משנה תורה - ספר זמנים - הלכות חמץ ומצה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח נוסח ההגדה כל ההגדה מנוקדת

הלכות חמץ ומצה פרק ב

א  מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר "ביום הראשון, תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב,טו):  מפי השמועה למדו שראשון זה, הוא יום ארבעה עשר.  וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה "לא תשחט על חמץ, דם זבחי" (שמות לד,כה), כלומר לא תשחוט הפסח והחמץ קיים; ושחיטת הפסח, הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.

ב  ומה היא השבתה זו האמורה בתורה--הוא שיבטל החמץ מליבו ויחשוב אותו כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו, הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.

ג  ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו.  וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה, מתחילת ליל ארבעה עשר לאור הנר, מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהן, ואור הנר יפה לבדיקה; ואין קובעין מדרש בסוף יום שלושה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו--שמא יימשך ויימנע מבדיקה, בתחילת זמנה.

ד  אין בודקין לא לאור הלבנה, ולא לאור החמה, ולא לאור האבוקה--אלא לאור הנר.  במה דברים אמורים, בחורים ובמחבואות; אבל אכסדרה שאורה רב--אם בדקה לאור החמה, דייו.  ואמצע החצר, אינו צריך בדיקה, מפני שהעופות מצויים שם, והן אוכלין כל חמץ שייפול שם.

ה  חור שבאמצע הבית שבין אדם לחברו--זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בליבו; וכל מקום שאין מכניסין לו חמץ, אינו צריך בדיקה.

ו  חורי הבית התחתונים והעליונים, וגג היציע, ורפת הבקר, ולולין, ומתבן, ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק מהן, ובית דגים גדולים--אינן צריכין בדיקה, אלא אם כן הכניס להן חמץ.  אבל אוצרות שיכר ואוצרות יין שמסתפק מהן, ובית המלח, ובית השעווה, ובית דגים קטנים, ובית העצים, ובית המורייס, וחורי הבית האמצעיים, וכיוצא באלו--צריכין בדיקה, שסתמן שמכניסין להן חמץ; ואם ידע בוודאי שלא הכניס שם חמץ, אינו צריך בדיקה.  וכשבודק המרתף, בודק ממנו שתי שורות החיצונות, שהן העליונה ושלמטה ממנה.

ז  אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ, למקום שאין מכניסין בו חמץ:  שאם נחוש מבית לבית, נחוש מעיר לעיר; ואין לדבר סוף.  בדק ליל ארבעה עשר, והניח עשר חלות ומצא תשע--הרי זה חושש, וצריך לבדוק פעם שנייה:  שהרי גררה חולדה או עכבר, בוודאי.

ח  וכן אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו, אחר בדיקה--צריך לבדוק פעם שנייה.  אף על פי שמצא פירורין באמצע הבית, אין אומרין כבר אכל אותה הפת במקום זה והרי הפירורין, אלא חוששין שמא הניחה בחור או בחלון, ואלו הפירורין שם היו; ולפיכך חוזר ובודק.  אם לא מצא כלום, הרי זה בודק כל הבית; ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס, אינו צריך בדיקה.

ט  ראה תינוק שנכנס לבית בדוק, ובידו כיכר, ונכנס אחריו, ומצא פירורין--אינו צריך בדיקה:  שחזקתו שאכלה, ואלו הפירורין שנפלו ממנו בשעת אכילה--שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו, ואין דרך עכבר לפרר.  ואם לא מצא פירורין כלל, צריך לבדוק.

י  הניח תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידענו אם חמץ אם מצה נטל, ונכנס לבית בדוק--צריך לבדוק, שכל הקבוע כמחצה על מחצה.

יא  שני ציבורין אחד חמץ ואחד מצה, ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ובאו שני עכברים זה נטל חמץ וזה נטל מצה, ואין ידוע לאי זה בית נכנס זה שנטל החמץ; וכן שני בתים בדוקין, וציבור אחד חמץ, ובא עכבר ונטל, ואין ידוע לאי זה בית נכנס; או שידע שנכנס לאחד מהן, ונכנס אחריו ובדק ולא מצא כלום; או שבדק, ומצא כיכר:  בכל אלו, אינו צריך לבדוק פעם שנייה--שאין כאן קבוע.

יב  הניח החמץ בזווית זו, ומצאו בזווית אחרת; או שהניח תשע חלות, ומצא עשר; או שהיו תשעה ציבורין מצה ואחד חמץ, ופירש כיכר מהן, ואין ידוע אם חמץ או מצה, ובא עכבר ונטל הכיכר שפירש, ונכנס לבית בדוק; או שבא עכבר ונטל חמץ, וספק נכנס לבית זה או לא נכנס:  בכל אלו, צריך לבדוק.

יג  נכנס עכבר לבית וכיכר בפיו, ויצא עכבר משם וכיכר בפיו--אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא, ואינו צריך לבדוק; היה הראשון שחור וזה שיצא לבן, צריך לבדוק.  נכנס עכבר וכיכר בפיו, ויצאת משם חולדה וכיכר בפיה--צריך לבדוק; יצאת ועכבר וכיכר בפיה, אינו צריך לבדוק--שזה הכיכר, הוא שהיה בפי העכבר.  נחש שנכנס לחור ופת בפיו, אינו חייב להביא חובר להוציאו.

יד  כזית חמץ בשמי קורה, מחייבין אותו להביא סולם להורידו--שפעמים, ייפול משמי קורה; היה חמץ בבור, אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בליבו, ודייו.

טו  כיפת שאור שייחדה לישיבה--אם טח פניה בטיט--הרי זו בטילה, ומותר לקיימה.  בצק שבסדקי העריבה--אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער.  ואם לאו--אם היה עשוי לחזק בו שברי העריבה, או לסתום בו נקב--בטיל במיעוטו; ואם לאו, חייב לבער.  היו שני חציי זיתים בשני מקומות, וחוט של בצק ביניהם--רואין:  כל שאילו יינטל החוט ניטלין עימו, חייב לבער; ואם לאו, אינו חייב לבער.

טז  במה דברים אמורים, בעריבה; אבל בבית--אף על פי שאם יינטל החוט אינן ניטלין עימו--חייב לבער, מפני שפעמים מקבץ אותן.  היה חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, חצי זית בבית וחצי זית בבית שלפנים ממנו--הואיל ואלו החציי זיתים דבוקין בכותלים, או בקורות, או בקרקעות--אינו חייב לבער, אלא מבטל בליבו ודייו.

יז  המשכיר בית סתם בארבעה עשר--הרי זה בחזקת בדוק, ואינו צריך לשאול; ואם הוחזק זה המשכיר שלא בדק, ואמרה אישה או קטן, אנו בדקנוהו--הרי אלו נאמנין:  שהכול נאמנים על ביעור חמץ, והכול כשרין לבדיקה, ואפילו נשים ועבדים, וקטנים--והוא, שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק.

יח  המשכיר בית לחברו--אם עד שלא מסר המפתח חל ארבעה עשר, על המשכיר לבדוק; ואם משמסר המפתח חל ארבעה עשר, על השוכר לבדוק.  המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק, ונמצא שאינו בדוק--על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות, ואפילו במקום שבודקים בשכר, שהרי מצוה הוא עושה.

יט  המפרש בים והיוצא בשיירה, תוך שלושים יום--זקוק לבדוק.  קודם שלושים יום--אם דעתו לחזור קודם הפסח, צריך לבדוק ואחר כך ייצא, שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות, ולא יהיה לו פנאי לבער; ואם אין דעתו לחזור, אינו צריך לבדוק.  וכן העושה ביתו אוצר, תוך שלושים יום--זקוק לבדוק, ואחר כך כונס אוצרו לתוכו.  קודם שלושים יום--אם דעתו לפנותו קודם הפסח, צריך לבדוק ואחר כך עושהו אוצר; ואם אין דעתו לפנותו קודם הפסח, אינו צריך לבדוק.

משנה תורה - ספר זמנים - הלכות חמץ ומצה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח נוסח ההגדה כל ההגדה מנוקדת