משנה תורה -
ספר זמנים -
הלכות שביתת יום טוב - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
א חולו של מועד, אף על פי שלא נאמר בו שבתון, הואיל ונקרא מקרא קודש, והרי הוא זמן חגיגה במקדש--אסור בעשיית מלאכה, כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל; והעושה בו מלאכה האסורה--מכין אותו מכת מרדות, מפני שאיסורו מדברי סופרים. ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו, כיום טוב, שסוף העניין בדברים שנאסרו בו, כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר. לפיכך יש מלאכות אסורות בו, ויש מלאכות מותרות; [ב] ואלו הן:
ב כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד, יהיה שם הפסד הרבה--עושין אותה: ובלבד שלא יהיה בה, טורח הרבה. כיצד: משקין בית השלהין במועד, אבל לא בית המשקה--שאם לא ישקה בית השלהין, והיא הארץ הצמאה, ייפסדו כל האילנות שבה. וכשהוא משקה אותה, לא ידלה וישקה מן הבריכה או ממי הגשמים, מפני שהוא טורח גדול; אבל משקה הוא מן המעיין, בין שהיה בין שיצא כתחילה, ממשיכו ומשקה בו. וכן כל כיוצא בזה.
ג הופך אדם את זיתיו במועד, וטוחן אותן ודורך אותן, וממלא החבייות וגף אותן, כדרך שהוא עושה בחול: שכל שיש בו הפסד, אם לא נעשה--עושהו כדרכו, ואינו צריך שינוי. וכן מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים, ובלבד שיכניסם בצנעה. ושולה פשתנו מן המשרה, בשביל שלא תאבד. וכן כרם שהגיע זמנו להיבצר במועד, בוצרין אותו.
ד ואסור לאדם שיתכוון, ויאחר מלאכות אלו וכיוצא בהן, ויניחם כדי לעשותן במועד, מפני שהוא פנוי; וכל המכוון מלאכתו והניחה למועד, ועשה במועד--בית דין מאבדין אותה, ומפקירין אותה לכול. ואם כיוון מלאכתו, ומת--אין קונסין בנו אחריו, ואין מאבדין את ממונו; ואין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה במועד, שלא תאבד.
ה מי שצרך לתפור לו בגד, או לבנות לו מקום במועד--אם היה הדיוט ואינו מהיר באותה מלאכה, הרי זה עושה אותה כדרכו; ואם היה אומן מהיר, עושה אותה מעשה הדיוט. כיצד: בתפירה מכלב, ובבניין מניח אבנים ואינו טח בטיט עליהן, ושף סדקי הקרקע ומעגילם ביד ורגל כעין שמעגילים במחצליים; וכן כל כיוצא בזה.
ו מי שהייתה לו תבואה מחוברת לקרקע, ואין לו מה יאכל במועד אלא ממנה--אף על פי שאין כאן הפסד, אין מצריכין אותו לקנות מה שיאכל מן השוק עד שיקצור אחר המועד; אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן מה שהוא צריך--ובלבד שלא ידוש בפרות, שכל דבר שאין בו הפסד, צריך לשנות. וכן כל כיוצא בזה. [ז] כבשים שהוא יכול לאכול מהן במועד, כובשן; ושאינן ראויין אלא לאחר המועד, אסור לכובשן. וצד אדם דגים כל שיכול לצוד, ומולח הכול במועד, שהרי אפשר שיאכל מהן במועד, אם יסחוט אותן בידו פעמים רבות עד שיתרככו.
ז [ח] מטילין שיכר במועד, לצורך המועד; ושלא לצורך המועד, אסור: אחד שיכר תמרים, ואחד שיכר שעורים. אף על פי שיש לו ישן, מערים ושותה מן החדש, שאין הערמה זו ניכרת לרואה; וכן כל כיוצא בזה.
ח [ט] כל מלאכות שהן לצורך המועד--כשעושין אותן אומניהן, עושין בצנעה. כיצד: הציידים והטוחנין והבוצרין למכור בשוק, הרי אלו עושין בצנעה לצורך המועד; והעושה שלא לצורך המועד, אסור. ואם עשה לצורך המועד, והותיר--הרי זה מותר.
ט [י] עושין כל צורכי הרבים, במועד. כיצד: מתקנים את קלקולי המים שברשות הרבים, ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות, וחופרים לרבים בורות שיחין ומערות, וכורין להן נהרות כדי שישתו מימיהן, וכונסים מים לבורות ומערות של רבים, ומתקנין את סדקיהן, ומסירין הקוצים מן הדרכים. ומודדין את המקוות; וכל מקוה שנמצא חסר--מרגילין לו מים, ומשלימין שיעורו.
י [יא] ויוצאין שלוחי בית דין להפקיר את הכלאיים, ופודין את השבויים ואת הערכין ואת החרמים ואת ההקדשות, ומשקין את הסוטות, ושורפין את הפרה, ועורפין את העגלה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע, ומציינין על הקברות שמיחו הגשמים את ציונן כדי שיפרשו מהן כוהנים--שכל אלו צורכי רבים הן.
יא [יב] ודנים דיני ממונות ודיני מכות ודיני נפשות, במועד; ומי שלא קיבל עליו הדין, משמתין אותו במועד. וכשם שדנין במועד, כך כותבין מעשה בית דין וכל הדומה לו. כיצד: כותבין הדיינין איגרות שום ששמו לבעל חוב, ואיגרות שמכרו בהן למזון האישה והבנות, ושטרי חליצה ומיאונין; וכל הדומה להן מדברים שצריכים הדיינין לכותבם כדי שיזכרום, כגון טענות בעלי דינין; או דברים שקיבלו עליהן, כגון איש פלוני נאמן עליי, או איש פלוני ידון לי. מי שצרך ללוות במועד, ולא האמינו המלווה--הרי זה כותב שטר חוב. וכן כותבין גיטי נשים וקידושי נשים ושוברין ומתנות, שכל אלו כצורכי רבים הן.
יב [יג] ואסור לכתוב במועד, אפילו ספרים תפילין ומזוזות. ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה, מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. אבל כותב הוא אדם תפילין ומזוזה לעצמו, וטווה תכלת לבגדו. ואם אין לו מה יאכל, כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו.
יג [יד] ומותר לכתוב איגרות של שאילת שלום במועד, וכותב חשבונותיו ומחשב יציאותיו, שכתיבת אלו אין אדם נזהר בתיקונן, ונמצאו כמעשה הדיוט במלאכות.
יד [טו] עושין כל צורכי המת במועד: גוזזין שיערו, ומכבסין כסותו, ועושין לו ארון. ואם לא היו להם נסרים, מביאין קורות ונוסרין מהן נסרים בצנעה בתוך הבית; ואם היה אדם מפורסם, עושין אפילו בשוק. אבל אין כורתין עץ מן היער לנסור ממנו לוחות לארון, ואין חוצבין אבנים לבנות בהן קבר.
טו [טז] אין רואין את הנגעים במועד, שמא יימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל. ואין נושאין נשים ולא מייבמין במועד, כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין; אבל מחזיר הוא את גרושתו, ומארסין נשים במועד--ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין, כדי שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג.
טז [יז] אין מגלחין ואין מכבסין במועד--גזירה שמא ישהה אדם עצמו לתוך המועד, ויבוא יום טוב הראשון והוא מנוול; לפיכך כל מי שאי אפשר לו לגלח או לכבס בערב יום טוב, הרי זה מותר לכבס ולגלח.
יז [יח] כיצד: אביל שחל שביעי שלו להיות ביום טוב, או שחל להיות בערב יום טוב והרי הוא שבת שאי אפשר לגלח, והבא ממדינת הים, והוא שלא יצא להיטייל אלא לסחורה וכיוצא בה, והיוצא מבית השביה ומבית האסורים, ומי שהיה מנודה ולא התירוהו אלא במועד, ומי שנשבע שלא לגלח ולא לכבס, ולא נשאל לחכם והתיר נדרו אלא במועד--הרי אלו, מגלחין ומכבסין במועד.
יח [יט] וכולן שהיה להן פנאי לגלח קודם הרגל, ולא גילחו--אסורין. אבל הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתן, בין בתוך המועד בין קודם הרגל--אף על פי שהיה להם פנאי, מותרין לגלח במועד: שלא ישהו קרבנותיהן.
יט וכל היוצא מטומאתו לטהרתו, מותר לגלח במועד. וקטן שנולד, בין במועד בין לפני המועד--מותר לגלחו במועד. ואנשי משמר ששלמה משמרתן בתוך המועד--מותרין לגלח, מפני שאנשי משמר אסורין לגלח בשבת שלהן.
כ מותר ליטול שפה בחולו של מועד, וליטול ציפורניים, ואפילו בכלי. ומעברת האישה השיער מבית השחי ומבית הערווה, בין ביד בין בכלי; ועושה כל תכשיטיה במועד, כוחלת ופוקסת ומעברת סרק על פניה; וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בו--והוא, שתוכל לקלפו במועד.
כא הזבים והזבות והנידות והיולדות וכל העולים מטומאה לטהרה בתוך המועד, הרי אלו מותרין לכבס. ומי שאין לו אלא חלוק אחד, הרי זה מכבסו. מטפחות הידיים ומטפחות הספרים ומטפחות הסיפוג, הרי אלו מותרין לכבס; וכן כלי פשתן, מותר לכבסן במועד, מפני שהן צריכים כיבוס תמיד, אפילו נתכבסו ערב יום טוב.
כב אין עושין סחורה במועד, בין למכור בין לקנות; ואם היה דבר האבד שאינו מצוי תמיד לאחר המועד, כגון ספינות או שיירות שבאו או שהם מבקשים לצאת, ומכרו בזול או לקחו ביוקר--הרי זה מותר למכור או לקנות. ואין לוקחין בתים ואבנים ועבדים ובהמות, אלא לצורך המועד.
כג מוכרי פירות כסות וכלים, מוכרין בצנעה לצורך המועד. כיצד: אם הייתה החנות פתוחה לזווית או למבוי, פותח כדרכו; ואם הייתה פתוחה לרשות הרבים, פותח אחת ונועל אחת. וערב יום טוב האחרון של חג הסוכות, מוציא ומעטר את השוק בפירות בשביל כבוד יום טוב. מוכרי תבלין מוכרין כדרכן, בפרהסיה.
כד כל שאסור לעשותו במועד, אינו אומר לגוי לעשותו. וכל שאסור לעשותו במועד--אם אין לו מה יאכל, הרי זה עושה כדי פרנסתו; וכן עושה סחורה, בכדי פרנסתו. ומותר לעשיר לשכור פועל עני שאין לו מה יאכל, לעשות מלאכה שהיא אסורה במועד, כדי שייטול שכרו להתפרנס בו. וכן לוקחין דברים שאינם לצורך המועד, מפני צורך המוכר שאין לו מה יאכל.
כה שוכרין השכיר על המלאכה במועד, לעשותה לאחר המועד, ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד ולא ימנה, כדרך שהוא עושה בחול. וגוי שקיבל קיבולת מישראל, אפילו היה חוץ לתחום--אינו מניחו לעשות במועד: שהכול יודעין שמלאכה זו לישראל, ויחשדו אותו שמא שכר את הגוי לעשות לו במועד--שאין הכול יודעין הפרש שיש בין השכיר ובין הקבלן; ולפיכך אסור.
משנה תורה -
ספר זמנים -
הלכות שביתת יום טוב - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח