תלמוד ירושלמי - מסכת כתובות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת כתובות פרק ד

דף כג,א פרק ד הלכה א משנה  נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה לאביה והצער בתפוסה עמדה בבית דין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בבית דין עד שמת האב הרי הן של עצמה:

דף כג,א פרק ד הלכה א גמרא  מאן תנא נערה ר"מ ברם כרבנין אפילו קטנה והצער בתפוסה באנוסה ודלא כר"ש דר"ש פוטר את האונס מן הצער עד כדון דברים הבאים מחמת הביאה חבל בה

דף כג,ב פרק ד הלכה א גמרא  סימה את עינה קטע את ידה שיבר את רגלה למי הוא משלם לה או לאביה רבי יוחנן אמר נותן לאביה רבי שמעון בן לקיש אמר נותן לעצמה מיסבר סבר רבי שמעון בן לקיש שמעשה ידיה שלה עד שתבגור רבי יוחנן אמר מבגורה ואילך רבי אבין בשם רבי הילא עד שעת בוגרה פליגין אבל מבוגרה ואילך כל עמא מודיי שהן של עצמה מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לר' יוחנן החובל בבתו ובנו של חבירו של בנו יתן מיד ושל בתו יעשה בהן סגולה אמר ר' יודן אבוי דרבי יודה אבוי דרבי מתניה אית מתני רישא וסיפא מסייעא לרבי שמעון בן לקיש החובל בבתו קטנה ניזקה שלה ופטור מן הבושת ומן הפגם אחרים שחבלו בה נזקה שלה והשאר יעשה בהן סגולה ובושתה ופגמה של אביה מה חמית מימר כן תני רבי שמעון בן יוחי ונתן לנערה (דברים כב) ונתן לאבי הנערה הא כיצד עמדה בדין עד שלא מת אביה אשכחת אמר ונתן לאבי הנערה מת אביה אשכחת אמר ונתן לעצמה עמדה בדין עד שלא בגרה אשכחת אמר ונתן לאבי הנערה משבגרה אשכחת אמר ונתן לעצמה מנן אילין מיליא רבי אבהו בשם רבי יוחנן (ויקרא כה) והתנחלתם אותם לבניכם לרשת אחוזה אותם לבניכם אין בנותיכם לבניכם בקנס

דף כד,א פרק ד הלכה א גמרא  הכתוב מדבר תני רבי חייה אין להן לא בקנסי הבת לא בפתוייה ולא בחבליה קנס אימתי הוא מתחייב רבי יונה אומר משעה ראשונה רבי יוסי אמר בסוף מתיב רבי יוסי לרבי יונה על דעתך דתימר משעה ראשונה והא תנינן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין אמר ליה מטינתה לההיא דתני רבי שמעון בן יוחי ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה מתיב רבי יונה לרבי יוסי על דעתך דתימר בסוף והא תנינן עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של האב משבגרה הרי הן של עצמה ובוגרת יש לה קנס אמר ליה מטינתא לההיא דתני רבי חייה דתני רבי חייה (דברים כב) תחת אשר עינה לרבות שהיתה נערה ובגרה ואתיא אילין פלוגוותא כהלין פלוגוותא דתנינן תמן גנב משל אביו טבח ומכר ואחר כך מת משלם תשלומי ארבעה וחמשה מתיב רבי חגי לר' יוסי על דעתך דתימר בעמידת בית דין הדבר תלוי ניתני גנב משל אביו טבח ומכר בחיי אביו לא הספיק לעמוד בדין עד שמת אביו משלם תשלומי כפל והן אמר ארבעה וחמשה ברם הכא כל עמא מודו שהן של עצמה לא צורכה דלא למי הוא נותן לעצמה נותן לאביה:

דף כד,א פרק ד הלכה ב משנה  עמדה בבית דין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בבית דין עד שבגרה הרי הן של עצמה

דף כד,ב פרק ד הלכה ב משנה  רבי שמעון אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה מעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין:

דף כד,ב פרק ד הלכה ב גמרא  תני רבי שמעון בן יוחי (דברים כה) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף מלמד שאין האב זוכה אלא בנתינה רבי שמעון אומר במגבה הדבר תלוי ורבי אומר בעמידת בית דין הדבר תלוי ר' שמעון עבד לה כמעשה בית דין ורבנין עבדין לה כמלוה על דעתיה דרבי שמעון גובה בעידית על דעתיה דרבנין גובה בבינונית על דעתיה דרבי שמעון אין השביעית משמטתה על דעתון דרבנין השביעית משמטתה על דעתיה דרבי שמעון הבכור נוטל פי שנים על דעתיה דרבנין אין הבכור נוטל פי שנים ר' זעירא שלח לרב נחמן בר יעקב ולרבי אימי בר פפי מעשה ידי הבת של מי אמר ליה שוקד אמר לעצמה מני שוקד שמואל אמר רבי מתנה בשם רבי אמרוה ומדרש אמרוה (ויקרא כה) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה אותם לבניכם לא בנותיכם לבניכם במעשה ידי הבת הכתוב מדבר א"ר יודן

דף כה,א פרק ד הלכה ב גמרא  מתניתא אמרה כן מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבת ומת האב הרי הן של אחין מעשה שעשת בחיי האב אבל עשת לאחר מיתת האב כל עמא מודו שהן של עצמה:

דף כה,א פרק ד הלכה ג משנה  המארס את בתו וגירשה אירסה ונתאלמנה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה שלה ר' יהודה אומר הראשונה של אב אמרו משהשיאה אין לאביה רשות בה:

דף כה,א פרק ד הלכה ג גמרא  א"ר בון בר חייה טעמא דרבי יודה כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה רבי יעקב בר אחא בשם רבי יצחק ממוציא שם רע למד ר"מ והתני רבי חייה זינתה ועודה בבית אביה משבגרה הוציא עליה שם רע הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע אלא או היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה רבי מנא בעא קומי רבי יוסי הגע עצמך הוציא עליה שם רע עודה נערה ובגרה א"ל שמענו שנותן לאביה אמר רבי ירמיה קומי רבי זעירא ותמיה אני היך רבנין מדמו כתובה לקנס ולא דמי דו כתובה משעה הראשונה וקנס בסוף ואת אמר אכן אמר ליה ומי אמר לך ואפי' קנס משעה הראשונה הוא

דף כה,ב פרק ד הלכה ג גמרא  ואתייא דרבי מנא כרבי ירמיה ור' יוסי כרבי זעירא:

דף כה,ב פרק ד הלכה ד משנה  הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה הרי זו בחנק ואין לה לא פתח בית אב ולא מאה סלע היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה ואין לה לא פתח בית אב ולא מאה סלע היתה הורתה ולידתה בקדושה הרי היא כבת ישראל לכל דבריה יש לה אב ואין לה פתח בית האב יש לה פתח בית האב ואין לה אב הרי זו בסקילה לא נאמר פתח בית האב אלא למצוה:

דף כה,ב פרק ד הלכה ד גמרא  כתיב (דברים כב) כי הוציא שם רע על בתולת ישראל יצתה זו שאינה מישראל כי הוציא שם רע על בתולה לרבות את הגיורת שהיתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה תהא בסקילה ורבה אותה לקנס לית יכיל ותני חזקיה כן ממשמע שנאמר וסקלוה אין אנו יודעין שהיא מתה מה תלמוד לומר מתה אלא יש לך אחרת שהיא בסקילה ורבה אותה לקנס לית יכיל ותני חזקיה כן ממשמע שנאמר וסקלוה אין אנו יודעין שהיא מתה מה תלמוד לומר מתה אלא יש לך אחרת שהיא בסקילה והוא פטור ואי זו זו זו גיורת שהיתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה שתהא בסקילה כתיב (שם) כי יקח איש אשה ובא עליה ושנאה לעולם אינו חייב עד שיכנוס ויבעול ויטעון טענת בתולים (שם) ושם לה עלילות דברים יכול אפילו הקדיחה לו את התבשיל נאמר כאן עלילות דברים ולמטן נאמר עלילות דברים מה עלילות דברים למטן זנות אף למעלן זנות אי מה עלילות דברים שלמטן ממקום בתולין אף כאן מניין אפילו בא עליה ביאה אחרת ת"ל (שם) והוציא עליה שם רע מ"מ (שם) ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה פרט לייעודין לקחתי

דף כו,א פרק ד הלכה ד גמרא  פרט לשומרת יבם לקחתי פרט לארוסה לקחתי פרט ליעודין אמר רבי יונה אפילו כמאן דמר משעה ראשונה יתן כסף לייעודין לקחתי פרט לשומרת יבם לא סוף דבר כמשנה הראשונה שמצות יבום קודמת למצות חליצה אלא אפילו כמשנה אחרונה שמצות חליצה קודמת למצות ייבום לקחתי פרט לארוסה ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים וחש לומר שמא מצא ואיבד שהביא הבעל עדים שזינת עודה בבית אביה ואלה בתולי בתי וחש לומר שמא דם צפור הוא שהביא האב עדים להזים עידי הבעל אמר רב יוסי בי ר' בון הפרשה הזו יש בה עדים וזוממיהן וזוממי זוממיהן הבעל אומר הרי עדים שזנתה בבית אביה והביא האב עדים להזים עידי הבעל והביא הבעל עדים להזים עידי האב אית תניי תני אם אמת היה הדבר הזה בשלא מצא האב עדים להזים עידי הבעל ופרשו השמלה הכל משל תני רבי ישמעאל זה אחד משלשה מקריות שנאמרו בתורה במשל (שמות כא) אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וכי עלת על דעתך שיהא זה מהלך בשוק והלה נהרג על ידיו אלא מהו על משענתו על בוריו (שמות כב) אם זרחה השמש עליו דמים לו וכי עליו לבדו החמה זורחת אלא מה זריחת השמש מיוחדת שהיא שלום לכל באי העולם אף זה בזמן שהוא יודע שהוא שלום ממנו והרגו הרי זה חייב תני ר' אליעזר בן יעקב אומר ייאמרו הדברים ככתבן מהו ייאמרו הדברים ככתבן אמר רבי יוסי בי רבי בון לעולם אינו חייב עד שיכנוס ויבעול ויטעון טענת בתולים ופרשו השמלה לא סוף דבר ופרשו השמלה אלא עד שיתחוורו הדברים כשמלה רבי אסי אמר ופרשו השמלה לעולם אין העדים נסקלין ולא הבעל לוקה ולא נותן מאה סלע עד שיאמרו עמנו היה במקום פלוני והבעל שכרן להעיד עדות שקר אמרו עמנו היה במקום פלוני ולא אמרו הבעל שכרן להעיד עדות שקר רבי יוסי בי ר' בון רבי יוחנן בשם ר"ש בן לקיש נאמר כאן שומה ונאמר להלן שומה מה שומה שנאמר להלן ממון אף כאן ממון והתני לא אמר

דף כו,ב פרק ד הלכה ד גמרא  לעדים בואו והעידוני אלא הן באו מאיליהן הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע אלא או היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה מפני שלא אמר הא אם אמר אפילו לא שכרן כמי ששכרן הביא האב שני כיתי עדים אחת אומרת עמנו הייתם במקום פלוני ואחת אומרת הבעל שכרן להעיד עדות שקר פשיטא אותן שאמרו עמנו היה במקום פלוני נסקלין ואותן שאמרו הבעל שכרן להעיד עדות שקר לוקין ונותנין מאה סלע א"ר יוסי בי ר' בון ולא ע"י אילו ולא ע"י אילו לוקין ונותנין מאה סלע אלא לוקין משום לא תענה ברעך עד שקר ר' בון בר חייה בעא קומי ר' זעירא הביא האב עדים להזים עידי הבעל הוזמו עידי האב לוקה ונותן מאה סלע בשלשה והעדים נסקלין בעשרים ושלשה אמר ליה אילו לא הוזמו עידי האב לא נמצא הבעל לוקה ונותן מאה סלע בשלשה ועדים נסקלין בעשרים ושלשה סבר רבי זעירא שני דינין הן ר' ירמיה בשם רבי אבהו כולו דין אחד הוא מתניתא פליגא על רבי אבהו (דברים כב) אל זקני העיר זה בית דין שלש שלשה השערה זה בית דין של עשרים ושלשה פתר לה כרבי מאיר דר"מ אומר לוקה ומשלם תמן תנינן האונס והמפתה והמוציא שם רע בשלשה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מוציא שם רע בשלשה ועשרים שיש בו דיני נפש רבי מנא אמר בנערה מאורסה פליגין רבי מאיר אומר מפסדת כתובתה בשלשה ונסקלת בשלשה ועשרים וחכמים אומרים

דף כז,א פרק ד הלכה ד גמרא  מקום שנסקלת שם היא מפסדת כתובתה אבל במוציא שם רע כל עמא מודו מקום שהעדים נסקלין שם הבעל לוקה ונותן מאה סלע אמר ליה רבי יוסי בי רבי בון אין דלא תניתה פליגא אלא במוציא שם רע פליגין ר' מאיר אומר לוקה ונותן מאה סלע בשלשה והעדים נסקלין בשלשה ועשרים ורבנין אמרין מקום שהעדים נסקלין שם הבעל לוקה ונותן מאה סלע אבל בנערה מאורסה כל עמא מודו מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה ואתיא רבי מנא כרבי זעירא ודרבי יוסי בי רבי בון כרבי אבהו לעולם אין הבעל לוקה ולא נותן מאה סלע עד שיסקלו העדים קנס אימתי הוא מתחייב רבי יונה אמר בסוף רבי יוסה אומר משעה ראשונה מתיב רבי יוסי לרבי יונה

דף כז,ב פרק ד הלכה ד גמרא  על דעתך דתימר בסוף לוקה ונותן מאה סלע בג' ועדים נסקלין בכ"ג א"ר מנא אפי' על רבי יוסי דכי אתייא מקשייה כמאן דמר עדים זוממין צריכין התרייה ולא התרה בהן לוקה ונותן מאה סלע בשלשה והעדים נסקלין בשלשה ועשרים אמר רבי אבמרי מאן דמר דו כן רבי יוסי בי רבי חנינה האונס והמפתה את היתומה פטור אמר רבי בא בר ממל מחלוקת כרבי יוסי הגלילי ברם כרבי עקיבה יש לה קנס וקנסה של עצמה אמר רבי יוסי מתניתא אמרה כן אין לה פתח בית אב ולא מאה סלע ולא כיתומה היא ר' אימי ורבי יהושע בן לוי תריהון אמרין המוציא שם רע על הקטנה פטור אמר רבי הושעיה ויאות אילו גדולה שלא התרו בה שמא כלום היא וקטנה שהתרו בה כגדולה שלא התרו בה רבי זעירא רב המנונא בשם רב אדא בר אחוה לעולם אינה מקדמת לבית הסקילה עד שתהא נערה בשעת הוצאה מאי טעמא (דברים כב) והוציאו הנערה אל פתח בית אביה והא תני רבי חייה זינת עודה בבית אביה ומשבגרה הוציא עליה שם רע הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע אלא או היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה מתניתא פליגא על רב אדא בר אחוה מי שנגמר דינו וברח ואחר כך הקיף זקן התחתון תמן את יכיל מימר והוציאו את הנערה שזינת אית לך מימר הכא והוציאו אותו את הבן תני נערה מאורסה שזינת סוקלין אותה על פתח בית אביה אין לה פתח בית אביה סוקלין אותה במקום שזינת אם היתה עיר של גוים סוקלין אותה על פתח ב"ד והעובד ע"ז סוקלין אותו במקום שעבד ואם היתה עיר של גוים סוקלין אותו על פתח ב"ד והתני רבי חייה (ויקרא כד) הוצא את המקלל מחוץ למחנה מלמד שבית דין מבפנים ובית הסקילה מבחוץ אמר רבי יוסי שנייא היא הוא שער שקילקל בו הוא שער שנמצא בו הוא שער שנידון בו הוא שער שנסקל בו (דברים כב) כי עשתה נבלה בישראל

דף כח,א פרק ד הלכה ד גמרא  נבלה זו כל ישראל שבא (דברים כב) לזנות בית אביה יבואו גידולים רעים שגדלו יתנבלו הן וגידולין:

דף כח,א פרק ד הלכה ה-ו משנה  האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף ובשטר ובביאה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה ומקבל גיטה ואינו אוכל פירות בחייה ניסית יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות לה משני חלילים ומקוננת:

דף כח,א פרק ד הלכה ו גמרא  ניחא בכסף ובשטר האב זכאי בביאה תיפתר שאמר לו לכשתקנה לי בתך בביאה יהיה לך כסף זה זכאי במציאתה רבי זכאי דאלכסנדריאה משאל שאל מציאה שנפלה לו מחמת שדה מה את עבד לה כמציאה או כאוכלת פירות שלה אין תעבדינה כאוכלת פירו' שלה נישאת יותר עליו הבעל שאוכל פירו' בחייה תקנה תיקנו שיהא מפקח על ניכסי אשתו ואוכל ואומר אף באב כן בלא כך האב מפקח על ניכסי בתו ואוכל.  חייב במזונותיה ובפרקונה תני הבעל שאמר אי איפשי לא לוכל ולא לפקח אין שומעין לו האב שאמר אני אוכל ומפקח שומעין לו ובקבורת' תני לא רצה הבעל לקוברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין אמר רבי חגי לא אמרו אלא האב הא אחר אינו גובה ר' יוסי אומר בין אב ובין אחר גובה ותייאן אילין פלוגת' [כהלין פלוגת'] דתנינן תמן <וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה> [מי שהלך למדה"י ועמד אחד ופירנס אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי] אמר רבי חגי לא אמרו אלא אחר הא האב גובה ר' יוסי אומר בין אב בין אחר אינו גובה על דעתיה דרבי חגי בין לקבורה בין למזוני האב גובה אחר אינו גובה על דעתיה דרבי יוסי לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלת על דעת שתהא אשתו מושלכת לכלבים תני כל מקום שנהגו להספיד מספידין:

דף כח,ב פרק ד הלכה ז משנה  לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לרשות הבעל לנישואין מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הלך האב עם שלוחי הבעל או הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל:

דף כח,ב פרק ד הלכה ז גמרא  לא סוף דבר לחופה אלא לבית שיש לו חופה כעין דא אמנותא טרקילין וקיטון חופה וקיטון נכנסה לטריקלין להדא מילא רבי לעזר אמר ליורשה רבי שמעון בן לקיש אמר להפר נדריה אמר רבי זעירא אף על גב דר' שמעון בן לקיש אמר להפר נדריה מודה שאינו מיפר לה עד שתיכנס לחופה אמר רבי הונה מתניתא מסייע לרבי שמעון בן לקיש לזנות בית אביה פרט שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל שלא תהא בסקילה אלא בחנק:

דף כח,ב פרק ד הלכה ח משנה  האב אינו חייב במזונות בתו זו מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה בכרם ביבנה הבנים יירשו והבנות ייזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהן אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן:

דף כח,ב פרק ד הלכה ח גמרא  מצוה לזון את הבנות אין צריך לומר את הבנים ר' יוחנן בן ברוקה אומר חייב לזון את הבנות אית תניי תני הבנים עיקר ואית תניי תני הבנות עיקר מאן דמר הבנים עיקר לתלמוד תורה מאן דמר הבנות עיקר שלא יצאו לתרבות רעה רבי שמעון בן לקיש בשם רבי יהודה בן חנניה נמנו באושא שיהא אדם זן את בניו קטנים אמר ר' יוחנן יודעין אנו מי היה במיניין עוקבא אתא לגבי רבי יוחנן אמר ליה עוקבא זון בניך אמר ליה מנן מרי אמר ליה עוקבא רשיעא זון בניך אמר רבי עולא מתניתא אמרה כן שיהא אדם זן את בניו קטנים דתנינן תמן אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה רבי שמעון בן לקיש בשם רבי יודה בר חנניה נמנו באושא בכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן בניו קטנים מה הן רבי אבהו בשם רבי יוסי בי רבי חנינה ואית דאמרי לה בשם רבי יודה בן חנינה הוא ואשתו ובניו קטנים ניזונין מהן

דף כט,א פרק ד הלכה ח גמרא  אלמנתו מהו אמר רבי זעירא אתתבת ולא אפרשת אמר רבי בא בר ממל אתתבת ואפרשת אמר ר' בא נראין דברים אם היתה אוכלת בחיי בעלה אוכלת ואם לאו אינה אוכלת לא אמר אלא כותב הא מוכר לא כתב לבניו ומכר לאחרים מה הן מסתברא אתא אמר רבי חנינה אנא לית מתת ליה אתא רבי מנא לא מסתברא אגרין ליה שמשא ומסבין ליה איתא כמה דו דהיא שמשא בני בנים מהן הן רבי מנא אמר בני בנים שכאן הוא בנים של הלן אמר ליה רבי יוסי בי רבי בון ורבי מתניה הוון יתבין סברין מימר הוא בני בנים שכאן הוא בנים של הלן אמר ליה רבי יוסי בי ר' בון בני בנים קפסה עליהן ירושת תורה ר' שמעון בן לקיש בשם רבי יודה בר חנינה נמנו באושא במקפיד את הזקן והכהו יינתן לו בושתו שלם מעשה באחד שהקפיד את הזקן והכהו ונתן לו בשתו משלם אמרין רבי יודה בן חנינה הוה רבי שמעון בן לקיש בשם ר' יודה בן חנינה נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצות עד איכן ר' ירמיה ורבי אבא בר כהנא חד אמר כדי תרומה ותרומת מעשר וחרנה אמר (משלי ג) כבד את ה' מהונך כמראשית כל תבואתך רבי גמליאל בר אניא בעא קומי ר' מנא מה חומש בכל שנה גר"ש כהילכתא קדמייתא דפיאה ולא מותא אלא שלא ימות לעתיד לבוא ר' לעזר בן עזריה עבד לה כתובה מדרש שדרשה רבי לעזר בן עזריה הבנים יירשו והבנות ייזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהן אף הבנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהן דבית הלל עבדין לה כתובה מדרש דרש הלל הזקן לשון הדיוט כך היו כותבין באלכסנדריאה שהיה אחד מהן מקדש אשה וחבירו חוטפה מן השוק וכשבא מעשה לפני חכמים בקשו לעשותן ממזרים אמר להן הלל הזקן הוציאו כתובת אימותיכן והוציאו כתובת אימותיהן ומצאו כתוב בהן לכשתיכנסי לביתי תהויין לי לאינתו כדת משה ויהודאי בית שמאי עבדין כתובה מדרש דבית שמאי דרשי מספר כתובה נלמד שהוא כותב לה שאם תינשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי חזרו בית הלל להורות כדברי ב"ש ר' מאיר עבד כתובה מדרש דרש ר"מ המקבל שדה מחבירו משזכה בה חבירו שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו שהוא כותב לו אם אוביר ולא אעביד אישלם במיטבא ר' יהודה עבד כתובה מדרש דרש רבי יודה אדם מביא על ידי אשתו כל קרבן שהיא חייבת אפילו אכלה חלב אפי' חיללה שבת וכן היה רבי יודה אומר

דף כט,ב פרק ד הלכה ח גמרא  פטרה אינו חייב בה שכן היא כותבת לו ואחרן די אתיין לי עלך מן קדמת דנא ר' יוסי עבד כתובה מדרש דרש ר' יוסי מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה את הכל לכפול אינו גובה אלא מחצה ר' אלעזר הקפר עבד כתובה מדרש דרש ר' אלעזר הקפר אין אדם רשאי ליקח בהמה חיה ועוף אלא אם כן התקין להן מזונות רבי יהושע בן קרחה עבד כתובה מדרש דרש רבי יהושע בן קרחה המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין לא יכנס לביתו ליטול את משכונו שכן הוא כותב תשלומה מן ניכסיה די אתיין לי ודי אקנה לקבל דנא רב הונא עבד כתובה מדרש דרש רב הונא הבנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים יורשין את המטלטלין אף הבנות ניזונות מן המטלטלין שמואל אמר אין הבנות ניזונות מן המטלטלין מתניתא מסייעא לשמואל בנן נוקבן דיהון ליכי מינאי יהון יתבן בביתי ומיתזנן מניכסיי עד דתינסבן לגוברין ותני עלה מן מקרקעי ולא מן מטלטלי אמר רבי בא בר זבדא אתייא דרב הונא כרבי ודשמואל כרבי שמעון בן אלעזר דתני אחד נכסים שיש להן אחריות ואחד נכסים שאין להן אחריות נפרעין מהן למזון האשה והבנות דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר נכסים שיש להן אחריות הבנים מוציאין מן הבנים והבנות מוציאות מן הבנות והבנים מן הבנות והבנות מן הבנים ושאין להן אחריות הבנים מוציאין מן הבנות ואין הבנות מוציאין מן הבנים אמרין חזר ביה רב הונא אמרין יאות כתובה מדבר תורה ומזון הבנות מדבריהן ודבריהן עוקרין דבר תורה אלא בכסף כתובת אמן פליגין אפי' תימר בכסף כתובת אמן פליגין וכסף כתובת אמן לאו קרקע היא היורד לניכסי אשתו ונתן עיניו בה לגרשה וקפץ ותלש מן הקרקע הרי זה זריז ונשכר היורד לניכסי שבויין ושמע עליהן שהן ממשמשין ובאין וקפץ ותלש מן הקרקע הרי זה זריז ונשכר אילו הן ניכסי שבויין כל שהלך אביו או אחיו או אחד מכל המורישין אותו למדינת הים נשמע עליהן שמתו וירד לנחלה אבל ניכסי נטושין מוציאין מידו ואילו הן ניכסי נטושין כל שהלך אביו או אחד מכל המורישין אותו למדינת הים ולא שמע עליהן שמתו וירד לו לנחלה אמר ר"ש בן גמליאל שמעתי הן שבויין הן נטושין אבל ניכסי רטושין מוציאין מידו ואילו הן ניכסי רטושין כל שהלך אביו או אחיו או אחד מכל המורישין אותו למדינת הים ואין ידוע היכן הם שמואל אמר שבוי זה שיצא שלא לדעת שאלו לדעת יצא היה מצויהו נטוש זה שיצא לדעת תדע לך שעילה היה רוצה להבריחו מנכסיו שהרי לדעת יצא ולא ציווהו רבי בא רב יהודה בשם שמואל המטלטלין אין בהן משום ניכסי רטושין רבי יעקב בר אחא בשם רב אילין דיקליא דבבל דלא צריכין מרכבה לא מסתברא מיעבדינון בקמה עומדת לקצור וגפנים עומדות לבצור:

דף ל,א פרק ד הלכה ט משנה  לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שהוא תנאי בית דין כתב לה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסין דאית לי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין:

דף ל,א פרק ד הלכה ט גמרא  מתניתא דרבי מאיר דרבי מאיר אמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות למי נצרכה לרבי מאיר אע"ג דרבי מאיר אומר שטר שאין בו אחריות נכסין אינו גובה מודה הוא הכא שהיא גובה:

דף ל,א פרק ד הלכה י משנה  לא כתב לה אם תשתביין אפרקיניך ואיתיביניך לי לאינתו ובכוהנות אהדרינן למדינתיך חייב שהוא תנאי בית דין נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי לקתה חייב לרפותה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי:

דף ל,א פרק ד הלכה י גמרא  תני יבמה שנשבית אין היורשין חייבים לפדותה רבי חייה בר אשי בשם רב לא סוף דבר שנשבית בחיי בעלה אלא אפילו שנשבית לאחר מיתת הבעל אין היורשין חייבין לפדותה רבי חייה בר אחא מתני' מסייע לרב ואתיבינך לי לאינתו אין כאן אינתו ובכהונות אהדריניך למדינתך מה למדינתך ממש ליישוב תני רשב"ג כל מכה שיש לה קיצה מתרפ' מכתובתה ושאין לה קיצה מתרפא' מן הנכסין כהדא חדא איתא אתת לגבי רבי יוחנן אמר לה קצץ הוא אביד אמרה ליה לא לא כן אמר רבי חגי בשם רבי יהושע בן לוי אל תעשה עצמך כעורכי הדיינין שלא לגלות ליחיד את דינו יודע היה בה שהיא כשירה:

דף ל,א פרק ד הלכה יא משנה  לא כתב לה בנין דיכרין דיהון ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב שהוא תניי בית דין:

דף ל,א פרק ד הלכה יא גמרא  הדא דאמר ר' אמי כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה תמן תנינן רבי יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על שראוי ליורשו דבריו קיימין ועל מי שאין ראוי ליורשו אין דבריו קיימין אמר רבי יוחנן לא אמר בן ברוקא אלא על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות בת בין האח לא אח בין הבנות לא רבי יסא בשם ר' יוחנן מעשה היה והורה רבי כר' יוחנן בן ברוקה

דף ל,ב פרק ד הלכה יא גמרא  ורבי זעירא <ר' יסא> בשם רבי יוחנן רבי שאל את נתן הבבלי מה טעמא אמרו הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה רבי בא רבי חייה בשם רבי יוחנן מה טעם שאל את נתן הבבלי מה ראו חכמים לומר הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה לא את הוא ששניתה לנו כן ירתון אמר ליה יטלון תנית אתא לגביה אמר ליה לית כאן ירתון אלא יטלון אתא לגבי אבוי אמר ליה קפחתה את נתן הבבלי לית כאן יטלון אלא ירתון אמר רבי יוסי בי רבי בון אכין אמר ליה טעיתי טעות ששניתי לכם לית כאן יטלון אלא ירתון אמר ר' זעירא קל הוא בתנאי כתובה לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בתובה וכאן אפילו בדברים לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא למי שהוא בעולם וכאן למי שאינו בעולם אמר ר' ירמיה קומי רבי זעירא ותמיה אנא איך רבניך מדמו כתובה לירושה לא דמי דירושה מדבר תורה כתובה מדבריהן ותימר אכן אפילו תימר כתובה מד"ת לא מודו בתניי כתובה שהוא מדבריהן:

דף ל,ב פרק ד הלכה יב משנה  בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי אינון תהון יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתינסבן לגוברין חייב שהוא תניי ב"ד:

דף ל,ב פרק ד הלכה יב גמרא  רב חסדא אמר בגרו איבדו מזונות נישאו איבדו פרנסתן תני ר' חייה בגרו לא נישאו נישאו לא בגרו איבדו מזונותן ולא איבדו פרנסתן ר' אבין בשם הילא ומודין להך בהדא אלמנה שהיא תובעת מן היורשים היא אומרת לא נתקבלתי מכתובתי והיורשין אומרים לה נתקבלת כתובתך עד שלא נישאת היורשין צריכין להביא ראייה שנתקבלה כתובתה נישאת עליה להביא הראייה שלא נתקבלה כתובתה והא תנינן יתומה שהשיאה אמה או אחיה וכתבו לה מאה וחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם טעמא דקטנה הא גדולה וויתירה תיפתר שנטלה מקצת לא כן א"ר אבינא בשם רבי אסי בכור שחלק כפשוט חזקה וויתר עוד היא שנטל המקצת אמר רבי יוסי בי רבי בון לא נטל זה מבכורתו כלום אתא עובדא קומי רבי מנא

דף לא,א פרק ד הלכה יב גמרא  ובעא מיעבד כהדא דרב חסדא אמר ליה ר' חנניה והא תני ר' חייה בגרו ולא נישאו נישאו ולא בגרו אבדו מזונותן ולא אבדו פרנסתן אמר ליה אנא אמרי שמועה ואת אמרת מתניתא תבטל שמועה מיקמי מתנית' רבין בר חייה בעי קומי רבי זעירא בא עליה עודה בבית אביה מעכשיו נתקיימו בה תנאי כתובה או אינה אלא דרך נישואין ר' בון בר חייה בעא קומי רבי זעירא מחלה לו על כתובתה מהו זכותה אבדה זכות בניה לא אבדה:

דף לא,א פרק ד הלכה יג משנה  ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מניכסיי כל יומי מיגד ארמלותיך בביתי חייב שהוא תנאי בית דין:

דף לא,א פרק ד הלכה יג גמרא  רבי זעירא שאל שאיל לרב נחמן בר יעקב ולר' אבימי בר פפי לא היה שם בית אמר ליה היורשין שוכרין לה בית מיכן והילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא חדא איתא הוה פורנה עשרין דינר והוה תמן חד בית בטב עשרה דינר אתא עובדא קומי ר' חנינה אמר או ייבנין לה ביתא או יבון לה כ' דינר א"ר מנא מכיון דלית ביתא טב אלא י' כמאן דלית לה פורנה אלא עשר מיכן והילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומין:

דף לא,א פרק ד הלכה יד משנה  כך היו אנשי ירושלם כותבין אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלם אנשי יהודה כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתובתה לפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה:

דף לא,א פרק ד הלכה יד גמרא  אנשי הגליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונן אנשי יהודה חסו על ממונן ולא חסו על כבודן רבי חנניה בריה דרבי אבהו ואית דאמרי לה בשם ר' אבהו קיסרין כיהודה ושאר כל הארצות כירושלם חד בר נש מי דמך אמר ייבון לאיתתא דההוא גברא פרנא אתא עובדא קומי רבי מנא אמר יתקיימון דברי המת אמר ליה ר' חנינה ויש אדם מבטל תנאי כתובה בפה אמר ליה אנת אמרת את מנא לך אמר ליה ולא בגליל אנן קיימין וסברנן מימר אנשי הגליל חסו על כבודן לא על ממונן:

תלמוד ירושלמי - מסכת כתובות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג