תלמוד ירושלמי - מסכת סנהדרין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת סנהדרין פרק ו

דף כז,א פרק ו הלכה א משנה  נגמר הדין מוציאין אותו לסוקלו ובית הסקיל' היה חוץ לב"ד שנאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו והסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו אפילו הוא אמר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים ובלבד שיהא ממש בדבריו:

דף כז,ב פרק ו הלכה א גמרא  מתני' או כרבי או כרבנן בעיר של נכרים.  דתני בשעריך רבי אומר בשעריך בשער שנמצאו בו אתה אומר כך או אינו אלא בשער שנידונו בו נאמר כאן בשעריך ונאמר להלן כי ימצא בקרבך באחד שעריך מה שעריך האמור להלן שער שנמצא בו אף שעריך האמור כאן שער שנמצאו בו.  ורבנן אמרי בשעריך בשער שנידון בו אתה אומר כך או אינו אלא בשער שנמצא בו נאמר כאן בשעריך ונאמן להלן והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך מה שעריך האמור להלן שער שנידון בו אף שעריך האמור כאן שער שנידון בו.  א"ר יוחנן בתחילה בין יש ממש בדבריו בין לאו שומעין לו מיכן והילך יש ממש בדבריו שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו.  אמרי והוא שיש בדבריו האחרונים ממש.  חזקיה שאל הרי שהיה יוצא ליהרג ונשתתק כן אנו אומרים הא לא נשתתק היה לו ללמד על עצמו זכות.  שמע ר' יוחנן ומר הא שאלתא דחמרא.  אלא כיני הרי שהיה יוצא ליהרג ואמר יש לי ללמד על עצמי זכות ונשתתק כן אנו אומרין הא אילו לא נשתתק היה לו ללמד על עצמו זכות.  אמר הא אמירה:

דף כז,ב פרק ו הלכה ב משנה  אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו יוצא ליסקל והכרוז יוצא לפניו איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית ופלוני ופלוני עדיו וכל מי שהוא יודע לו זכות יבוא וילמד:

דף כז,ב פרק ו הלכה ב גמרא  תני שור היוצא ליסקל ונמצאו עידיו זוממין ר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה ריש לקיש אמר הפקר טעות הוא.  וכן עבד היוצא ליסקל והקדישו בעליו ר' יוחנן אמר זכה לעצמו ר"ל אמר יאוש של טעות היה:

דף כז,ב פרק ו הלכה ג משנה  רחוק מבית הסקילה עשר אמות אומרים לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא שכן מצינו בעכן שאמרו לו יהושע בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי ומניין שנתכפר לו וידויו שנא' ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' היום הזה היום הזה אתה עכור ואין אתה עכור לעתיד לבוא ואם אינו יודע להתודות אומרין לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי ר' יהודה אומר אם יודע הוא שהוא מזומם יאמר תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מן העון הזה אמרו לו א"כ יהו כל אדם אומר כן כדי לנקות את עצמו:

דף כז,ב פרק ו הלכה ג גמרא  את מוצא שכשמעל עכן בחרם התחיל יהושע מפייס לפני הקב"ה ואומר רבון של עולם הודיעני מי זה האיש אמר לו הקב"ה איני מפרסם כל ברייה ולא עוד אלא נמצאתי אומר לשון הרע אלא לך והעמיד את ישראל לשבטיו והפל עליהן גורלות מיד אני מוציאו.  הדא הוא דכתיב וישכם יהושע בבוקר ויקרב את ישראל לשבטיו וילכד עכן בן כרמי בן זרח למטה יהודה.  א"ל עכן מה בגורל אתה חופשיני לית בכל ההן דרא כשר אלא את ופינחס.  אסקין ניבזין ביניכון פנטוס דמיתפיס חד מינכון.  ולא עוד אלא למשה רבך לית מידמוך אלא תלתין או מ' יומין לא כל אלפן משה רבן על פי שנים עדים שריתה טעי.  באותה שעה צפה יהושע ברוח הקודש שהוא מחלק לישראל את הארץ בגורל הדא הוא דכתיב וישלך להם יהושע גורל.  אמור מעתה אנו מוציאין שם רע על הגורלות.  ולא עוד אלא שאם נתקיימו עכשיו יהו כל ישראל אומרים בדיני נפשות נתקיימו כל שכן בדיני ממונות ואם בטלו עכשיו יהו כל ישראל אומרים בדיני נפשות בטלו כל שכן בדיני ממונות.  באותה שעה התחיל יהושע מפייס לעכן.  ומשבע ליה באלהי ישראל ואומר לו בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה מהו אמנה קושטא אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל.  א"ל

דף כח,א פרק ו הלכה ג גמרא  מה אנא בעי מינך חדא ואת אמרת לי תרתי.  א"ל אני הוא שמעלתי בחרם מדין ובחרם יריחו.  אמר רבי תנחומא בארבעה חרמים מעל בחרם כנעני מלך ערד בחרם סיחון ועוג בחרם מדין בחרם יריחו.  ומניין שכיפר לו וידויו שנאמר ובני זרח זימרי ואיתן וגו'.  ר' יהושע בן לוי אמר זמרי זה עכן שעשה מעשה זמרי.  ר' שמואל בר נחמן אמר הימן זה עכן אמנה אנכי חטאתי.  כולם חמשה וכי איני יודע שהן חמשה אלא מלמד שאף עכן יש לו חלק לעתיד לבוא.  מעשה באחד שהיה יוצא ליהרג אמרו לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותיי.  אמר תהא מיתתי כפרה על כל עונותיי חוץ מן עון זה אם עשיתיו אל ימחול לי וב"ד ישראל יהא נקי.  וכשבא דבר אצל חכמים זלגו עיניהם אמרו להחזירו אי איפשר שאין לדבר סוף אלא הרי דמו תלוי בצואר עדים.  א"ר יהודה בן טבאי אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם שהיו אומרים עד שייהרג שנאמר נפש תחת נפש.  אמר לו שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא מעלים עליך כאילו שפכת דם נקי.  באותה שעה קיבל עליו שלא יורה אלא מפי שמעון בן שטח.  שמעון בן שטח היו ידיו חמומות אתא סיעת ליצנין אמרי הבו עיציה ניסהוד על ברי' וניקטליני' אסהידו עלוי ונגמר דינו ליהרג.  מי נפק למיתקטל' אמרי ליה מרי שיקרין אנן בעא אבוי מחזרתיה.  א"ל אבא אם ביקשתה לבוא תשועה על ידך עשה אותי כאסקופה.  מעשה בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך וראה שני בני אדם נזקקין לכלבה אמרין נן ידעין דו גברא חסידה אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן אלא ניקדמיה וניסהוד עלוי אסהידו עליה ונגמר דינו ליהרג.  הוא שדוד אמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי מחרב מחרב אוריה מכלב מכלבו של חסיד.  ר' יודה בן פזי סלק לעיליתא דבי מדרשא וראה שני בני אדם נזקקין זה לזה.  אמרו ליה ר' הב דעתך דאת חד ואנן תרי:

דף כח,א פרק ו הלכה ד משנה  רחוק מבית הסקילה ארבע אמות היו מפשיטין את בגדיו האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה:

דף כח,א פרק ו הלכה ד גמרא  מחלפה שיטת ר' יהודה תמן אמר אם היה שערה נאה לא היה סותרו וכא הוא אומר אכן.  הכא מ"מ למיתה אזלה ברם תמן שאם תימצא טהורה ויתגרו בה פירחי כהונה.  מחלפה שיטת רבנן תמן אמר האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה וכא אינון אמרין הכין.  הכא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה ברם תמן ונוסרו כל הנשים:

דף כח,א פרק ו הלכה ה משנה  בית הסקילה היה גבוה שתי קומות ואחד מן העדים דוחפו על מתניו נהפך על לבו הופכו על מתניו ואם מת בה יצא ואם לאו נוטל את האבן ונותנו על לבו אם מת בה יצא ואם לאו העד השני נוטל האבן ונתנו על לבו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה וגו':

דף כח,א פרק ו הלכה ה גמרא  תניא וכמלוא קומתו של נופל הרי חמשה.  הכא את מר וכמלוא קומת הנופל הרי חמשה ובבור של נזקין את מר עד עשרה טפחים

דף כח,ב פרק ו הלכה ה גמרא  לא דומה נופל מדעת לנופל שלא מדעת.  רבי יונתן בן חלי ר' אבודמי בר ברתיה דר' טבי בשם ר' יאשיה אילין דחבטין תורא בחייליה אין בו משום ריסוק איברים.  ביומוי דרבי פינחס חבטו תורא בחייליה אמר לון בחייכון שרוניה שרוניה וקום וערק.  אמר ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם דאמר אילין דחבטין תורא בחיילי' אין בו משום ריסוק איברים.  ומניין שטעון סקילה שנאמר סקול יסקל ומניין שטעון דחייה שנאמר ירה יירה ומניין שטעון שתי דחיות ת"ל יירה:

דף כח,ב פרק ו הלכה ו משנה  כל הנסקלין נתלין דברי רבי ליעזר וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע"ז האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ דברי ר' ליעזר וחכמים אומרים האיש נתלה ואין האשה נתלית א"ר אליעזר מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון אמרו לו שמונים נשים תלה ואין דנין שנים ביום א':

דף כח,ב פרק ו הלכה ו גמרא  מה טעמא דר' ליעזר מה מגדף שנסקל נתלה אף אני אביא שאר כל הנסקלין שיהו נתלין מה טעמא דרבנן מה המגדף על ידי שפשט ידו בעיקר נתלה אף אני ארבה שאר כל הפושטין ידיהן בעיקר להיות נתלין.  אית תניי תני יהודה בן טבאי נשיא אית תניי תני שמעון בן שטח נשיא.  מאן דמר יהודה בן טבאי נשיא עובדא דאלכסנדריאה מסייע ליה והוון בני ירושלם כותבין מירושלם הגדולה לאלכסנדריאה הקטנה.  עד מתי בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת עגומה בביתי.  מאן דמר שמעון בן שטח נשיא עובדא דאשקלון מסייע ליה.  תרין תלמידין הוו באשקלון אכלין כחדא ושתין כחדא ולעיין באורייתא כחדא.  מית חד מינון ולא אתגמל חסד מי בר מעיין מוכס ובטילת כל מדינתא מיגמליניה חסד.  שרי ההוא תלמידא בכי ואמר ווי דילמא לית לשונאי ישראל כלום.  איתחמי ליה בחילמיה ואמר לא תיבזי בני מריך דין עבד חד זכו ואזל בה ודין עבד חד חובה ואזל בה.  ומה חובה עד חס דלא עבד חובה מן יומוי אלא זימנא חדא הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד.  ומה זכו עבד בר מעיין מוכס חס ליה דלא עבד זכו מן יומוי אלא זימנא חדא עבד אריסטון לבולבוטייא ולא אתון.  אמר ייתון מסכיני וייכלוניה דלא ליקלקל.  ואית דמרין הוה סגי באורחא והוה תחות שיחיה חד עגול ונפל.  ונסתיה חד מסכן ולא מר ליה מידי בגין דלא מסמקא אפוי.  וחמא ההוא תלמידא גו גנין גו פרדיסין גו מבועין דמיא.  וחמא לבר מעיין מוכס קיים על גוף והדא בעי ממטי מיא ולא מטי.  וחמא למרים בת עלי בצלים תלייא בחיטי ביזיא.  ואית דמרין תירעת גיהנם קביעת גו אודנה.  אמר לון

דף כט,א פרק ו הלכה ו גמרא  עד אימת כדין אמר ליה עד דייתי שמעון בן שטח נסבין לה מן גו אודנה ויהבין לה גו אודניה.  אמר לון ומה הוא סורחניה א"ל דנדר על נפשיה ואמר אי איתעביד נשייא קטלי לכל חרשייא והיידן עביד ליה נשיא ולא קטלין.  אלא [בס"א והא] אית תומנין נשי' במערת אשקלון מחבלין עלמא.  זיל ומר ליה אמר לון גברא רבא הוא ולית היא מהימנתי.  א"ל עינוון הוא סגי ומהימנתיך.  ואין לית מהימנתיך אפיק עיניך ויכה גו ידך.  אפיק עיניה ויהב גו ידיה אמרו חזרת ואשתוות לחבירתה אזל ומר ליה בעא מיעבד סימניה קומוי א"ל לית את צריך אנא ידע דאת גברא חסידא.  אע"פ כן בלבי חשבית בפומי לא אמרית והיה יום סגריר נטל תמנין גוברין בחירין לבושין מאנין נקיין ונסב עמון תנין קידרין חדתין אמר לון כד נא צפר לבשין מניכון כד נא צפר תיניינו עולו.  כיון דעאל למערת אשקלון אמר אוים אוים פתחון לי מן דידכון אנא.  כיון דכנס חדא אמרה מה דאמרה ומייתי פיתא וחדא אמרה מה דאמרה ומייתי תבשילא וחדא אמרה מה דאמרה ומייתי חמרא.  אמרן ליה מה אית בך עבד אמר לון אית בי עביד נא צפר תרי זימנין ומעייל להכא תמנין גוברין בחירין לבושין מאנין נקיים חדי ומחדי לכון.  אמרן ליה לון נר בעיין כיון דצפר לבשו מנין נקיים כיון דצפר תיניינו עלו כולהו כחדא רמז לון כל חד מינכון יטול חדא ויטלטלינה מארעא ולא מצלח מה דו עבדה והוה אמר לההיא דאייתת פיתא אייתי פיתא ולא מייתא והוא אמר אייתי לצליבא איתי תבשילא ולא מייתא והוא אמר אייתי לצליבא אייתי חמר ולא מייתא והוא אמר אייתי לצליבא כן עבד לכולהו.  היינו דתנינן שמונים נשים תלה שמעון בן שטח באשקלון ואין דנין שנים ביום אחד אלא שהשעה צריכה לכן:

דף כט,א פרק ו הלכה ז משנה  כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ממנה ומקיף שתי ידיו זו לזו ותולה אותו ר' יוסי אומר קורה מטה על הכותל ותולה בה כדרך שהטבחין עושין תולין ומתירין אותו מיד ואם לן עוברין בלא תעשה שנאמר לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי כלומר מפני מה זה תלוי מפני שקילל את השם נמצא שם שמים מתחלל:

דף כט,א פרק ו הלכה ז גמרא  תני ר' אליעזר בן יעקב אומר זה חומר במחלל מבמגדף וזה חומר במגדף מבמחלל.  במגדף כתיב לא תלין נבלתו על העץ ובמחלל כתיב ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו על הצור מתחילת קציר עד נתך מים עליהם מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון כתיב ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה.  ניחא לעדה ולמזבח ה' אלא שתליין יהושע בריפיון אמר אני לא מרחיקן ולא מקרבן אלא מי שעתיד לבנות בית הבחירה דאת דעתו לקרב יקרב ואת דעתו לרחק ירחק ובא דוד וריחקן והגבעונים לא מבני ישראל המה.  ולמה ריחקן על שם ויהי רעב בימי דוד שלש שנים וגו'.  אמר דוד בעון שלשה דברים גשמים נעצרין ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים.  ע"ז דכתיב פן יפתה לבבכם וסמיך ליה ועצר את השמים גילוי עריות דכתיב וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך שפיכות דמים שנאמר כי הדם הוא יחניף את הארץ.  ויש אומרים אף פוסק צדקה ברבים ואינן נותנים דכתיב נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר.  בדק דוד בכל דרכיו ולא מצא אחד מהן התחיל שואל באורים ותומים הדא הוא דכתיב ויבקש דוד את פני ה'.  אמר רבי לעזר כתיב בקשו ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו וגו' ויאמר ה' על שאול ועל הבית הדמים על אשר המית את הגבעונים על שאול שלא עשיתם עמו חסד ועל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים.  שלח דוד וקראן אמר להם מה לכם ולבית שאול אמרו לו על ידי שהמית ממנו שבעה אנשים שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וסופר וחזן ושמן.  אמר לון ומה תון בעון אמרו ליה יותן לנו שבעה אנשים והוקענום לה' בגבעון.  אמר לון ומה הנייה יש לכון אין אינון מתקטלין סבו לכון כסף ודהב אמרו ליה אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו.  אמר דילמא בהתין אילין מן אילין.  הוה נסיב כל חד וחד מינון ומפייס ליה קומי נפשיה והוא לא מקבל עלוי הדא הוא דכתיב אין לנו כסף וזהב אין לי כתיב.  באותה שעה אמר דוד

דף כט,ב פרק ו הלכה ז גמרא  שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל ביישינן ורחמנין וגומלי חסדים ביישנין דכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו' רחמנין דכתיב ונתן לך רחמים ורחמך והרבך גומלי חסדים דכתיב ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד.  ואילו אין בהן אחת מהן וריחקן והגבעונים לא מבני ישראל המה.  ואף עזרא בא וריחקן והנתינים היו יושבים בעופל וציחה ונישפא מן הנתינים.  ואף לעתיד הקב"ה מרחקן דכתיב והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל יאבידוהו מכל שבטי ישראל.  ויאמר המלך אני אתן ויקח המלך את שני בני רצפה.  ולמיכל בת שאול לא היה לה וולד ותימר אכן.  אמור מעתה בני מירב היו וגידלתם מיכל ונקראו על שמה.  ויתנם המלך ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני ה' ויפלו שבעתם יחד שבעתים כתיב חסר חד זה מפיבושת שנתפלל עליו דוד וקלטו המזבח.  אמר להן הריני מעבירן לפני המזבח כל שהמזבח קולטו הרי הוא שלו מפני מפיבושת שהיה גדול בתורה לפני המזבח וקלטו.  א"ר אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי שהסכים הקב"ה עם דוד.  והמה הומתו בימי קציר בתחילת קציר שעורים ותקח רצפה בת איה את הבגד ותטהו לה עלה צור מהו על הצור א"ר אושעיה שהיתה אומרת הצור תמים פעלו.  ר' בא בר זמינא בשם ר' הושעיה גדול הוא קידוש השם מחלול השם בחילול השם כתיב לא תלין נבלתו ובקידוש השם כתיב ויהו תלוים עד נתך מים עליהם.  מלמד שהיו תלויים מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון והיו עוברין ושבין אומרים מה חטאו שנשתנה עליהן מידת הדין והיו אומרים להן על שפשטו ידיהן בגירים ארורים.  והרי הדברים ק"ו ומה אילו שלא נתגיירו לשום שמים תבע הקדוש ברוך הוא דמן המתגיירין לשום שמים לא כל שכן.  הרבה גרים נתגיירו באותו היום שנאמר ויספר שלמה את האנשים הגרים ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל וגו':

דף כט,ב פרק ו הלכה ח משנה  א"ר מאיר בזמן שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי אם כך אמר הכתוב מצטער אני על דמן של רשעים קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך:

דף כט,ב פרק ו הלכה ח גמרא  אנן תנינן קליני אית תניי תני קל אני.  מאן דמר קליני לית הוא אלא קליל מה דמר קל אני לית הוא אלא נטיל.  מתניתא דלא כר' מאיר דאמר אף המגדף עובר בלא תעשה:

דף כט,ב פרק ו הלכה ט משנה  ולא זו בלבד אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו בלא תעשה ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן אלא שני קברות היו מתוקנין לבית דין אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין:

דף כט,ב פרק ו הלכה ט גמרא  תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות.  א"ר אחא הדא דתימר בארון שיש אבל בארון עץ יש משום ליקוט עצמות א"ר יוסי אפילו בארון עץ אין בו משום ליקוט עצמות.  אי זה ליקוט עצמות א"ר חגי והוא ששמע למחר אבל בו ביום יש שמיעה לליקוט עצמות.  תני ניקומכי קומי ר' זעירא

דף ל,א פרק ו הלכה ט גמרא  אין שיעור לליקוט עצמות.  רבי מני הורי לר' לא דכפרא לקרוע ולהתאבל כר' אחא ולא ליטמות כר' יוסי.  תני ליקוטי עצמות כשמיען איזה ליקוט עצמות המלקט עצם עצם משיתעכל הבשר.  תני ליקוט עצמות אין אומר עליהן קינים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים.  אילו הן ברכת אבלים שאומרים בבית הכנסת אילו הן תנחומי אבלים שהן אומרים בשורה.  תני אבל אומר עליהן דברים מהן הן דברים רבנן דקיסרין אמרין קילוסין:

דף ל,א פרק ו הלכה י משנה  נתעכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן והקרובין באין ושואלין את שלום העדים ואת שלום הדיינין כלומר דעו שאין בלבינו עליכם שדין אמת דנתם ולא היו מתאבלין אלא אוננים שאין אנינה אלא בלב:

דף ל,א פרק ו הלכה י גמרא  תני בראשונה היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן במהמורות נתעכל הבשר היו מלקטין אותן קוברין אותן בארזים אותו היום מתאבל ולמחר היה שמח לומר שיניחוהו אבותיו מן הדין ולא עוד אלא היו קוברין אותן בפני עצמן הנסקלין בנשרפין והנהרגין בנחנקין.  הוא שדוד אומר אל תאסוף עם חטאים נפשי הנסקלין והנשרפין ועם אנשי דמים חיי הנהרגין והנחנקין.  ר' אבהו מטתיה אונס אזל ליה חד מיניק עלון ר' יונה ור' יסי מי חמי ליה אפין מאימתי עליה לא אמרין ליה מילא דאורייא.  אמר לון משגחין רבנן מימר מילא דאורייא אמרו ליה אשגח מרן.  אמר לון מה אם רשות שלמטן שיש בה כזב ושקר וגניבות דעת ומשוא פנים ומקח שוחד והיום עודינו ומחר איננו נאמר בה הקרובין באין ושואלין שלום הדיינין והעדים לומר שאין בליבנו עליכם כלום שדין אמת דנתם.  רשות של מעלן שאין בה לא כזב ולא שקר לא גניבות דעת ולא משוא פנים ולא מקח שוחד והוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה שחייבים אנו לקבל עלינו מידת הדין.  ואומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך:

תלמוד ירושלמי - מסכת סנהדרין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא