משנה תורה -
ספר הקרבנות -
הלכות בכורות - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
א מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים, בין באדם בין בבהמה טהורה בין במין החמור, בין שהיו שלמים בין שהיו טריפות--שנאמר "קדש לי כל בכור פטר כל רחם, בבני ישראל--באדם, ובבהמה" (שמות יג,ב); וכולן לכוהנים. [ב] בכור אדם ובכור חמור--נפדין, ופדיונן לכוהן; ובכור בהמה טהורה--נשחט בעזרה כשאר קודשים קלים, זורקין דמו ומקטירין אימוריו, כמו שביארנו במעשה הקרבנות, ושאר הבשר נאכל לכוהנים: שנאמר "אך פדה תפדה . . . אך בכור שור . . . לא תפדה--קודש הם . . . ובשרם, יהיה לך . . ." (במדבר יח,טו-יח).
ב [ג] בכור בהמה טהורה שהוא בעל מום, בין שנולד במומו בין שנפל בו מום אחר שהיה תמים--הרי הוא לכוהן. אם רצה--אוכלו בכל מקום, או מוכרו, או מאכילו למי שירצה, אפילו לגוי: מפני שהוא חולין, שנאמר "וכי יהיה בו מום, פיסח או עיוור . . . הטמא והטהור יחדיו, כצבי וכאייל" (דברים טו,כא-כב); והרי הוא נכסי כוהן.
ג [ד] מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה, ויאמר הרי זה קודש--שנאמר "תקדיש, לה' אלוהיך" (דברים טו,יט); ואם לא הקדישו--הרי זה מתקדש מאליו, וקדושתו מרחם היא.
ד [ה] מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ, ובחוצה לארץ. ואין מביאין בכורות מחוצה לארץ לארץ, שנאמר "ואכלת לפני ה' אלוהיך . . . מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יד,כג): ממקום שאתה מביא מעשר דגן, אתה מביא בכור בקר וצאן; וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן--אין אתה מביא בכור בקר וצאן, אלא ייאכל במומו. ואם הביא--אין מקבלין ממנו, ולא יקרב; אלא ייאכל במומו.
ה מצוה זו נוהגת בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית, כמו מעשר דגן; ואינה נוהגת במוקדשין, כשהן בקדושתן קודם שייפדו, בין קודשי מזבח, בין קודשי בדק הבית.
ו [ו-ז] הכול חייבין בבכור בהמה טהורה, כוהנים לויים וישראליים. ואף על פי שהבכור לכוהן--אם נולד לו בכור--מקריב דמו ואימוריו כמו שביארנו, ואוכל שאר הבשר בתורת בכור: שנאמר "כל הבכור אשר ייוולד בבקרך ובצאנך . . ." (דברים טו,יט). אבל בכור אדם ובכור בהמה טמאה--כוהנים ולויים פטורין, כמו שביארנו בהלכות מתנות כהונה.
ז [ח] הבכור נאכל בתוך שנתו, בין תמים בין בעל מום--שנאמר "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה . . . וכי יהיה בו מום . . . בשעריך, תאכלנו" (דברים טו,כ-כב). ומאימתיי מונה לו: אם תם הוא--מונה לו מיום שמיני, שהוא ראוי להקרבה. ואם נולד בעל מום, מונה לו מיום שנולד--והוא שכלו לו חודשיו, שהרי נראה לאכילה ביום לידתו; אבל אם לא ידע בוודאי שכלו לו חודשיו, מונה לו מיום שמיני.
ח [ט] נולד לו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש; נולד לו מום בסוף שנתו--מותר לקיימו שלושים יום מיום שנפל המום, ואף על פי שהוא מתאחר לאחר שנתו. כיצד--כגון שנפל בו מום בחמישה עשר יום לפני גמר שנתו, משלימין לו חמישה עשר אחר שנתו. נולד לו מום אחר שנתו--אינו רשאי לקיימו אלא עד שלושים יום, וייאכל.
ט [י] הבכור בזמן הזה--מניחו עד שייפול בו מום, וייאכל. [יא] ועד שלא נראה להראותו לחכם, רשאי לקיימו שתיים ושלוש שנים. ומה שנראה להראותו לחכם--אם נולד בו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש; נולד אחר שנתו, מקיימו שלושים יום.
י [יב] שנה של בכור--היא שנת לבנה תמימה, שנים עשר חודש מיום ליום; ואם הייתה שנה מעוברת--נתעברה לו, ומונה שלושה עשר חודש. נולדו לו שני טלאים, אחד בחמישה עשר של אדר הראשון, ואחד בראש חודש אדר שני--זה שנולד בראש חודש אדר שני--כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה, עלתה לו שנה. וזה שנולד בחצי אדר ראשון--לא עלתה לו שנה, עד חצי אדר של שנה הבאה: הואיל ונולד בחודש העיבור, מונין אותו לו.
יא [יג] עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו--אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, אם היה תם--הרי זה לא נפסל, אלא מקריבו; ואם היה בעל מום, שוחטו בכל מקום: שנאמר "מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יד,כג), מקיש בכור למעשר--מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה.
יב [יד] אין נותנין את הבכור לכוהן כשייוולד, שאין זו גדולה לכוהן, אלא ייטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט, וייתננו לכוהן. ועד כמה ישראל חייבין להיטפל בבכור--בהמה דקה, שלושים יום; ובגסה, חמישים יום. ואם אמר לו הכוהן, תנהו לי בתוך זמן זה, ואני איטפל לעצמי--אינו רשאי ליתנו לו: שזה כמו מסייע על מתנותיו; וכבר ביארנו בתרומות, שהכוהנים המסייעין בבית הגרנות ובבית המטבחיים ובתוך הרועים--אין נותנין להם מתנותיהן בשכרן.
יג [טו] היה הבכור בעל מום, ואמר לו בתוך זמן זה, תנהו לי שאוכלנו, או שהיה תמים, ואמר לו תנהו לי, בתוך זמן זה, שאקריבנו עתה--הרי זה נותנו לו. וייראה לי שהבכור, ניתן לכל כוהן שירצה.
יד [טז] כוהן שאכל כזית מבכור תמים חוץ לירושלים--לוקה מן התורה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך ותירושך ויצהרך, ובכורות בקרך, וצאנך" (דברים יב,יז). וכן זר שאכל כזית מבכור, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה--לוקה: מפי השמועה למדו שזו אזהרה אף לזר שאכל בכור, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה.
טו [יז] הבכור--אין פודין אותו, שנאמר "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז, לא תפדה" (במדבר יח,יז). וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם--שכיון שהוא עומד לקרבן, אין לכוהן בו זכות כדי למוכרו; ובזמן הזה שאין בית, הואיל ולאכילה עומד, הרי זה מותר למוכרו, ואף על פי שהוא תמים--בין לכוהן, בין לישראל.
טז [יח] בכור בעל מום--יש לכוהן למוכרו בכל זמן, בין שלא בפני הבית בין בפני הבית, בין חי בין שחוט; וכשהוא מוכר בשר בכור בעל מום--מוכרו בבית אבל לא בשוק, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח. אבל בשר בכור תמים אינו נמכר, מפני שהוא בשר קודש; וכוהנים שנמנו על הבכור, מותרין לשקול מנה כנגד מנה.
יז [יט] המפשיט בכור בעל מום, הרי זה מותר להפשיטו באיזה דרך שירצה: אם רצה להרגיל, מרגיל. וכן שאר פסולי המוקדשין--אם רצה להפשיטן מן הרגל, מפשיט.
משנה תורה -
ספר הקרבנות -
הלכות בכורות - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח