משנה תורה - ספר קניין - הלכות שלוחין ושותפין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הלכות שלוחין ושותפין פרק ט

א  השותפין כולן, והאריסין, והאפטרופין שמינו אותם בית דין על היתומים, והאישה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית, או שהושיבה בעלה חנוונית, ובן הבית--כל אחד מאלו נשבע מדבריהם בטענת ספק:  שמא גזל חברו במשא ומתן, או שמא לא דיקדק בחשבון שביניהם.

ב  ולמה תיקנו חכמים שבועה זו:  מפני שאלו מורין לעצמן שכל מה שייקחו מנכסי בעל המעות ראוי הוא להם, מפני שטורחין ונושאין ונותנין; לפיכך תיקנו להם חכמים שחייבין שבועה בטענת ספק, כדי שיעשו כל מעשיהן בצדק ואמונה.

ג  [ב] ואין אחד מכל אלו נשבע בטענת ספק, עד שיחשוד המשביע אותן בשתי כסף, שהן שתי מעין של כסף, כמו שיתבאר; אבל אם חשדן בפחות מזה, אינן נשבעין.

ד  [ג] מכאן הורו רבותיי שאם מת השותף האחד, אין היורש יכול להשביע שותפו של אביו בטענת שמא, שהרי אינו יודע הדבר שחשדו בו אביו בוודאי, כדי שיחשוד אותו זה היורש בשתי כסף.  ויש מי שהורה שמשביע אותו היורש בטענת שמא; וכזה ראוי לדון, שהרי היורשין משביעין את האישה שנעשת אפטרופיה בחיי בעלה.

ה  [ד] אף על פי שאין שם עדים שזה שותפו או אריסו, אלא הוא מודה מפי עצמו ואמר שותפו או אריסו או בן ביתו אני, אבל לא גזלתי כלום--הרי זה נשבע בנקיטת חפץ:  שאין אומרים מיגו לפוטרו משבועה, אלא לפוטרו מממון.

ו  איזה הוא בן הבית שיש לו להשביעו בטענת ספק--זה שמכניס פועלים ומוציא פועלים, מכניס לו פירות ומוציא לו פירות.  אבל בן הבית שאינו נושא ונותן, אלא נכנס ברגליו ויוצא בלבד--אינו יכול להשביעו מספק.

ז  וכן אפטרופוס שמינהו אבי יתומים, אין היתומים משביעין אותו בטענת ספק.  וכן האישה שלא נעשת אפטרופיה בחיי בעלה, ולא נשאה ונתנה אחר קבורת בעלה--אין משביעין אותה מספק.  וכן אם נשאה ונתנה בין מיתה לקבורה, אין משביעין אותה על זה שנשתמשה בו בין מיתה לקבורה:  שאם אתה אומר תישבע על זה, לא תמכור לקבורה; ונמצא המת מתנוול.

ח  [ה] המשלח ביד חברו חפץ למוכרו, או ששלח בידו מעות לקנות לו סחורה או פירות--אף על פי שלא נתן לו שכר על זה, ואין לו חלק ולא הנאה בשליחות זו, הואיל ונשא ונתן בממון חברו, הרי זה כבן בית; ויש לו להשביעו מספק שלא גזלו כלום בעת שהביא לו הסחורה שקנה, או המעות שמכר לו בהן.

ט  [ו] השותפין שנושאין ונותנין ביחד, או שהיה האחד נושא ונותן ומפקיד הסחורה או מקצתה או המעות עם השני בלא משקל ולא מניין ולא מידה--הרי שניהם נכנסו לספק, ויש לכל אחד מהן להשביע חברו שבועת השותפין.  אבל אם היה האחד הוא שנושא ונותן, והשני לא נתעסק עימו כלל--אין נשבע אלא זה שנשא ונתן.

י  [ז] חלקו השותפין והאריסין, ונתגרשה האישה, ונפרד מעליו בן הבית, והביא לו השליח סחורה שקנה לו או מעות שמכר לו בהן, ושתק, והלכו להם ולא תבעו מיד--אינו יכול לחזור ולהשביעו בטענת ספק.

יא  אבל אם הייתה לו טענת ודאי--משביעו עליה, ומגלגל בה כל מה שירצה.  וכן אם נתחייב לו שבועה אחר זמן, בין של תורה בין של דבריהם, כגון שנעשה לו שותף או בן בית פעם אחרת--הרי זה יכול לגלגל עליו שלא גזלתני בשותפות זו שבינינו, ולא כשהיית שותפי או אריסי או בן ביתי או אפטרופי בראשונה.  וכן כל כיוצא בזה.

יב  [ח] השותפין שחלקו, ונשאר להם חובות אצל אחרים--אינן יכולין להשביע זה את זה מספק:  שהרי חלקו, והחוב שנשאר דבר ידוע הוא; כל מה שיפרעו, ייקח זה חלקו וזה חלקו מן החוב.  וכן אם נשאר להם מעות בכיס, וכבר ידעו אותן ועדיין לא נטל כל אחד חלקו--אין משביעין זה את זה, שהמעות כחלוקין הם.  וכן אם עשו חשבון כל השותפות, ונשאר לאחד מהן אצל חברו דבר קצוב וידוע--אף על פי שעדיין לא נטלו, הרי חלקו.

יג  אבל אם נשאר ביניהם כל שהוא מן הפירות, ועדיין לא חלקו אותן ולא ידעו משקלם, או שנשאר ביניהם צד מן השותפות שלא עשו בו חשבון, ולא ידע כל אחד מהן כמה חלקו המגיעו--הרי השותפות קיימת עדיין, ומשביעין זה את זה.

יד  [ט] מי שתבע חברו אחר חלוקה, אינו יכול להשביעו אלא על ידי גלגול כמו שאמרנו; אבל יש לו להחרים סתם על מי שגזלו כלום כשהיה שותפו או אריסו או בן ביתו, ולא יודה במה שגזל.

משנה תורה - ספר קניין - הלכות שלוחין ושותפין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י