנאמר כשם שניצולה היא, כך ניצול הוא.

ה  [ז] היה דבר בעולם ובאה ואמרה, מת בעלי--נאמנת:  שהדבר פשוט בפי כל אדם שבשנת הדבר, זה חויה וזה מת, ואפשר שימותו בדבר נערים חזקים, ויינצלו הזקנים החולים; ולפי זה אין חוששין לה, שמא סמכה דעתה על רוב המתים.

ו  [ח] כבר אמרנו שעד מפי עד, כשר לעדות אישה; במה דברים אמורים, ששמע מפי בן דעת שמת פלוני, כגון עבד או שפחה.  אבל אם שמע מפי שוטה או קטן, אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם.

ז  [ט] שמע מן התינוקות שהן אומרין, עכשיו באנו מהספד פלוני, כך וכך ספדנין היו שם, ופלוני החכם, ופלוני עלה אחר מיטתו, כך וכך עשו במיטתו--הרי זה מעיד מפיהן על פי הדברים האלו וכיוצא בהן, ומשיאין את אשתו.  [י] ישראל שאמר, הרגתי פלוני--הרי זו תינשא על פיו:  שאין אדם משים עצמו רשע, והרי העיד שמת.

ח  [יא] כבר אמרנו שהגוי שהסיח לפי תומו, משיאין על פיו.  כיצד:  היה הגוי מסיח ואומר, אוי לפלוני שמת, כמה היה נאה וכמה טובה עשה עימי; או שהיה מסיח ואומר, כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך בדרך עימנו ומת, ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום.  וכיוצא בדברים אלו, שהן מראין שאין כוונתו להעיד--הרי זה נאמן.  [יב] וישראל ששמע מגוי המסיח לפי תומו, מעיד ששמע ממנו; ותינשא על פיו.

ט  במה דברים אמורים, שלא הייתה שם אמתלה בשיחת הגוי--שמא לא נתכוון אלא לדבר אחר:  כגון שאמר לאחד, עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי פלוני--אין זה מסיח לפי תומו, שכוונתו להטיל אימה על זה.  [יג] וכן אם שמע מערכאות של גויים שאמרו, הרגנו פלוני--אין נאמנין, שהן מחזקין ידי עצמן בכזב כדי להטיל אימה.  וכן כל כיוצא בדברים אלו.

י  [יד] גוי שהתחיל להסיח לפי תומו תחילה--אף על פי ששאלו אותו אחר כן, ובדקוהו עד שפירש כל המאורע--הרי זה נאמן, ומשיאין על פיו.

יא  [טו] כבר הודענו שהעד שאמר, שמעתי שמת פלוני, אפילו שמע מאישה ששמעה מעבד--הרי זה כשר לעדות אישה, ומשיאין על פיו.  אבל אם אמר העד או האישה או העבד, מת פלוני ואני ראיתיו שמת--שואלין אותו היאך ראית, ובמה ידעת שמת:  אם העיד בדבר ברור, נאמן; ואם העיד בדברים שרובן למיתה, אין משיאין את אשתו--שאין מעידין על האדם שמת אלא בשראוהו שמת ודאי, ואין בו ספק.

יב  [טז] כיצד:  ראוהו שנפל לים, אפילו טבע בים הגדול--אין מעידין עליו שמת, שמא יצא במקום אחר; ואם נפל למים מקובצים כגון בור או מערה, שעומד ורואה כל סביביו, ושהה כדי שתצא נפשו, ולא עלה--מעיד עליו שמת, ומשיאין את אשתו.

יג  וכן אם השליכוהו בים, והשליכו מצודה אחריו, והעלו ממנו אבר שאי אפשר שיינטל אותו אבר מן החי, ויחיה--הרי זה מעיד עליו שמת, ומשיאין את אשתו.

יד  [יז] ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהן, אין מעידין עליו--אפשר שלא יאכלוהו; נפל לחפירת נחשים ועקרבים, או לתוך כבשן האש, או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן, או ששחטו שני סימנין או רוב שני הסימנין--אפילו עמד וברח, מעידין עליו שמת:  שוודאי סופו למות.  וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה, אלא ימות מיד בזמן קרוב--הרי אלו מעידין עליו.

טו  [יח] ראוהו צלוב, והעוף אוכל בו--אף על פי שדקרוהו או ירו בו חיצים, אינו מעיד עליו שמת; ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו, כגון מוחו או ליבו או בני מעיו--הרי זה מעידין עליו שמת.

טז  [יט] עד אחד שאמר, ראיתיו שמת במלחמה, או במפולת, או שטבע בים הגדול ומת, וכיוצא באלו מדברים שרובן למיתה--אם אמר קברתיו, נאמן; ותינשא על פיו.  ואם לא אמר קברתיו, לא תינשא; ואם נישאת, לא תצא.

יז  [כ] וכן האישה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף, ולא עלה, ואבד זכרו, ונשתקע שמו--הרי זו לא תינשא על עדות זו, כמו שביארנו; ואם נישאת, לא תצא.  ואפילו היה הגוי הוא שהסיח לפי תומו ואמר, טבע פלוני בים, ונישאת על פיו--הרי זו לא תצא; וחכם שהורה להשיא אותה, לכתחילה--מנדין אותו.

יח  [כא] מצאוהו הרוג, או מת--אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימין, והכירוהו בהן שהוא פלוני--מעידין עליו; ואם ניטל אחד מאלו--אף על פי שיש להם סימנין בגופו ובכליו, ואפילו שומה--אין מעידין, שמא אחר הוא.  במה דברים אמורים, שראוהו בתוך שלושה ימים אחר הריגתו, או מיתתו; אבל אחר שלושה, אין מעידין עליו, מפני שפרצוף פניו משתנה.

יט  [כב] טבע בים, והשליכו הים ליבשה, אפילו אחר כמה ימים--אם הכירו פניו וחוטמו, מעידין עליו, שאינו משתנה במים, אלא אחר זמן מרובה; ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים שעות, ונתפח--אין מעידין עליו, שהרי נשתנה.

כ  כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו להעיד עליו, בודקין אותו ורואין אותו, אפילו בלילה לאור הנר, או לאור הלבנה.  [כג] ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני, והרי נשכו נחש והרי הוא מת, והלכו ומצאוהו שנשתנה, ולא הכירוהו--הרי אלו משיאין את אשתו.

כא  [כד] בא אחד ואמר, אמרו לי בית דין, או אנשים, כשתלך למקום פלוני, אמור להם שמת יצחק בן מיכאל, ובא השליח ואמר לנו, והשליח אינו יודע מי הוא זה--הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה, הרי אשתו מותרת, ואין אומרין, שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת.

כב  [כה] יצא ישראל וגוי מעימנו למקום אחד, ובא הגוי והסיח לפי תומו ואמר, איש שיצא עימי מכאן מת--משיאין את אשתו, ואף על פי שאין הגוי יודע אותו האיש:  והוא שיאמר, קברתיו.

כג  [כו] וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום, והן אסורין בקולר, או נושאים גמלים, וכיוצא בדברים אלו, והסיח הגוי לפי תומו ואמר, שעשרה אנשים שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני, והם נושאים כך וכך, מתו כולם, וקברנום--משיאין את נשותיהן.

כד  [כז] ישראל שאמר מת איש יהודי עימנו במקום פלוני, כך וכך צורתו, וכך וכך היו סימניו--אין אומרין באומדן הדעת, הוא פלוני, עד שיעיד העד שהוא פלוני, ויכיר שמו ושם עירו.  אבל אם אמר, אחד יצא עימנו מעיר פלונית ומת--מחפשין באותה העיר:  אם לא יצא משם אלא הוא, תינשא אשתו.

כה  [כח] מצאו כתוב בשטר, מת איש פלוני בן פלוני, או נהרג איש פלוני, ונודע שזה כתב ישראל--הרי זו תינשא אשתו; וכן מי שנשתתק, ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין, ונמצאת דעתו מכוונת, וכתב שמת פלוני בן פלוני--סומכין על כתיבתו, ותינשא.  ואין בודקין עדי אישה בדרישה וחקירה--שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל משום התרת עגונה.

כו  [כט] אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערווה החמורה בעדות אישה, אפילו שפחה, ועד מפי עד, ומפי הכתב, ובלא דרישה וחקירה--כמו שביארנו:  שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות, אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בורייו אלא מפי העדים ובעדותן, כגון שהעידו שזה הרג זה, או הלווה את זה.

כז  אבל דבר שאפשר לעמוד על בורייו שלא מפי העד הזה, ואין העד יכול להישמט אם אין הדבר אמת, כגון זה שהעיד שמת פלוני--לא הקפידה תורה עליו:  שדבר רחוק הוא, שיעיד בו העד בשקר.  לפיכך הקלו חכמים בדבר זה, והאמינו בו עד אחד, מפי שפחה, ומן הכתב, ובלא דרישה וחקירה--כדי שלא יישארו בנות ישראל עגונות.

משנה תורה - ספר נשים - הלכות גירושין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג