משנה תורה - ספר טהרה - הלכות מטמאי משכב ומושב - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ה

א  הזב, והזבה, והנידה, והיולדת--לעולם הן בטומאתן ומטמאין אדם וכלים ומשכב ומרכב, עד שיטבולו:  אפילו נתאחרו כמה שנים בלא ראיית טומאה, ולא טבלו--הרי הן בטומאתן.

ב  יולדת שלא טבלה אחר שבעה לזכר, וארבעה עשר לנקבה--כל דם שתראה, אף על פי שהוא בתוך ימי טוהר--הרי הוא כדם הנידות, ומטמא לח ויבש:  לא תלה הכתוב בימים בלבד, אלא בימים וטבילה.

ג  יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה, ונעקר ממנה דם בירידתה, ויצא חוץ לבין השיניים--הרי זו טמאה; ואין הטבילה מועלת לדם זה, ואף על פי שעדיין הוא בבשרה.  ואם נעקר ממנה בעלייתה מן המקוה--הרי זו טהורה, מפני שהוא דם טוהר, והטבילה מועלת לכל הדם המובלע באברים, ומשימה אותו דם טוהר.

ד  יולדת שטבלה אחר שבעה של זכר, וארבעה עשר של נקבה, או אחר ספירת שבעת ימי נקיים, אם הייתה יולדת בזוב--הרי היא בכל ימי טוהר שלה, כטמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו.  והרי היא טבולת יום, בכל אותן הימים; ואינה צריכה טבילה אחרת, בסוף ימי טוהר, אלא במשלם הימים, הרי היא כטבול יום שהעריב שמשו.

ה  במה דברים אמורים, שהיא כטבול יום לעניין תרומה ומעשר; אבל לקודשים, הרי היא כראשון לטומאה שעדיין לא טבל, אלא כמי שנגע בנידה או בטמא מת, וכיוצא בהן.

ו  נמצאת למד שהיולדת, בתוך ימי טוהר--אוכלת במעשר ופוסלת את התרומה, כטבול יום כמו שיתבאר.  ואם נפל מרוקה ומדם טהרתה על כיכר של תרומה, הרי הוא בטהרתו--שמשקה טבול יום טהור כמו שיתבאר; ומטמאה את הקודשים כוולד הטומאות, עד שתשלים ימי טוהר ותהיה טהורה לכול.  וייראה לי שמאחר שהיא מטמאה את הקודש, שהיא צריכה טבילה בסוף, ואחר כך תיגע בקודש, אף על פי שאינה צריכה טבילה אחרת לאכילת התרומה.

ז  [ה] יולדת שהיא מצורעת, וטבלה אחר שבעה של זכר או ארבעה עשר של נקבה--הרי דם טהרה שלה טמא, כרוקה וכמימי רגליה; וכולן כמשקין טמאין:  שכל הטמאין, משקין היוצאין מהן כמשקין שהן נוגעין בהן--חוץ מן הזב וכיוצא בו, שהרי שלושה משקין היוצאין ממנו אבות הטומאות כמו שביארנו.

ח  [ו] זבה קטנה שטבלה ביום השמור שלה אחר הנץ, כמו שביארנו בעניין איסור נידה--הרי מגעה ובעילתה תלויין:  אם נגמר היום, ולא ראת--כל שנגעה בו טהור, ובועלה טהור ופטור; ואם ראת דם אחר שטבלה--כל טהרות שעשת טמאות, ועושה משכב ומרכב, ובועלה חייב חטאת.  טבלה בליל השמור, קודם שיעלה עמוד השחר--הרי זו כמי שלא טבלה, ועדיין עושה משכב ומרכב.

ט  [ז] הרואה דם ביום אחד עשר, וטבלה לערב ליל שנים עשר--הרי זו מטמאה משכב ומושב, אף על פי שאינה ראויה להיות זבה גדולה, כמו שביארנו בעניין איסור נידה.

י  [ח] טבלה ביום שנים עשר אחר הנץ החמה--אף על פי שאסורה לשמש עד לערב--אם שימשה, בועלה טהור; ומשכבה ומרכבה טהורין, אף על פי שראת דם ביום שנים עשר אחר הטבילה--מפני שהוא תחילת נידה כמו שביארנו שם באיסור נידה, ואינו מצטרף ליום אחד עשר.  לפיכך אינה צריכה לשמור יום שנים עשר, אלא טובלת ועוסקת בטהרות.

יא  אבל הרואה דם בעשירי--טובלת ביום אחד עשר, ומשמרת אותו:  שאם תראה בו דם אחר טבילה--נטמאו כל טהרות שעשת, ונטמא בועלה, אף על פי שאינה ראויה להיות זבה גדולה, כמו שביארנו שם בנידה.

יב  [ט] זב וזבה גדולה שטבלו ביום שביעי שלהן כמו שביארנו--לא יתעסקו בטהרות, עד לערב:  שמא יראו טומאה, ויסתרו שבעת ימי הספירה; ונמצאו אותן הטהרות טמאות למפרע.  ואף על פי שהן עושין משכב ומרכב למפרע--אין מטמאין כלי חרס בהסיט מאחר שטבלו, אף על פי שחזרו וראו טומאה וסתרו הכול; וכל כלי חרס שהסיטו עד שלא ראו, טהור.

משנה תורה - ספר טהרה - הלכות מטמאי משכב ומושב - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג