משנה תורה - ספר זמנים - הלכות קידוש החודש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט

הלכות קידוש החודש פרק ה

א  כל שאמרנו מקביעת ראש החודש על הראייה, ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך, אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל, או בית דין הסמוכים שבארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות:  שכך נאמר למשה ואהרון "החודש הזה לכם, ראש חודשים" (שמות יב,ב); ומפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבנו, שכך הוא פירוש הדבר--עדות זו תהיה מסורה "לכם", ולכל העומד אחריהם במקומם.  אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל, אין קובעין חודשים ואין מעברין שנים, אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום.

ב  ודבר זה הלכה למשה מסיניי הוא--שבזמן שיש סנהדרין, קובעין על הראייה; ובזמן שאין שם סנהדרין, קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום.  ואין נזקקין לראייה, אלא פעמים שיהיה יום שקובעין בו בחשבון זה הוא יום הראייה, או קודם לו ביום, או אחריו ביום; וזה שיהיה אחר הראייה ביום פלא הוא, ובארצות שהן למערב ארץ ישראל.

ג  ומאימתיי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה, מסוף חכמי תלמוד בעת שחרבה ארץ ישראל, ולא נשאר שם בית דין קבוע; אבל בימי חכמי משנה, וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא--על קביעת ארץ ישראל היו סומכין.

ד  כשהייתה סנהדרין קיימת, והן קובעין על הראייה, היו בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן שלוחי תשרי, עושין ימים טובים יום אחד בלבד; ושאר המקומות הרחוקות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהם, היו עושים שני ימים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החודש.

ה  בזמן הזה שאין שם סנהדרין, ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד, אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל--שהכול על חשבון אחד סומכין וקובעין; אבל תקנת חכמים היא, שייזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם.

ו  לפיכך כל מקום שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השלוחין יוצאין, יעשו שני ימים, ואפילו בזמן הזה, כמו שהיו עושין בזמן שבני ארץ ישראל קובעין על הראייה; ובני ארץ ישראל בזמן הזה, עושין יום אחד כמנהגן, שמעולם לא עשו שני ימים.  נמצא יום טוב שני שאנו עושין בגלייות בזמן הזה, מדברי סופרים שתיקנו דבר זה.

ז  יום טוב של ראש השנה בזמן שהיו קובעין על הראייה, היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים טובים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החודש, שאין השלוחין יוצאין ביום טוב.

ח  ולא עוד, אלא אפילו בירושלים עצמה שהוא מקום בית דין, פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים טובים, שאם לא באו עדים כל יום שלושים, נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קודש ולמחר קודש; והואיל והיו עושין אותו שני ימים, ואפילו בזמן הראייה, התקינו שיהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים, בזמן הזה שקובעין על החשבון.  הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה, מדברי סופרים.

ט  אין עשיית יום אחד, תלויה בקריבת המקום.  כיצד:  אם יהיה מקום בינו ובין ירושלים מהלך חמישה ימים או פחות, שבוודאי אפשר שיגיעו להן שלוחין--אין אומרין שאנשי מקום זה עושין יום אחד, שמי יאמר לנו שהיו השלוחים יוצאין למקום זה.  שמא לא היו השלוחים יוצאין למקום זה, מפני שלא היו שם ישראל, ואחר שחזרו לקבוע על החשבון, ישבו שם ישראליים שהן חייבין לעשות שני ימים; או מפני שהיה חירום בדרך, כדרך שהיה בין יהודה וגליל בימי חכמי משנה; או מפני שהיו הגויים מונעין את השלוחין לעבור ביניהן.

י  ואילו היה הדבר תלוי בקריבת המקום, היו כל בני מצריים עושין יום אחד, שהרי אפשר שיגיעו להם שלוחי תשרי, שאין בין ירושלים ומצריים על דרך אשקלון אלא מהלך שמונה ימים או פחות; וכן רוב סוריה.  הא למדת, שאין הדבר תלוי בהיות המקום קרוב.

יא  נמצא עיקר דבר זה על דרך זו, כך הוא:  כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יתר על עשרה ימים גמורים--עושין שני ימים לעולם כמנהגם מקודם, שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין אלא למקום שבינו ובין ירושלים, מהלך עשרה ימים או פחות.  וכל מקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים בשווה או פחות, שאפשר שהיו שלוחין מגיעין אליו--רואים:  אם אותו המקום מארץ ישראל שהיו בה ישראל בשעת הראייה בכיבוש שני, כגון אושא ושפרעם ולוד ויבנה ונוב וטבריה וכיוצא בהן, עושין יום אחד בלבד.  ואם אותו המקום מסוריה, כגון צור ודמשק ואשקלון וכיוצא בהן, או מחוצה לארץ, כגון מצריים ועמון ומואב וכיוצא בהן--עושין כמנהג אבותיהן שבידיהן:  אם יום אחד, יום אחד; ואם שני ימים, שני ימים.

יב  מקום שבינו ובין ירושלים עשרה או פחות מעשרה, והוא סוריה או חוצה לארץ ואין להם מנהג, או שהיא עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל, או מקום ששכנו בו ישראל עתה--עושין שני ימים כמנהג רוב העולם.  וכל יום טוב שני מדברי סופרים--ואפילו יום טוב שני של ראש השנה, שהכול עושין אותו בזמן הזה.

יג  זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרין שראש חודש יום פלוני, ויום טוב ביום פלוני--לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין, שאין מעברין שנים וקובעין חודשים בחוצה לארץ; ואין אנו סומכין, אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם.  וזה שאנו מחשבין, לגלות הדבר בלבד:  כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הן סומכין, אנו מחשבין לידע יום שקבעו בו בני ארץ ישראל איזה יום הוא; ובקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חודש או יום טוב, לא מפני חשבון שאנו מחשבין.

משנה תורה - ספר זמנים - הלכות קידוש החודש - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט