תלמוד ירושלמי -
מסכת סנהדרין - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
דף מד,ב פרק ט הלכה א משנה אילו הן הנשרפין הבא על אשה ובתה ובת כהן יש בכלל אשה ובתה בתו ובת בתו ובת בנו ובת אשתו ובת בתה ובת בנה:
דף מד,ב פרק ט הלכה א גמרא תמן תנינן נושאין על האנוסה ועל המפותה. כיני מתני' נושאין אחר האנוסה ואחר המפותה. אנס אשה מותר באמה. פיתה אשה מותר בבתה האונס והמפתה על הנשואה חייב. א"ר יוחנן דרך נישואין שנו. נשא אשה ואח"כ אנס את אמה חייב. נשא אשה ואח"כ פיתה את בתה חייב. א"ר לעזר סומכוס ור' יוחנן בן נורי אמרו דבר אחד דתנינן תמן שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט את בתה סופג את הארבעים. סומכוס אומר משום ר' מאיר סופג את שמונים. תמן תנינן ר' יוחנן בן נורי אומר הבא על חמותו חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו. אמרו לו שלשתן שם אחד הן. ר' יודה בר פזי בשם ר' יוחנן מודה סומכוס לר' יוחנן. אשכח תני עוד היא במחלוקת. מה טעמא דר' יוחנן בן נורי מה אשה ובתה ובת בתה בשני לאוין אף אשה ובת בתה ובתה בשני לאוין.
דף מה,א פרק ט הלכה א גמרא מה טעמון דרבנן מה בת בנה ובת בתה בלאו אחד אף אשה ובת בתה ובת בנה בלאו אחד. כתיב ערות אשה ובתה לא תגלה. וכתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא. בכולהם כתיב שכיבה ובה כתיב לקיחה. ללמד שאינו חייב על השנייה עד שתהא לקוחה לו או אינו מתחייב עליה אלא על דרך נישואין. למדנו שאין קידושין תופסין בעריות. והכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו. בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נישאת לאביו. והכתיב ואיש אשר יקח את אשת אחיו מה הוא בא להודיעך שהיה מותר עד שלא נישא' לאחיו. ותובן על ידי ייבום. והכתיב ואשה אל אחותה לא תקח בא להודיעך שהיה מותר עד שלא נשא אחותה. ותובן לאחר מיתת אחותה. והכתיב ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא. שלא תאמר קין נשא את אחותו הבל נשא את אחותו חסד עשיתי עם הראשונים שיבנה העולם מהם אמרתי עולם חסד יבנה. והכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח. בא להודיעך שאם קידשה תפסו בה קידושין. רב הונא אמר עד כדון בת בתו לנישואין. בת בתו מן האונסין. כתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן. מה אנן קיימין אם לנשואין הרי כבר אמור. אלא אם אינו עניין לנישואין תניהו עניין לאונסין. עד כדון בת בתו. בתו מניין. רב אמר אם על בת בתו הוא מוזהר על בתו לא כל שכן. אם על בת בתו הוא ענוש כרת לא כל שכן על בתו. מנא ליה אשכח תני חזקיה ובת איש כהן כי תחל לזנות. מה ת"ל איש אלא להביא הבא על בתו מן האונסין שהוא בשריפה. רב חונה שמע כולהון מן הכא ערות אשה ובתה לא תגלה. וכתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא זמה זמה לגזירה שוה.
דף מה,ב פרק ט הלכה א גמרא מה למטן שלשה דורות אף למעלן שלשה דורות. מה למטן בלא תעשה. אף למעלן בלא תעשה. מה למטן דרך נישואין אף למעלן דרך נישואין. מה למטן בשריפה אף למעלן בשריפה. מה למטן עשה בת זכר כבת נקיבה אף למעלן נעשה בת זכר כבת נקיבה. וכרבי מאיר דר' מאיר אמר גזירה שוה במקום שבא. דור שלישי למטה מניין שהוא בלא תעשה. וכרבנין דינון אמרין גזירה שוה במקום שבאת. דור שלישי למטה מניין שהוא בלא תעשה וכרבנין דינון אמרין גזירה שוה כאמור בה. דור שלישי למעלה מניין שהוא בשריפה. בין כרבנין בין כר' מאיר דור שלישי למטה מניין שהוא בלא תעשה. א"ר יוסי מכיון דכתיב זמה זמה כמי שכולהם כאן. א"ר יוסי בי ר' בון עוד הוא אית ליה אזהרה מן תמן אל תחלל את בתך להזנותה. ר' חגי בעא קומי ר' יוסי למה לי נן אמרין בתך לא תגלה בת בתך לא תגלה. א"ל ויימר קרייא ערות אשה ובת בתה לא תגלה ואנן אמרין בתך לא תגלה. בת בתך לא תגלה שני לאוין וכרת אחד לאוין חולקין את ההכרת. ומ"ט על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו וגו'. וכתיב איש אשר ירקח כמוהו וגו'. הדא אמרה שני לאוין וכרת אחד חולקין את ההכרת.
דף מו,א פרק ט הלכה א גמרא בעון קומי רבי אבהו הבא על אשה וילדה בת וחזר ובא עליה חייב עליה משום אשה ובתה ובת בתה ובת בנה. אמר לון שארה הנה זמה היא כולהם משום זימה מה טעמא דרבי יהודה לא יקח איש את אשת אביו לא יגלה כנף אביו זו אנוסתו. מה מקיימין רבנין כנף. תמן אמרין ולא ידעין אין שמועה זו כנף זו שהיא זקוקה לאביו ולא כך אינו חייב עליה משום אשת אביו א"ר הילא להתרייה שאם התרו בו משום אשת אב לוקה משום כנף לוקה. מודה רבי יודה במכות מודה ר' יודה בקרבן. מודה ר' יהודה שאם קידשה תפשו בה קידושין. ר' חגי בעא קומי רבי יוסי מהו שיהא הוולד ממזר כרבי יודה א"ל לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' הפסיק העניין. ויפסיק העניין לעניין אשת אב אשת אב בכלל כל העריו' היתה ויצאת מכללה ללמד על כל העריות לממזר. ותצא אנוסה ותלמד על כל האונסים לאסור אשת אב בכלל כל העריות היית ויצאת מכללה ללמד על כל העריות לממזר. אית לך מימר הכא אנוסה בכלל היית ויצאת מכללה ללמד על כל האונסים. ותצא אשת אב ותלמד על אנוסתה א"ל אם אשת אב היא אינו אנוסה ואם אנוסה היא אינו אשת אב:
דף מו,ב פרק ט הלכה ב משנה ואילו הן הנהרגין הרוצח ואנשי עיר הנדחת רוצח שהכה את רעהו בין באבן בין בברזל וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת חייב דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול הוא לעלות משם ומת פטור שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור השיך בו את הנחש ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין:
דף מו,ב פרק ט הלכה ב גמרא כתיב ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימת מות יומת המכה רוצח הוא מות יומת הרוצח. או בכלי עץ יד אשר יומת בה הכהו וימת רוצח הוא מות יומת הרוצח. כשהוא בא אצל הברזל אינו אומר לא שימות בו ולא שלא ימות בו אלא אפילו צינורת קטנה דהיא יכלה מקים גו ווישטא ומיקטליניה. והוא שיהא באבן כדי להמיתו בעץ כדי להמיתו. כיוונו כנגד הסוס כיוונו כנגד החץ כיוונו כנגד הרומח. העמידו בצינה השקה אותו מים רעים. העביר את התקרה מעליו וירדו עליו גשמים והרגוהו. פתק אמת המים עליו ובאו עליו המים ושטפוהו. מה טעמא דרבי יודה מפני האדם הנתון בין הנקבים מה טעמון דרבנין לעולם אין הארס נתון בין הנקבים עד שיחזיר ויקיא:
דף מו,ב פרק ט הלכה ג משנה והמכה את חבירו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה היקל ממה שהי' ולאחר מכאן הכביד ומת חייב רבי נחמיה פוטר שרגלים לדבר:
דף מו,ב פרק ט הלכה ג גמרא כיני מתניתא רבי נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר. רבנין אמרין שני אמודין רבים על אומד אחד ר' נחמיה אומר אומד האמצעי רבה על שניהן. מה טעמא דרבי נחמיה אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וכי עלתה על דעתך שיהא זה מהלך בשוק והלה נהרג על ידיו אלא אפילו מת באמידה הראשונה פטור.
דף מז,א פרק ט הלכה ג גמרא מה טעמון דרבנין ולא ימות ונפל למשכב וכי אין אנו יודעין שאם לא ימות ונפל למשכב אלא בשלא אמדוהו למיתה אם בשלא אמדוהו למיתה בדא כתיב ואם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה הא אם לא קם חייב אל בשאמדוהו למיתה אי בשאמדוהו למיתה בדא כתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא. ר' הילא בשם רבי שמעון בן לקיש חידוש מקרא הוא שיתן ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינה אומר של טעות היתה. מה מפקה מביניהון היקל ממה שהיה ואחר כך הכביד ומת חייב ר' נחמיה פוטר שרגלים לדבר מאן דאמר חידוש מקרא הוא שיתן נתן נתן. לא נתן מהו שיתן מאן דאמר אומד של טעות היה לא נתן אין אומרים לו שיתן. נתן מהו שיטול מתניתא מסייעה לדין ומתני' מסייעה לדין. מתניתא מסייעה לרבי יוסי בר חנינה אמדוהו לחיים ומת מאימתי מונין לו משיכביד הדא אמרה אומד של טעות היתה ואין תימר חידוש מקרא הוא שיתן יתן משעה הראשונה. מתניתא מסייעא לר' שמעון בן לקיש אמדוהו למיתה וחיה מאימתי מונין לו משיכביד א"ר יוסי לית כאן משיכביד אלא משעה הראשונ' הדא אמרה חידוש מקרא הוא שיתן ואין תימר אומד של טעות היית נותן עד שעת שימות. הכהו על ידו וצבת אמר אסייא אין מקטעא ידיה חיי הוא מהו שיתן דמי היד. נישמעינה מן הדא כי ינצו אנשים וכי יריבון אנשים היא מריבה היא מצות מה תלמוד לומר כי ינצו כי יריבון כי יריבון כי ינצו. אלא ליתן המתכוין על שאינו מתכוין ואת שאינו מתכוין על המתכוין. ניחא את המתכוין על שאינו מתכוין. ואת שאינו מתכוין על המתכוין אם שאינו מתכוין הוא מתחייב לא כל שכן על המתכוין.
דף מז,ב פרק ט הלכה ג גמרא אלא כיני הכהו על ידו וצבת אמר אסייא אין מקטעה ידיה חיי הוא מהו שיתן דמי היד כמה דאת מר תמן חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד וכה חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד. רבי יצחק שאל אמדוהו לחיים ומת ודרך החיים למות. מכיון דכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא חייב ליתן לו שבת וריפוי. רבי יצחק שאל אמדוה למיתה וחיה ואין דרך המתים להחיות. מכיון דכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא חייב ליתן לו שבת וריפוי:
דף מז,ב פרק ט הלכה ד משנה נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעכו"ם והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור נתכוין להכותו במתניו ולא היה בו כדי להמית במתניו והלכה לו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור נתכוין להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור נתכוין להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן ומת פטור נתכוין להכות את הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת פטור אבל נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו ומת חייב. נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן ומת חייב ר' שמעון אומר אפילו נתכווין להרוג את זה והרג את זה פטור:
דף מז,ב פרק ט הלכה ד גמרא חזקיה שאל זרק את האבן והיה בה כדי להמית המית את זה ושיבר את כליו של זה בזה חידש הכתוב ובזה לא חידש. חזקיה שאיל זרק את האבן ולא היה בה כדי להמית המית את זה ושיבר את כליו של זה בזה חידש הכתוב ובזה לא חידש. אמר ר"ש אילון דביה רבי תניין אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור. ואתייא דבי רבי כרבי נתן דתני בשם רבי נתן היה עומד בצד סיעה של בני אדם אמר לא' מכם אני מתכוין להרוג אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור:
דף מז,ב פרק ט הלכה ה משנה רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין רבי יהודה אומר כונסין אותן לכופה וכל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ידונו בקלה הנסקלין בנשרפין ר"ש אומר יידונו בסקילה שהשריפה חמורה וחכמים אומרים יידונו בשריפה שהסקילה חמורה אמר להן ר"ש אילו לא היתה שריפה חמורה לא ניתנה לבת כהן שזינת אמרו לו אילו לא היתה סקילה חמורה לא ניתנה למגדף ולעובדי עכו"ם הנהרגים בנחנקין רבי שמעון אומר בסייף
דף מח,א פרק ט הלכה ה משנה וחכמים אומרים בחנק:
דף מח,א פרק ט הלכה ה גמרא א"ר יוחנן ברוצח שנתערב בכשירין היא מתניתא ר' שמעון בן לקיש אמר ברוצח שלא נגמר דינו ונתערב ברוצח שנגמר דינו היא מתניתא. שמואל אמר בשור בשוורים היא מתניתא. אם בשור בשוורים היא מתניתא בדא תנינן כונסין אותו לכיפה. ר' שמעון אומר חמורה שריפה מסקילה ורבנין אמרי חמורה סקילה משריפה רבי שמעון אומר חמור חנק מהרג ורבנין אמרין חמור הרג מחנק:
דף מח,א פרק ט הלכה ו משנה מי שנתחייב שתי מיתות בית דין יידון בחמורה עבר עבירה שיש בה שתי מיתות יידון בחמורה ר' יוסי אומר יידון בזיקה הראשונה שבאות עליו מי שלקה ושנה ב"ד כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ההורג את הנפשות שלא בעדים כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ:
דף מח,א פרק ט הלכה ו גמרא תמן תנינן תני רבי יוסי אומר ידון בזיקה הראשונה שבאת עליו. כיצד חמותו ונעשית אשת איש הרי זו בשריפה אשת איש ואח"כ נעשית חמותו בחניקה. בא על חמותו והיי דא לה חמותו וכלתו היך עבידא גבר נסב איתא ולברתיה דאחוה ולברתיה דאחתיה. אתא על סבתא חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו. חמותו וכלתו כאחת מה אמר בה ר' יוסי חומר בקל מה אמר בה רבי יוסי שני איסורין כאחת מה אמר בה רבי יוסי. אמרין כמה דאישתאלת על דר' יוסי כך אישתאלת על דר' ישמעאל דתני בשם ר' ישמעאל נתאלמנה ונתגרש' נתחללה זינת ואחר כך בא עליה אינו חייב אלא אחת. זינת ונתחללה ואחר כך בא עליה חייב על כל אחת ואחת. נתאלמנה נתגרשה כאחת
דף מח,ב פרק ט הלכה ו גמרא מה אמר בה ר' ישמעאל חומר בקל מה אמר בה ר' ישמעאל שני איסורין כאחת מה אמר בה ר' ישמעאל. רב אמר במפנים עדיו היא מתניתא ר' יוסי בן חנינה אמר שאינו יכול לקבל התריה:
דף מח,ב פרק ט הלכה ז משנה הגונב את הקסווא והמקלל בקסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בהן כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב"ד אלא פירחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגיזירין זר ששימש במקדש ר' עקיבה אומר בחנק וחכמים אומרים בידי שמים:
דף מח,ב פרק ט הלכה ז גמרא קסווה קיסטא. רב יהודה אמר כלי משל בית המקדש היה כמה דתימר ואת קשות הנשך: המקלל בקסם. כגון אילין נפתאי דמקללין לקניין קיינך קנווך: הבועל ארמית. תני רבי ישמעאל זה שהוא נושא נכרית ומוליד בנים מעמיד אויבים ממנה למקום. כתיב וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן מה ראה ראה את המעשה ונזכר להלכה הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים א"ר יודה בר פזי ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגומר. מה טעמא דרבי עקיבה נאמר כאן מות יומת ונאמר להלן כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות וגו' מה טעמון דרבנין נאמר כאן מות יומת ונאמר להלן והזר הקרב יומת מוטב שילמד יומת מיומת ואל ילמד יומת מימות:
תלמוד ירושלמי -
מסכת סנהדרין - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא