משנה תורה -
ספר זמנים -
הלכות שביתת יום טוב - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
א אפרוח שנולד ביום טוב, אסור מפני שהוא מוקצה. ועגל שנולד ביום טוב--אם הייתה אימו עומדת לאכילה, מותר: מפני שהוא מוכן על גב אימו; ואילו שחט אימו--היה זה שבמעיה מותר ביום טוב, אף על פי שלא נולד.
ב בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום, ובאות ולנות בתוך התחום--הרי אלו מוכנין, ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב. אבל שרועות ולנות חוץ לתחום--אם באו ביום טוב, אין שוחטין אותן: מפני שהן מוקצה, ואין דעת אנשי העיר עליהם.
ג וכן בהמת קודשים שנולד בה מום ביום טוב--הואיל ולא הייתה דעתו עליה מערב יום טוב, אסור לשוחטה ביום טוב. לפיכך אסור לראות מומי קודשים ביום טוב--גזירה שמא יתירם החכם במומן, ויבוא זה לשחוט בו ביום. אבל רואה הוא המום מערב יום טוב, ולמחר מתיר או אוסר.
ד בכור שנולד ומומו עימו--הרי זה מוכן, ואין מבקרים אותו ביום טוב; ואם עבר וראה מומו וביקרו והתירו, הרי זה שוחט ואוכל. בכור שנפל לבור, עושה לו פרנסה במקומו--שהרי אינו יכול להעלותו, מפני שאינו ראוי לשחיטה ביום טוב. "אותו ואת בנו" (ויקרא כב,כח) שנפלו לבור--מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו, ומערים ומעלה את השני על מנת לשוחטו, ושוחט את אי זה מהן שירצה: משום צער בעלי חיים, התירו להערים. בהמת חולין שנפלה מן הגג, והרי היא צריכה בדיקה--שוחטין אותה ביום טוב, ותיבדק: אפשר שתימצא כשרה, ותיאכל.
ה אווזין ותרנגולין ויונים שבבית--הרי אלו מוכנין, ואינן צריכין זימון. אבל יוני שובך ויוני עלייה וציפורים שקיננו בטפיחין או בבירה--הרי אלו מוקצה, וצריך לזמן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל; ואינו צריך לנענע.
ו זימן שחורים ולבנים, ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים--הרי אלו אסורים: שאני אומר שמא אותן שזימן פרחו להן, ואלו אחרים הן; וכל ספק מוכן, אסור. זימן שניים ומצא שלושה, הכול אסור; שלושה ומצא שניים, מותרין. זימן בתוך הקן, ומצא לפני הקן--אם אין שם קן אלא הן ואינן יכולין לפרוח, ואף על פי שיש שם קן אחר בקרן זווית בתוך חמישים אמה--הרי אלו מותרין, שאין המדדה מדדה אלא כנגד קינו בשווה.
ז דגים שבביברין גדולים, וכן חיה ועוף שבביברין גדולים--כל שהוא מחוסר צידה, עד שאומרים הבא מצודה ונצודנו--הרי זה מוקצה, ואין צדין אותן ביום טוב; ואם צד, לא ייאכלו. וכל שאינו צריך מצודה--הרי זה מוכן, וצדין אותו ביום טוב ואוכלין אותו. וכן חיה שקיננה בפרדס הסמוך לעיר--ילדיה כשהן קטנים שאינן צריכין צידה, אין צריכים זימון: מפני שדעתו עליהן.
ח מצודות חיה ועופות ודגים שפרסן מערב יום טוב--לא ייטול מהן ביום טוב, אלא אם כן יודע שניצודו מערב יום טוב. הסוכר אמת המים מערב יום טוב, ולמחר השכים ומצא בה דגים--הרי אלו מותרין: שכבר ניצודו מערב יום טוב, והרי הן מוכנין.
ט בית שהוא מלא פירות מוכנין ונפחת, נוטל ממקום הפחת. העומד על המוקצה מערב יום טוב בשנה שביעית, שכל הפירות הפקר--צריך שירשום ויאמר, מכאן ועד כאן אני נוטל; ואם לא רשם, לא ייטול.
י גוי שהביא תשורה לישראל ביום טוב--אם יש מאותו המין במחובר לקרקע, או שהביא חיה או עופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום--הרי אלו אסורין עד לערב, וימתין בכדי שייעשו; אפילו הדס וכיוצא בו--אינו מריח בו לערב, עד שימתין בכדי שייעשו. ואם אין מאותו המין במחובר לקרקע, או שהייתה צורתו מוכחת עליו שמאתמול נעקר או ניצוד--אם הביאו מתוך התחום, מותר; ואם הביאו מחוץ לתחום, הרי זה אסור לו. והבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום, מותר לישראל אחר.
יא עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב--אסור להסיקן, מפני שהן נולד; ואם נשרו לתוך התנור, מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן. ערימת התבן ואוצר של עצים--אין מתחילין בהן ביום טוב אלא אם כן הכין מבערב, מפני שהן מוקצה; ואם היה התבן מעורב בקוצים, שהרי אינו ראוי אלא לאש--הרי זה מוכן.
יב אין מבקעין עצים מצוואר של קורות, מפני שהן מוקצה. ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב, מפני שהיא נולד. וכן כלים שנשברו ביום טוב--אין מסיקין בהן, מפני שהן נולד; אבל מסיקין בכלים שלמים או בכלים שנשברו מערב יום טוב, שהרי הוכנו למלאכה אחרת מבערב. כיוצא בו, אגוזים ושקדים שאכלן מערב יום טוב, מסיקין בקליפיהן ביום טוב; ואם אכלן ביום טוב, אין מסיקין בקליפיהן. ויש נוסחאות שיש בהן שאם אכלן מבערב, אין מסיקין בקליפיהן שהרי הוקצו; ואם אכלן ביום טוב, מסיקין מפני שהן מוכנין על גב האוכל.
יג קוץ רטוב--הרי הוא מוקצה, מפני שאינו ראוי להסקה; לפיכך אסור לו לעשותו כמו שפוד, לצלות בו בשר. וכן כל כיוצא בזה.
יד נוטלין עצים הסמוכים לדופני סוכה, ומסיקין בהן. אבל אין מביאים עצים מן השדה, אפילו היו מכונסין שם מבערב; אבל מגבב הוא בשדה מלפניו, ומדליק שם. ומביאין מן המכונסין שברשות היחיד, ואפילו הייתה מוקפת שלא לשם דירה: ובלבד שיהיה לה פותחת, ותהיה בתוך תחום השבת; ואם חסר אחד מכל אלו, הרי הן מוקצה.
טו עלי קנים ועלי גפנים--אף על פי שהן מכונסין בקרפף--כיון שהרוח מפזרת אותן, הרי הן כמפוזרין ואסורין; ואם הניח עליהן כלי כבד מערב יום טוב, הרי אלו מוכנין.
טז בהמה שמתה ביום טוב--אם הייתה מסוכנת מערב יום טוב, הרי זה מחתכה לכלבים; ואם לאו, הואיל ולא הייתה דעתו עליה, הרי זה מוקצה, ולא יזיזנה ממקומה. בהמת קודשים שמתה, ותרומה שנטמאת--לא יזיזנה ממקומה.
יז דגים ועופות וחיה שהן מוקצה--אין משקין אותן ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות, שמא יבוא ליקח מהן. וכל שאסור לאוכלו או להשתמש בו ביום טוב מפני שהוא מוקצה, אסור לטלטלו.
יח המכניס עפר מערב יום טוב--אם ייחד לו בחצרו קרן זווית--הרי זה מוכן, ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו. וכן אפר שהוסק מערב יום טוב, מוכן. ושהוסק ביום טוב--כל זמן שהוא חם כדי לצלות בו ביצה--מותר לטלטלו, שעדיין אש הוא; ואם לאו--אסור לטלטלו, מפני שהוא נולד. מי שהיה לו דקר נעוץ מערב יום טוב, ונתקו ביום טוב והעלה עפר--אם היה אותו עפר תוחח, הרי זה מכסה בו ומטלטלו; אבל אם העלה גוש עפר, הרי זה לא יכתוש אותו ביום טוב.
משנה תורה -
ספר זמנים -
הלכות שביתת יום טוב - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח