משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות תמורה - הכול
פרק א ב ג ד

הלכות תמורה פרק ג

א  כיצד דין התמורות ליקרב:  תמורת העולה, תקרב עולה; ואם הייתה תמורתה נקבה, או בעלת מום--תרעה הנקבה עד שייפול בה מום ותימכר, ויביא בדמיה עולה.

ב  תמורת החטאת, תמות כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.  תמורת האשם--תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה.

ג  תמורת השלמים, כשלמים לכל דבר--טעונה סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק.  תמורת התודה, כתודה, אלא שאינה טעונה לחם, כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.

ד  תמורת הפסח--אם המיר בו קודם חצות יום ארבעה עשר, אין תמורתו קרבה, אלא תרעה עד שייפול בה מום, ויביא בדמיה שלמים; ואם המיר בו אחר חצות, הרי התמורה עצמה תקרב שלמים.

ה  תמורת הבכור והמעשר--אינן קרבין לעולם, שנאמר בבכור "לה' הוא" (ויקרא כז,כו; ויקרא כז,ל):  מפי השמועה למדו הוא קרב, ואין תמורתו קרבה; ודין המעשר, כבכור.  תמורתן תרעה עד שייפול בה מום, ותיאכל:  [ב] תמורת הבכור, לכוהנים; ותמורת המעשר, לבעלים.  וכשם שאין פודין בכור ומעשר שנפל בהן מום, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח--כך אין פודין תמורתן.

ו  [ג] בהמה שהקדישה חצייה עולה וחצייה שלמים, תמורתה כמוה; וכן כל בהמת הקדש שאינה קרבה מפני תחילת הקדשה, הרי תמורתה כמוה.  אמר חצי בהמה זו תמורה וחצייה עולה, הרי זו תקרב עולה; חצייה עולה וחצייה מעשר, תקרב עולה; חצייה תמורה וחצייה מעשר--הרי זו ספק, ואינה קרבה.

ז  [ד] המקדיש בעלת מום עובר, ואין צריך לומר תמימה, ואחר כך נולד בה מום קבוע ונפדית, והמיר בה אחר שנפדית--הרי זו תמורה.  ואינה קרבה ואינה נפדית, אלא מניחה עד שתמות:  אינה קרבה, מפני שבאה מכוח קדושה דחויה; ואינה נפדית, שאין בכוח קדושתה לתפוס פדיונה.

ח  [ה] כל התמורות שהיו בעלי מומין קבועין, מתחילתן--הרי אלו ייפדו; ואינן יוצאין לחולין לכל דבר, כדי שיהיו מותרין בגיזה ועבודה אחר פדיונן--שהקדושה חלה בתמורה על בעלת מום קבוע:  שנאמר "או רע בטוב" (ויקרא כז,י)--ו"רע" האמור כאן, הוא בעל מום וכיוצא בו שאינו ראוי לקרבן, ואף על פי כן כתוב בו, "יהיה קודש" (שם).

ט  [ו] עולה שנתערבה בזבחים, והמיר באחד מן התערובת--הרי זה מביא בהמה אחרת ואומר, אם תמורת עולה היא זו, הרי בהמה זו שלמים, ואם תמורת שלמים היא, הרי בהמה זו עולה; ונמצאת בהמה שהביא עם התמורה, כעולה ושלמים שנתערבו זה בזה.

י  חזר והמיר באחת משתיהן, ואין ידוע באיזו מהן המיר--מביא זבח אחר מתוך ביתו, ואומר על התמורה השנייה, אם תמורת תמורה היא זו, הרי זה שהביא חולין, ואם תמורת עולה או שלמים היא, הרי זה שהביא עולה או שלמים; והרי זה שהביא עם התמורה השנייה, כזבח ותמורה שנתערבו זה בזה.  וכבר ביארנו דין התערובת, בהלכות פסולי המוקדשין.

יא  [ז] שלמים שנתערבו בבכור או במעשר, והמיר באחד מהן--הרי זה לא יקרב; אלא ירעה עד שייפול בו מום, וייאכל כבכור או כמעשר כמו שביארנו.

משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות תמורה - הכול
פרק א ב ג ד